כנסייה שתכנן לה קורבוזיה בעיירה הצרפתית הקטנה רונשאן נותרה אתר עלייה לרגל גם שבעים שנה אחרי הקמתה. מה הופך אותה למבנה ציבור מרשים כל כך, המבטא את גאונותו של האדריכל הנודע?

שלוש שעות הספיקו ללה קורבוזיה להסתובב בגבעה המבודדת, עליה הוזמן לתכנן את יצירתו האדריכלית שרבים סוברים כי היא יצירתו המרשימה ביותר. אם כבר מתייחסים לזמנים, לנו לקח יותר מארבע שעות טיסה ושעתיים של נסיעה במכונית בין הגבעות הרכות של חבל הון סון בכדי להגיע לכנסייה. בלילה ירד שלג אך למזלנו הכבישים היו פנויים. השלג גם לא הפריע כשהכביש הרחב התחלף בדרך צרה שעלתה למרומי הגבעה עליה הוקמה הכנסייה. הוא עטף את הסביבה במעטה לבן וצח, שהדגיש את העצים והבתים בנוף הכפרי.

הדרך המושלגת לכנסייה (צילום: מיכאל יעקובסון)

הדרך המושלגת לכנסייה (צילום: מיכאל יעקובסון)

הכנסייה אותה הוזמן לה קורבוזיה לתכנן, נועדה להחליף את הכנסייה הישנה של העיירה הצרפתית הקטנה, רונשאן, שנשרפה ושרידיה עוד עמדו באתר בעת ביקורו. באותן שעות בודדות בהן סייר באתר ביוני 1950, הגה האדריכל הנודע את המבנה שמצליח גם היום למשוך שוחרי אדריכלות מכל העולם, כמעט 70 שנה לאחר השלמתו. מה הסוד של הכנסייה הקטנה שתכנן? כיצד היא מצליחה להוציא מידי יום מאות מבקרים, הנוסעים עשרות אם לא מאות או אלפי קילומטרים כדי להגיע אל חבל ארץ מרוחק זה? באוספיהם של אדריכלים ישראלים ותיקים רבים ניתן למצוא גלויות ששלחו ליקיריהם או לקולגות מאתר הכנסייה, ולא פעם בהשראת הביקור, שילבו ממנה אלמנטים בבניינים שתכננו. גלויה מאברהם יסקי הצעיר, גלויה משלמה גלעד, גלויה ממיכאל ושולמית נדלר – כל אלה ביקרו כאן זמן לא רב לאחר חנוכת האתר.

(צילום: מיכאל יעקובסון)

(צילום: מיכאל יעקובסון)

העלייה לכנסייה הניצבת בראש הגבעה היא דרך שביל קטן. הכנסייה נסתרת מאחורי עצים ובעיקר מאחורי מבנה נמוך שתכנן כתוספת מאוחרת האדריכל רנצו פיאנו. בהמשך חולפים על פני מבנה אירוח קופסתי מבטון חשוף, שבחזיתו המרכזית הטביע לה קורבוזיה צורות גיאומטריות צבעוניות שמייצגות את הסדר והארגון (אולי יש כאן רמיזה מרדנית כלפי שמיא). רק אחריו נחשף לאט לאט מבנה הכנסייה.

עוצמתו של הבניין ועיצובו הנועז מפתיעים ביחס לסביבה הכפרית הבנויה והפתוחה המקיפה אותו, אפילו היום. צורתו ונפחיו לא צפויים ולא שגרתיים כשעל כל אותם מרכיבים מונח גג הבטון החשוף והמנופח, הנראה כאילו מרחף מעל הבניין הודות לפס הדק המפריד בינו ובין החזיתות. כשמקיפים את הבניין נחשפים לנקודת מבט שונה בכל צעד, ומגלים את הפרטים להם העניק האדריכל תשומת לב יוצאת מן הכלל: המרזב, דוכן הדרשה, הדלת, המדרגות. העיסוק בין פנים ובין חוץ שחזר והופיע במבנים שתכנן לה קורבוזיה בעשורים הקודמים, חוזר ומופיע כאן, כשהוא מקבל פרשנות משוכללת יותר מזו בה עסק עד אותה עת. כדי לשתף את המבקר בנקודת המבט אותה ביקש לה קורבוזיה למסגר, הוא עיצב במיוחד מול הכנסייה פירמידה קטנה עליה אפשר לטפס ולהשקיף על הבניין מנקודה מוגבהת.

וניתן רק לחוש את גאוניותו של לה קורבוזיה בטיפול החזותי, החומרי, האמנותי בעיקר של בטיפול בחלל הכנסייה (צילום: מיכאל יעקובסון)

וחזית הכניסה עם הפתחים הייחודים שיוצרים חזית ופנים מרתקים (צילום: מיכאל יעקובסון)

וניתן רק לחוש את גאוניותו של לה קורבוזיה בטיפול החזותי, החומרי, האמנותי בעיקר של בטיפול בחלל הכנסייה (צילום: מיכאל יעקובסון)

ניתן רק לחוש בגאוניותו של לה קורבוזיה בטיפול החזותי, החומרי והאמנותי  (צילום: מיכאל יעקובסון)

החלל הפנימי של הכנסייה מבליט את הגאוניות של לה קורבוזיה (צילום: מיכאל יעקובסון)

החלל הפנימי של הכנסייה מבליט את הגאוניות של לה קורבוזיה (צילום: מיכאל יעקובסון)

המודרניזם הסטרילי מפנה כאן את הדרך לחומריות חושנית אותה חגג האדריכל בכל דרך. בעזרת אור וצבע הוא שטף את האולם הפנימי באור יקרות. בכל אחת מהקפלות הקטנות המצויות בצידי האולם, העניק למבקר רגע של רוחניות לוהטת, שוב, באמצעות אור וצבע. כדי לאזן את אופי המקום, אל מול הבטון האפור והקר המופיע בתקרת האולם והטיח הלבן והגס המכסה את הקירות, הציב האדריכל ריהוט המורכב כולו מלוחות עץ. לעומת המסות הגדולות והמקובעות שמרכיבות את הבניין, הציב האדריכל סדרה של פתחי חלונות המאורגנים בקומפוזיציה חופשית, כשבתוכם משולבות לוחות זכוכית צבעונית המעוטרים בציורים שיצר האדריכל. דלת הכניסה הגדולה מעוטרת גם היא משני צידיה בציור צבעוני גדול ממדים שאפיין את ידו החופשית.

גם היום הביקור מלהיב ואינו משתווה לקריאת מאמר או התבוננות מעמיקה ככל שתהיה בתמונות. כיום קשה להבין את הבשורה החדשה שבישר האדריכל, וניתן רק לחוש את גאוניותו בטיפול החזותי, החומרי, האמנותי, בעיקר בטיפול בחלקים הפנימיים של הכנסייה. על הביקור באתר אני עדיין מתקשה לכתוב וחושש מניסוח לא מדויק. גם אם זה רק הד לחוויה, מדובר ביצירה גדולה שלא בקלות ניתן לבטא.

(צילום: מיכאל יעקובסון)

(צילום: מיכאל יעקובסון)

"ספינה של שקט ומתיקות" כתב לה קורבוזיה בטקסט שפורסם בספרון קטן אותו קניתי בחנות האתר בדרכי חזרה למכונית. קראתי אותו לצד שולחן קטן כשעצרנו בפאתי הדרך והתיישבנו בפטיסרי כפרי. הרישומים האופייניים המופיעים לצד הטקסט החגיגי הכל כך אופייני ללה קורבוזיה הם מזכרת נחמדה שיכולתי לקחת מהביקור. כשחזרנו למכונית ניסינו להיזכר בבית כנסת בישראל שמצליח לגרד משהו מהחוויה שמצאנו ברונשאן. יש את בית הכנסת המרכזי בנצרת עילית שתכנן האדריכל נחום זולוטוב: כיפת ענק הפוכה הנראית כמרחפת מעל אולם של בטון ואבן. יש את בית הכנסת בשכונת בית הכרם בירושלים שתכנן האדריכל מרדכי בן חורין ומורכב משני גופים עגולים כשקיר מסך זכוכית צבעונית גדול פונה אל הרחוב ויש בו נברשות מרהיבות. כל השאר אלה תיבות, חלקן מקושטות באופן מוצלח וחלקן אפילו בתחום הקישוט לא הצליחו להגיע להישג. בתחום אתרי הזיכרון הצליחו האדריכלים הישראלים להגיע להישגים מרשימים יותר, אבל עדיין אתרי זיכרון מתאימים למפגשים קצרים וכמעט חד-פעמיים והם אינם משתווים למעמדו של בית תפילה בו מתכנסת הקהילה המקומית ביומיום.

נראה שלרשות האדריכלים הישראלים לא עמדו התנאים שהיו לאדריכלים כמו לה קורבוזיה: הכשרה מעולה, חופש יצירתי, ראייה מרחבית משובחת, כשרון ושליטה בתחומים שונים וגם שאיפה בלתי פוסקת לחדשנות. לעומת זאת, הרצון לרצות את הלקוח, לחסוך בעלויות ולהתכווץ בלוחות זמנים אלה המאפיינים המרכזיים בהם הגענו להישגים מרשימים שלה קורבוזיה רק יכול היה להתקנא בהם. אבל אם כאלה הישגים בלתי אפשרי ליצור אדריכלות בלתי נשכחת.