שלושה תהליכים משקפים את הפיכתה של תל אביב לעיר ניאו-ליברלית: מעבר התכנון למגזר הפרטי, הקונפליקטים החברתיים והשתנות מרחבי התעסוקה. האם זה בהכרח רע? בעשורים אלה העיר גם התחזקה כלכלית, צמחה ומשכה אוכלוסיות חדשות

המגמות הנאו ליברליות, שנסקרו ברשימה הקודמת, מאפיינות את העיר תל-אביב. העירייה מזניחה מדיניות חברתית ומקדמת מדיניות כלכלית יזמית שמאיצה קונפליקטים בין תושבים ותיקים וזרים, עשירים ועניים, אינטרסים חברתיים מול כלכליים. מחאת הצדק החברתי בשנת 2011 הייתה נקודה משמעותית שאולי מהווה שינוי פרדיגמטי ראשוני שהטילה ספק לראשונה במודל הניאו-ליברלי. עם זאת, חשוב לזכור כי המחאה ומטרותיה יצאו מתוך ההנחות הניאו-ליברלית שנושאים האנשים הפרטיים שהובילו את המחאה.

ברשימה זו אסקור שלושה תחומים שמשקפים את הפיכתה של תל אביב לעיר ניאו-ליברלית: מעבר התכנון מן המגזר הציבורי לפרטי, קונפליקטים חברתיים ומאבק על הזכות לעיר, והשתנות מרחבי התעסוקה. שינויים אלה מאפיינים ערים רבות בעולם בעידן הניאו-ליברלי שעוברות תהליכים דומים הכרוכים אלה באלה.

פתיחת התכנון לשחקנים פרטיים

עד שנות ה-90, עיקר התכנון הכוללני בעיר תל-אביב נעשה על ידי גורמים ממשלתיים ועירוניים בלבד. אמנם לא תמיד הפרויקטים זכו להצלחה: החל מהפרויקט לשיכון אוכלוסיות חדשות בשנות ה-60 בשכונות חדשות שהתעלם מצרכים חברתיים ולמעשה רק הזיז את התופעה משכונה אחת לאחרת, ועד לפרויקט שיקום שכונות בשנות ה-70 ששאף לתכנון שיתופי אך גם הוא זכה לביקורת ציבורית על אי שיתוף הציבור בפועל.1

החל משנות ה-90 בעקבות תיקון על פי סעיף 43 לחוק התכנון והבנייה, אנשים וגופים פרטיים יכולים להגיש תכנית סטטוטוריות מתאריות. צעד זה הפך את הגופים הפרטיים לשחקנים משמעותיים שיכולים להשתתף בזירה התכנונית. ואכן מאז ניתן למצוא ריבוי של ארגונים לא-ממשלתיים המקדמים או כמתווכים תכנית עירוניות. לטענת הכותבים  Kemp, Lebuhn, & Rattner, שינוי זה משקף את המעבר לעידן הניאו-ליברליזם העירוני.  ברגע שהתכנון איננו נעשה בידי המדינה הוא נהפך מרחב מאבק, השגת כוח, הון ואינטרסים שונים.2

פרויקט גינדי, השוק הסיטונאי, פיתוח של יזמים (הצילום באדיבות project-tlv.com)

פרויקט גינדי, השוק הסיטונאי, פיתוח של יזמים (הצילום באדיבות project-tlv.com)

קונפליקטים בעיר

בדומה לערים אחרות  בעולם המוגדרות כערים גלובליות, גם העיר תל-אביב מתמודדת עם בעיות רבות כמו אי היכולת לספק דיור בר-השגה לתושביה, ג'נטריפיקציה, מאבקים על שטחים ציבוריים מצד השחקנים השונים בעיר, הפרטה של שירותים בעיר, מהגרים ועוד. חלק מהבעיות הללו הן תוצר ישיר של מדיניות ניאו-ליברלית של התערבות מינימליסטית בשוק המקומי. קונפליקטים אלה מובילים לא אחת למחאות כמו אלה שראינו בשנת 2011, מחאת הדיור.  יוקר המחאה היה על אי התערבות הממשלה בשוק, מחסור בכלים סטטוטוריים, אי קיום של שיתוף ציבור בעת תכנון ומחסור בכלים להתמודדות עם קונפליקטים במרחב העירוני, בדגש על הקונפליקטים שבין המהגרים לתושבים הוותיקים באזור נווה שאנן. לכן טוענים הכותבים ניתן לראות במחאה דרישה ל'זכות לעיר': קבלת שירותים בסיסיים ברמה נאותה ופתרונות דיור, וצמצום הקיטוב החברתי. 3

ג'נטריפיקציה בתל אביב (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)

ג'נטריפיקציה בתל אביב (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)

אזורי תעסוקה בתל אביב- שיקולים יזמיים על פני שיקולים תכנוניים

תחת הכלכלה הניאו-ליברלית ניתן להבחין בשינויים באופי הפיתוח של אזורי העסקים בתל אביב. אלה עברו מהמע"ר הוותיק של העיר אל אזורי תעשייה לשעבר או אל קרקע לא מפותחת. אזורי תעשייה וותיקים שינו את יעודם לאזורי עסקים ומשרדים על רקע השינויים בעולם הייצור והצריכה ירד חשיבותם, נסגרו מפעלים עתירי שטח או הועתקו לאזורים זולים יותר בשולי המטרופולין.4 בתחילת שנות ה-90 חל מפנה נוסף בעולם התכנון על רקע שינוי ערכי, ירידת קרנו של הסקטור הכפרי-שיתופי והחקלאי, לראשונה אפשרו ליזמים פרטיים לקדם יוזמות על קרקע ציבורית שהוגדרה כחקלאית.5

הסיבה המרכזית לשינוי האמור במערך אזורי התעסוקה והמשרדים בעיר קשור בהעברת האחריות הפיסקלית מהשלטון המרכזי לשלטון המקומי שנאלץ להסתמך על הכנסות עצמיות. מבחינת ארנונה, שימושים עסקיים הם שימושים עדיפים רשויות המקומיות. כך רשויות מקומיות הנמצאות במטרופולין ניצלו את מיקומן למשיכת פיתוח והגדלת בסיס המס. כתוצאה מהליכי ההפרטה, השפעת התכנון הייתה מועטה יחסית לכוחות השוק. לכן, את הפיתוח הנוכחי של מקבצי המשרדים במטרופולין יש לראות כתוצר של כוחות השוק ותחרות בין רשויות מקומיות ואזוריות, כאשר השפעתם של מוסדות התכנון מוגבלת.6

המע"ר של תל אביב עבר גילגולים רבים, בשנות השמונים והתשעים הוא יצא מהעיר לאזורים מרוכזים בפאתיה והחל משנות ה2000 ניתן לראות חזרה של חברות הזנק למרכז העיר ובעיקר לציר רוטשליד, תהליכים אלה הם בעיקר תוצר של השוק (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)

המע"ר של תל אביב עבר גילגולים רבים, בשנות השמונים והתשעים הוא יצא מהעיר לאזורים מרוכזים בפאתיה והחל משנות ה2000 ניתן לראות חזרה של חברות הזנק למרכז העיר ובעיקר לציר רוטשליד, תהליכים אלה הם בעיקר תוצר של השוק (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)

בדרך לפרדיגמה חדשה? אסור לשכוח את הטוב בנאו ליברליזם

דוגמאות אלה מההיסטוריה של תל אביב מראות שלושה תחומים שהושפעו והשתנו בעקבות המדיניות הניו-ליברלית. שינויים אלה אינם בהכרח 'טובים' או 'רעים' יש להם צדדים והשלכות לשני הכיוונים. הפרויקט הניאו-ליברלי הוא אמביוולנטי כאשר מצד אחד, מדובר על פרדיגמה המעודדת עלייה באיכות החיים על ידי מעבר לתעשיות שירותים, תעשיות עתירות ידע ועידוד צרכני. מן הצד השני גובר אי השוויון בחברה וזאת בשל הפרטת השירותים הניתנים על ידי המדינה והוצאתם לשוק החופשי, מה שיוצר מצב בו קבלת השירותים הבסיסיים מוטים יכולת הכנסה. בנוסף, צבירת ההון החדשה אינה מתחלקת באופן שווה באוכלוסייה.

עם זאת, בספרות המחקרית לרוב ההיבטים וההשלכות השליליות מסוקרים יותר מאלו החיוביות. הספרות הביקורתית על הפרויקט הניאו-ליברלי נפוצה הן במחקרים בקנה מידה לאומי והן בקנה מידה  העירוני. עיקר הדגש בספרות הוא על צמצום תקציבי הממשלה, פגיעה בחלשים, הגברת הפערים החברתיים. מעט דגש מושם על עליית איכות החיים וכוח המשיכה שיש לפרדיגמה ניאו-ליברלית. יתירה מזו, כמעט ואין דגש על רמת היעילות ואיכות השירותים הניתנים בשוק הפרטי לעומת אלו הניתנים על ידי הממשלה.

גם בבחינה ההיסטורית של הניאו-ליברליזם הישראלי וברזולוציית העיר, עיקר השיח מתמקד בתוצאות השליליות של התפנית הניאו-ליברלית. מעטים האזכורים למצב הכלכלי הקשה ששרר במדינת ישראל בתקופה של עד שנות ה-80, למעשה עד לתקופה של לפני הפנייה לפרדיגמה הניאו-ליברלית. אבל מי שיפשפש במחקרים בישראל על מצב המערכת הכלכלית של המדינה משנים אלו, ימצא כי מדינת הרווחה הייתה מצויה בגרעון שהלך והתנפח עד שהגיע לשיא בשלהי שנות ה-70. גרעון זה נבע מחוסר שליטה פיסקלי.7 למעשה מדיניות הרווחה היא שהעמיקה את הגרעון הפיסקלי.

גרעון זה הלך והחמיר עד להשקת תכנית הייצוב הכלכלית בשנות השמונים שכללה ייעול של המשק על ידי הקטנת מענקים, הקטנת סבסוד מוצרים ופיטורים נרחבים במגזר הציבורי. לאחר שלוש שנים, הגרעון התקציבי הפך לעודף תקציבי כאשר לאחר מכן, המדינה שבה להשקיע בצורה מתונה ומחושבת יותר תוך שמירה על גרעון מינימלי.8 הפתרונות הניאו-ליברליים אשר קוראים על פניו לאי-התערבותה של המדינה, הם אלו שהצילו את המדינה מן המשבר הכלכלי של שנות השמונים.  בנוסף, אין מחקרים הבוחנים אמפירית האם מצבם של החלשים טוב יותר תחת הפרדיגמה הניאו-ליברלית או שמדינת הרווחה היא המסגרת הטובה ביותר עבורם.

לסיכום, חשוב לי לציין כי אין זה ניסיון לטעון כי הפרדיגמה הניאו-ליברלית היא אידיאלית. אלא אני מציע גם לבחון ולחקור גם את היתרונות של הניאו-ליברליזם. מחקר מסוג זה ראוי שיתבסס על שיטות מחקר כמותיות ואיכותניות. ההתבססות על מחקר כמותי בלבד מבטלת את הסובייקטיביות ואת הבחינה של אורחות החיים של התושבים בפרספקטיבה של זמן.

ולבסוף, יש לחתור לפרדיגמה חדשה ולזכור כי הפרדיגמה הניאו-ליברלית צמחה על רקע כישלון מדינת הרווחה הקיינסיאנית ואילו מדינת הרווחה צמחה עלתה על רקע הכישלון החברתי של תקופת מלחמות העולם. לכן יש ליצור פרדיגמה חדשה רפלקסיבית שתכיל את היתרונות של הפרדיגמה הניאו-ליברלית ושל מדינת הרווחה. יישום הפרדיגמה החדשה יתחיל בעיר המהווה, אז כהיום, קרקע לשינויים חברתיים וכלכליים.

 

  1. Kemp, A., Lebuhn, H., & Rattner, G. (2015). Between Neoliberal governance and the right to the city: participatory in Berlin and Tel Aviv. International journal of urban and regional research, 704-724
  2. שם
  3. Kemp, A., Lebuhn, H., & Rattner, G. (2015). Between Neoliberal governance and the right to the city: participatory in Berlin and Tel Aviv. International journal of urban and regional research, 704-724
  4. צ'רני, י'. (2002). תמורות במערך המטרופוליני של מקצבי משרדים בטורנטו ותל אביב. אופקים בגאוגרפיה 55, 110-128
  5. שם
  6. שם
  7. זעירא, י', & סטרבצ'ינסקי, מ'. (2001). הקטנת גודלה היחסי של הממשלה בישראל אחרי 1985. ממעורבות ממשלתית לכלכלת שוק, 51-78.
  8. שם