טלי חתוקהרשימה זו מתארת את עתיד המרחב הכפרי בעידן הנאו ליברלי, עידן שבו המדינה מחליטה לסגת מתמיכתה הכלכלית באזורי הספר. תיירות, העברת בעלות וכלייה, העתיד המדכדך של הספר.
הדינמיקה הדמוגרפית בישראל גורמת לכך שנושא המרחב הכפרי לא ממש מטריד ומדיר שינה מרבים. הפרדיגמה העירונית הממותגת בכל זירה, תורמת לעיסוק המואץ בעיר ובעיקר במחירי הדיור במרכז הארץ. אולם המרחב הכפרי ברחבי העולם ובישראל, אשר היה חלק מסדר יום לאומי, שנתמך וקיבל משאבים מן המדינה בתחילת המאה ה-20 נמצא בשלבי כילוי.
ברוב אזורי העולם, הוחלט כי המגמה היא לחזק את האזוריות החדשה, את העירוניות, מגמה שמתאימה לכלכלת שוק, ליעילות, לריכוז המשאבים במקום אחד. ההצלחה הגדולה של מגמה זו היא דווקא ההתגייסות של אנשי מקצוע ותיאורטיקנים, המהללים באופן לא ביקורתי את העירוניות החדשה. כמובן, שניתן למצוא מבקרים של המצב הכלכלי בעיר, על חוסר הצדק בעיר, אולם ישנם מעטים המבקרים את סדר היום העירוני עצמו. המשמעות של הדברים פשוטה: מדיניות פיזור האוכלוסייה, שכוללת השקעה של תשתיות ומשאבים באה לסוף דרכה. הכיס נסגר.
בית ריק בכפר ביוון, כפרים שלמים עומדים ריקים, בחלקם משפחות בודדות בלבד
ביוון ניכרת מגמה זו במלוא עוזה. כפרים רבים נמצאים בשלבים מתקדמים יותר או פחות של נטישה. סימן ההיכר הבולט, הם בתי הספר . בית הספר ומגרשי המשחקים בסמיכות להם, עומדים יתומים, במקרים רבים קשה להבחין כי מדובר בבית ספר סגור, אך השמשות המנופצות וההזנחה של החצר אינם מותירים מקום לספק. סגירת בתי הספר היא הסימן הבולט ביותר להיעדרו של דור המשך, עדות לכך שבכפרים רבים חיים מספר בודד של משפחות. מה יעלה בגורלם של כל הכפרים הללו? להלן שלוש מגמות בולטות.
- העברת בעלות. כפרים רבים, במיוחד אלו בסמיכות לחוף, נכבשו על ידי אזרחים זרים, בריטים, גרמנים, סקנדינביים. דגלים זרים מונפים בהם, והשפה המדוברת היא בליל של צלילים זרים. הבתים משופצים לעילא עוקבים אחרי תפיסת שימור מוקפדת, המטפחת את העיצוב של הבית היווני המסורתי. גישה זו מזכירה את הצד המגוחך של מגמות השימור, פרויקטים יקרים המשמרים תרבות שנכחדת, באמצעות סדר יום כלכלי התורם לשחיקתה מלכתחילה.
- הזדקנות תלוית תיירות. חלק מן הכפרים מבקשים להילחם על חייהם באמצעות מכירה של מוצרים מקומיים לתיירים, ההופכת לכלכלה שמזינה את המקום. כך, מוציאים תושבים את מרכולתם לרחוב בניסיון נואש לשרוד.
- כלייה. התבגרות של התושבים ונטישה של המרחב. באחד מן הכפרים בהם ביקרתי סיפר לי נגר שאשתו ושני ילדיו נמצאים בעיר הסמוכה כיוון שאין בתי ספר במקום והם רוצים להימנע מן הנסיעות היומיות. במהלך החורף, 12 משפחות בלבד חיות בכפר, סיפר.
מוסד חינוכי סגור, אין תלמידים בכפר.
בית ספר נוסף שעומד ללא שימוש
בעוד האזורים שקרובים לחופים מתמלאים בתושבים זרים, הכפרים שעל ההרים חווים נטישה. במבט מקרוב אפשר לראות בתים עם שמשות מנופצות, תשתיות לא מטופלות
שינוי והרס של מקומות אינו דבר חדש בהיסטוריה של המרחב הבנוי. בחלק מן הכפרים, הגד זה ניכר. בעשורים האחרונים, האיחוד האירופי השקיע משאבים בשימור של חלק מן המבנים הארכיאולוגיים הקיימים בתוך הכפרים. שיטוט בכפרים אלו מזכיר לנו כי כולנו זמניים פה, שכבה אנושית בגאולוגיה של המקום.
ולמה זה צריך לעניין אותנו? כי מגמות אלו קיימות, גם אם בתצורות אחרות, במרחב הישראלי. אך לא פחות מכך, ואולי יותר, כישראלים תיירים ברחבי העולם, אנו תורמים למגמות אלו. אנחנו חלק ממגמות אלו. האם ניתן לשנות? אולי, אולם קשה להאמין שאת הגלגל הזה ניתן להסיט למקום אחר. כרגע, השינוי הוא בשוליים, ברמה הפרטית של יחידים, כפי שסיפר לי הנגר שמשפחתו עקרה לעיר והוא נשאר בכפר, “אני לא קפיטליסט”. טוב לי כאן.