סעיף 7 לחוק הלאום עוסק ב"עידוד, קידום וביסוס פיתוח התיישבות יהודית". מחשבות על הסעיף בעקבות חוות דעת שצורפה לעתירה נגד החוק, הטוענת כי לצד הפגיעה במיעוט הערבי, חוק הלאום פוגע בציבור המזרחי1

סלפי חוק הלאום צולם ב 18.7.2018, מיד לאחר שעבר בכנסת "חוק־יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי" ("חוק הלאום"). הצלם, ח"כ אורן חזן, יחד עם ראש המשלה בנימין נתניהו וחברי הכנסת דוד ביטן, ענת ברקו, אבי דיכטר, מיקי זוהר, ירון מזוז, נורית קורן, ואיוב קרא – רובם יהודים יוצאי ארצות ערב והאסלאם (למעט נתניהו ודיכטר האשכנזים, וקרא הדרוזי). הסלפי לא הותיר מקום לספקות: ציבור היהודים יוצאי ארצות ערב והאסלאם ("מזרחים") מצדד בחוק הלאום, ביהדותה של המדינה והוא שותף במאמצי השינמוך של התרבות הערבית.

חמישה חודשים מאוחר יותר, ב-1.1.2019 עתרו לבג"ץ כחמישים יהודיות ויהודים יוצאי ארצות ערב והאסלאם, ובהם אני, בדרישה לביטולו של חוק הלאום. טענו, באמצעות עו"ד נטע עמר-שיף, שהחוק "פסול מעיקרו, פוגעני, משפיל וגזעני, אנטי-דמוקרטי… ומקבע היררכיה ואי-שוויון חברתי". הדגשנו – ובכך ייחודה של העתירה, שחוק הלאום פוגע בציבור המזרחי. הדגשה זו מתמקדת בשניים מסעיפי החוק: סעיף 4, המנמיך את מעמדה של הערבית משפה רשמית לשפה בעלת "מעמד מיוחד", וסעיף 7 שעניינו "עידוד, קידום וביסוס פיתוח התיישבות יהודית".

סעיף 7 מעורר עניין מיוחד לעוסקים בתכנון, מרחב וגיאוגרפיה. נודה: גם לפני חוק הלאום רובנו ידענו שהתיישבות היא אחד מן הכלים המרכזיים בייהוד המרחב. חלק מאיתנו התנחם בכך שהדבר לא הוצג מפורשות בחוק, בוודאי שלא בחוק יסוד. בדרך כלל התיישבות הוצגה כמכשיר לפיתוח אזורי שוליים, לשיפור איכות החיים של הגרים בפריפריה, לגיוון צורות המגורים ולמתן אפשרות לקהילות לקיים מסגרת יישובית תומכת. נכון, ועדות קבלה ואגודות שיתופיות דאגו שלא יהודים יודרו מיישובים חדשים, ובהתנחלויות היה ברור שכניסת ערבים אסורה. אבל הדבר לא צוין בחוקי המדינה. חוק הלאום הסיר סופסוף את המסכה והאמת נחשפה. התיישבות יהודית מבססת את שייכותה של הארץ, כל הארץ – מהים לירדן, ללאום היהודי, ולו בלבד.

הפגת תושבי סכנין ביום האדמה 1980 (צילום: Henrik Nati, לשכת העיתונות הממשלתית)

בחוות דעת מומחה שכתבתי בעניין סעיף 7, ואשר הוגשה יחד עם העתירה, התמקדתי בהשלכותיה הפוגעניות של ההתיישבות היהודית על מזרחים.

לא ברור מאליו מדוע יש צורך לכרוך את המזרחים עם התנגדות לסעיף עידוד ההתיישבות בחוק הלאום. הרי ההתיישבות הציונית באזורי ספר נקשרה עם ביטחון האומה – ביד האחת האוחזת נשק כשהאחרת אוחזת במחרשה, בארגון השומר וביישובי חומה ומגדל. להתיישבות שורשים ערכיים בהוויה המדינית-פוליטית של התנועה הציונית, ובהמשך של מדינת ישראל – ומכאן חשיבותו של סעיף 7. תמיכה בהתיישבות, כפי שביטאו מצולמי סלפי חוק הלאום, רומזת על השתייכות בעמדה שווה באתוס הציוני המכונן. אז מה הבעיה?

אקדים לתשובתי מספר הבהרות: אני מודע כמובן לעובדה שהתיישבות יהודית פוגעת בעיקר בציבור הפלסטיני – אזרחי המדינה ותושבי השטחים. על אדמותיהם המופקעות, הנתפסות, המוסדרות – המוכרות ושאינן מוכרות, מוקמים יישובים ליהודים, וליהודים בלבד. אני גם יודע שחלק מהיישובים החדשים היטיבו את מצבם של מזרחים, ובכלל זה ערי הפיתוח, התנחלויות בשטחים ובשנים האחרונות גם הרחבות קהילתיות.

יתרה מזאת, אני מודע לעובדה שהקטגוריה "מזרחיות", ובעקבותיה "מזרחים" איננה מהותנית – לא זהותית, לא מעמדית ולא גיאוגרפית: מצרף של חוויות בעבר בעלי הקשר למוצא, בצירוף סימונים של חברות וחבריי הקבוצה שנעשו באופנים שונים ולאורך תקופות מסוימות בהיסטוריה המודרנית של הציונות ושל מדינת ישראל, כוננו קטגוריה זהותית עמומה, בעלת מגוון מאפיינים רב ושונות פנימית רבה. רבים, למרות שעונים על חלק מהמאפיינים והחוויות, לא רק שאינם מזהים את עצמם עם קטגוריה זו, הם אף מבטלים את קיומה.

בכל זאת, בחוות הדעת התמקדתי בקטגוריה "מזרחים" ו"מזרחיות", והדגשתי את אפלייתם בהתיישבות – למרות שאני יודע שמגוון החוויות רב ולא אחיד, ובלא מעט מקרים ההתיישבות שיפרה מצבם של אלה המוכנסים, מרצונם או שלא ברצונם, לקטגוריה זהותית זו. עשיתי זאת כדי להדגיש שעיגונו בחוק יסוד של אקט קולוניאלי-התיישבותי, כמו כל מדיניות אחרת שמתעדפת קבוצה אחת על פני אחרות, יצר היררכיה של זכויות גם בתוך הקבוצה המועדפת. כלומר, תיעדוף התיישבות יהודית פוגע גם בציבורים יהודים רבים, ובכללם הציבור היהודי המזרחי – שולחיהם של חברי הכנסת מסלפי חוק הלאום.

מעברת קריית אונו, 1960-1950 (צילום: צלם לא ידוע, אוסף עיריית קריית אונו, מתוך אתר פיקיוויקי)

עד כאן הבהרות חיוניות. עתה לתשובה לשאלה מדוע יש צורך לכרוך את המזרחים עם התנגדות לסעיף עידוד ההתיישבות בחוק הלאום. תשובתי הוצגה בחוות הדעת סביב ארבע טענות מרכזיות:

א. "עידוד, קידום וביסוס פיתוח התיישבות יהודית" התממשו בהיסטוריה הציונית שקדמה להקמת מדינת ישראל ובהיסטוריה של מדינת ישראל בעיקר בהקמת יישובים חדשים בכל רחבי ארץ ישראל, שיועדו ליהודים, ובתמיכה כלכלית ומוראלית בהם. הטעם לכך הוא שהקמת יישובים חדשים ליהודים מבטאת תביעת זכויות בלעדיות על הארץ ללאום אחד (בניגוד למחשבה הפוליטית בדבר ריבונות ואזרחות), ומסיבה זו מושרשת כל כך חזק בהוויה הציונית.

ב. הקמת יישובים חדשים ליהודים מאז הקמת המדינה ערערה את היסודות של אזרחות שוויונית, בעיקר ביחס לאזרחיה הערבים של המדינה. אלה האחרונים, כמו בני עמם הפליטים הפלסטינים, נושלו מאדמותיהם, נישול שאיפשר הקמת יישובים ליהודים בלבד, והקצאת קרקעות ליהודים, כולל למזרחים. אולם, וכאן היסוד של תשובתי לשאלה מדוע לכרוך את המזרחים עם ההתנגדות לסעיף 7 בחוק הלאום,

ג. הקמת יישובים חדשים הדגישה את אי השוויון גם בתוך החברה היהודית, והעמיקה את הפערים בין קבוצות שונות בחברה היהודית בישראל. בהכללה, ומתוך ידיעה שיש חריגים, מזרחים נפגעו מהקמת יישובים חדשים. לפגיעה במזרחים כתוצאה מהקמת יישובים חדשים יש מספר ביטויים: 1) הקמת חלק מהם נכרכה בהעברה כפויה של מזרחים אליהם, למשל אל מושבי עולים ואל ערי הפיתוח, בשמם של יעדים פוליטיים-טריטוריאליים של מניעת שיבת הפליטים הפלסטינים ויצירת רוב דמוגרפי יהודי באזורים שבהם חיים פלסטינים. גם אם לא נעשתה העברה בכפייה של מזרחים, תנאי הדיור הירודים של חלק מהם נוצלו לניתובם להתנחלויות "לא אידיאולוגיות" מעבר לקו הירוק באמצעות פיתויים חומריים כמו דיור איכותי בהישג יד; 2) ועדות קבלה נטו למנוע ממזרחים לחיות ביישובים חדשים אחרים. אנחנו בעיקר ערים להדרתם של מזרחים ממצפים בגליל ומהרחבות קהילתיות. מחקריה של גיליס חשפו את הרחקתם של מזרחים גם מהתנחלויות "אידיאולוגיות", בעיקר כאלה שהוקמו בידי גוש אמונים; 3) הקמת יישובים חדשים פגעה ביישובים ותיקים יותר, בדרך כלל היישובים שנפגעו היו אלה שרוב תושביהם מזרחים – למשל ערי פיתוח. נטייתנו היא להתבונן בעיקר באפליה על בסיס משאבים חומריים – השקעות בפיתוח אזורי שמנותבות לטובת ההתיישבות החדשה. עלינו להתבונן על רובד נוסף – הפגיעה התדמיתית שמסבה ההתיישבות החדשה לערי הפיתוח. ראו למשל את המקרה של מעלות-תרשיחא – כפר ורדים.

ד. קידום התיישבות יהודית ממסד הפרדה מרחבית, למשל בין אשכנזים ומזרחים, ועל בסיס הפרדה זו מאפשר הקצאה בלתי שוויונית של משאבים וזכויות על בסיס זהותי, וכנגזרת, סיכויי ניעות חברתיים בלתי שוויוניים בדור ההווה ובדורות העתיד.

הפגנה באור יהודה, מחאת הדיור יולי 1990 (צילום: צביקה ישראלי, לשכת העיתונות הממשלתית)

לא אפרט כאן כל אחת מהטענות. כמובן שהן זכו לגיבוי ועיבוי בחוות הדעת, וכל טענה מגובה במחקר אקדמי עשיר. המסקנה העולה מארבע הטענות חשובה יותר כאן: עידוד, קידום וביסוס פיתוח התיישבות יהודית, מנוגדים לעקרון היסוד של התכנון המרחבי: להבטיח את שלומם ורווחתם של כל תושבי הארץ. עקרון תכנוני זה אינו נפרד מעקרון השוויון האזרחי, שממנו אין לסטות במדינה ששואפת להבטיח הוגנות ותחושת שותפות אזרחית.

הבסיס הנורמטיבי למדיניות מרחבית הוגנת וצודקת חייב להיות כזה שמבטיח הנאה לכלל האזרחים, באופן שווה, וללא הטיות הנובעות מזהותו של אזרח זה או אחר. זהו עיקרון דמוקרטי מחייב, אין בלתו, ולטעמי אין לסטות ממנו. נכון, רוב המדינות בעולם לא תמיד מקיימות את הקשר האולטימטיבי בין מרחב לאזרחות שוויונית, ולא אחת ניכרת הטיה נקודתית של פיתוח מרחבי לטובתה של קבוצה מסוימת. ישראל כמובן אינה יוצאת מהכלל, להיפך, מדיניותה המרחבית רק הקצינה הטיות אלה. אבל סעיף 7 בחוק יסוד הלאום מסמן שינוי: מדינה דמוקרטית לא יכולה לעגן באמצעים חוקתיים מדיניות מרחבית מפלה – ועידוד התיישבות יהודית אינו אלא מדיניות מרחבית מפלה.

חוות דעת שצרפתי לעתירה צופה פני עתיד. אומנם עיקרה התמקד בעבר ובהווה, אבל בהינתן שהתנאים היוצרים את הבסיס לאפליה הכרוכה בהתיישבות השתמרו ואף זכו לעיגונים בחוק, הרי שעיקר הדאגה שביקשתי לבטא באמצעות חוות הדעת היא ביחס לדורות הבאים: עיקרון מרחבי מפלה שמבוסס על הפרדה מעמיק את השסעים בחברה, ומעמיק את ביסוסם על הקצאה לא שווה של משאבים חומריים וסמליים. בכך טמונה פגיעה בעקרונות האזרחות השוויונית, עקרונות הקשורים בדמוקרטיה. חשוב לכן להדגיש שהדיון בסעיף 7 עניינו אינו בשאלות טכניות בדבר תכנון טוב וראוי. זהו דיון על מהות האזרחות, על דמותה של החברה והמדינה.

סלפי חוק הלאום אינו מייצג את הטענות בחוות הדעת. הוא מסמל את שמחתם של המנצחים לכאורה, אלה השותפים לפרויקט כיבוש וניכוס הארץ. אולם מבט מפוכח יש בו ללמד ששותפות זו גבתה מחיר כבד מהמזרחים. נכון, המזרחים נהנו מנתח (ולא פירורים) משלל הרכוש הנדל"ני הפלסטיני. אבל ניכוס הארץ וחלוקת השלל חשפו את שוליותם של המזרחים בפרויקט בינוי הלאום. מעמדה שולית לא כדאי להגן על פרויקט זה, בטח שלא כדאי לחגוג בצילומים חגיגיים את העיגון החוקי של השוליות. שמחת עניים טובה היא, אך לא כשהעניים חוגגים את ניצחונם של העשירים ואת תבוסתם של העניים מהם.‍

העתירה המלאה

עתירה מזרחית נגד חוק הלאום by on Scribd

  1. אורלי נוי ונטע עמר-שיף תרמו תרומה מרכזית לכתיבת הדברים המובאים כאן. הן גם הובילו את העתירה המדווחת בכתוב. לצד דבריי תודה, אני רוצה בעיקר להלל אותן על היוזמה, גיבוש העותרות והעותרים, כתיבה העתירה והגשתה. זו עתירה פורצת דרך וחוצת גבולות נגד חוק הלאום, שנולדה ונוצרה בזכותן – גם על כך שלוחה אליהן תודה.