מיכאל יעקובסוןאדריכל הנוף צבי דקל לא מרוצה מהאופן בו תרבות האינסטנט ואופנות עיצוביות משפיעות על עיצוב השטחים הציבוריים הפתוחים בערי ישראל ויוצא נגד גביית תשלום בכניסה לפארקים עירוניים. בגיל 86 הוא לא מניח את עיפרון השרטוט. ראיון.
“התפקיד של אדריכל הנוף הוא ליצור את המרחב של הפעילות האנושית לקהילה”, מצהיר צבי דקל, מבכירי אדריכלי הנוף בארץ, בפתח שיחתנו. “אני הייתי מדבר על חללים ומרחבים פנימיים לא במושג של נוף נטו, אלא מרחב שמאפשר גוש של חיים קהילתיים סביב מרחב משותף”.
נפגשנו (יונתן גת ואני) עם דקל במסגרת מחקר של המעבדה לעיצוב עירוני הבוחן את עיצוב השטחים הציבוריים הפתוחים בערי ישראל. את הראיון עם דקל בחרנו לערוך בדירת הגג שלו בלב תל אביב, לא מסיבות של נוחיות אלא מתוך סקרנות לראות את הדירה שעיצב לפני חמישים שנה האדריכל מרדכי בן-חורין (בית אסיה, מגדל דיזנגוף, מגדל המצודה), מהכישרוניים והיצירתיים ששיתף פעולה בפרויקטים רבים עם דקל. התיישבנו עם דקל בסלון הדירה המעוטרת כולה בציורים ופסלונים. התקרה המחופה בטיח שפריץ גס וקיר הבלוקים החוצה את הסלון מעמיסים על העין ויוצרים עומס חווייתי שמזכיר את הגינות שדקל מעצב.
אדריכל הנוף צבי דקל בביתו (צילום: מיכאל יעקובסון)
כשדקל מדבר על הנוף העירוני הוא מתאר אותו כמערכת; כזו שמורכבת מהנוף החיצוני העוטף את העיר ומהמרחבים הפתוחים בתוך העיר עצמה. לפי דקל, בעיצוב והפיתוח של המעטפת “צריכה להיות זליגה בין הנוף העוטף לבין אותם השטחים הפתוחים בתוך העיר”. הוא מציין כדוגמא לפיתוח נופי כזה את הוואדיות מסביב לערים כמו ירושלים וחיפה “שעולים לתוך העיר”. בתל אביב הוא מזכיר את “החדירה של הירקון” ומכריז כי “זה רצוי, זה טוב”.
הוא שב ומדגיש את חשיבות הקשר בין המרחב העוטף למרחב הבנוי, “תל אביב, חיפה – מבורכות בים, זה בונוס נוסף. חשוב גם שהבינוי והמבנים יתייחסו לים ולא יתעלמו ממנו – ואז צירי הירק והשדרות יזרמו לתוך הים. במצפה רמון עבדתי כך שמתוך העיר יהיה אפשר לראות את המצוק ואת המכתש”.
“צריכה להיות זליגה בין הנוף העוטף לבין אותם השטחים הפתוחים בתוך העיר”. פארק שחמון באילת בתכנונו של דקל , עם פסל של רמי אביצור (צילום: רמי אביצור, wikipedia)
דקל (86) החל את דרכו המקצועית כאדריכל נוף בגיל מאוחר יחסית, וזאת לאחר שהספיק להקים קיבוץ, לעמוד בראשו ואף לשמש בתפקיד ראש מועצה. את הכשרתו המקצועית קיבל בברזיל ועם שובו ארצה הצטרף למשרדו של יוסף סגל, מבכירי אדריכלי הנוף שפעלו באותה עת בישראל. לאורך השנים השתתף דקל בכמה מהגנים הבולטים שתוכננו במרחב הישראלי: רשת הגנים בשכונת אבישור בערד (עליה זכה ראשון בפרס קרוון), גן הוורדים בקריית הלאום בירושלים ופארק הירקון בתל אביב. בלפחות ארבע הזדמנויות שיתף פעולה עם חברו דני קרוון: אנדרטת חטיבת הנגב בסמוך לבאר שבע, פארק וולפסון בתל אביב, גן המייסדים במרכז חדרה ולאחרונה השלימו את אתר ההנצחה ללוחמי חטיבת הראל בגן סאקר בירושלים.
האם הבחין בשינוי בעיצוב המרחבים הפתוחים עם השנים? מה השתנה בין אז להיום? “בשנות השישים והשבעים הערים לא היו מבונות כל כך – היה נוף טבעי מעולה! ראיתי מכאן את הביצות של אבן גבירול. היה פתוח”, הוא נזכר. “בשנים האחרונות היה בינוי מאסיבי ללא התחשבות במה שהתושב היה צריך. שלמת בטון, כיבוש השממה. הייתה בתל אביב את תכנית גדס עם שמירה על חללים ציבוריים פתוחים. בשנים האחרונות יש יחס יותר ולוקחים בחשבון ויש מודעות בתכנון שכונות, ערים וכו’ לחלל הפתוח ולשטח הציבורי המשותף – יש לזה משקל רב, הוא תופס את מקומו אולי לא בפרופורציות הנכונות בכל מקום – אבל יש מודעות גדולה יותר”.
“הגן נפתח ונסגר למבט”. פארק הירקון, באזור שכונת בבלי (צילום: דודי שטרן, wikipedia)
מה דקל חושב על התכנון הרווח היום? בסיורים של חברי המעבדה בפארקים ובגינות בערים ברחבי הארץ בלטה נוכחותם של מתקני המשחק לגיל הרך, פינות החי, מגרשי ההחלקה ואטרקציות נוספות. כששאלנו את דקל על כך הוא אמנם התעקש שלא ניתן להכליל ולהסיק מכך על מגמה גורפת בפיתוח הנוף, אבל בד בבד הודה כי “יש נטייה לתת אטרקציות בתוך הפארק – מעבר לזה שהפארק עצמו הוא חוויה נופית חברתית שמשמש למקום של התקהלות, ריצה, מבט, מנוחה. זה נובע מכל הקניונים ותפיסת העולם שהשתנתה. תרבות הבילוי, תרבות המיידי, סיפוק המיידי – הוא מחטיא, חלק מהגישה נסחפת ומעודדת את זה”.
מה דעתך על ניסיון של רשויות מקומיות לגבות כסף בכניסה לפארק?
“אני חושב שזה לא במקום. אני חושב שהמרחב הזה צריך להיות חופשי, אני אתן דוגמה הפוכה. בנתניה יש ציר מרכזי של שכונה חדשה עם מגדלים רווי קומות. שכונת עיר ימים. שם עשינו כמה פעילויות של מסחר, בילוי, מקום וכו’. מגרש משחקים קטן. התושבים של המגדלים דרשו לסגור את זה כי באו אנשים מהסביבה, אתיופים, ו’הפריעו להם לחיות'”, הוא מתקומם, “אני רוצה שתהיה כניסה חופשית. זה צריך להיות חינם כי זה נעשה לבני אדם. אם הוא גר בשכונה רחוקה או קרובה – זה לא משנה. פארק הירקון סגור? לא. הוא פתוח – ובצדק”.
“הצמחייה חייבת להיות מותאמת אקלים”. פארק וולפסון בתל אביב, בתכנון צבי דקל (צילום: wikipedia)
כשנשאל מה הוא חושב על השפה העיצובית שרווחת בתכנון השטחים הפתוחים בערים כיום – השטחה של הנוף ללא טופוגרפיה וללא שיחים, כדי לאפשר מבט ישיר שמעניק שליטה על המרחב, הביע דקל עמדה מנוגדת למגמה הרווחת. לדבריו, “לצמחייה יש חשיבות עצומה בעיצוב הגן. זה מעבר לטופוגרפיה – זה התלת מימד הנוסף שיוצר את החללים ואת העומק ואת ההפתעה, הגן נפתח ונסגר למבט. אצלי יש לזה משקל מהותי. מעבר למשחק. אתה יכול ליצור גן שטוח מלא שוני פנימי, עם חללים שנפתחים או נסגרים ללא הגבעות שעלולות להיות מוגזמות לפעמים”. הוא מציין כדוגמה את הגבעה שתכנן בפארק וולפסון בתל אביב ומספר על השיקולים שהנחו אותו בתכנון. “הגבעה הייתה פשוטה ויפה. אני רציתי שאלף, יהיו לך מקומות בפנים שם תרגיש מנותק מהתחבורה הרועשת ובית, תהיה לך נקודת תצפית על העיר. כולל כמה מקומות של שקעים – שם נוצר האגם שהוא מוסתר מהכביש”.
לדעתך ישנה חשיבות לשימוש בצמחייה מותאמת אקלים?
“אין ספק. בהחלט צריך, אפילו בימינו. אין ויכוח – הצמחייה חייבת להיות מותאמת אקלים. על שפת הים אתה לא תשים את אותו צמח בפארק הירקון. בדרום אני עובד עם צמחייה אחרת לגמרי – היא אמנם חוסכת מים, אבל אתה משתמש בצמחייה שטובה לגשמים, לקרקע, למליחות. התנאי הוא שימוש מתאים במקום הנכון בתנאים הנכונים”. לדבריו, “צריך לעודד צמחייה טבעית – זה ראוי וחשוב. מטבעה היא צמחייה חזקה”. אבל הוא מציין כדוגמה גם אקלום של צמחיה: “תראה בגן העצמאות – הרבה מאוד הצמחייה היא לא טבעית אבל היא הותאמה לתנאים הללו וזה עומד יפה […] ההתאמה של צמח לטופוגרפיה, לאקלים, רוח או לא רוח – זה חשוב וזה לא תמיד נעשה”.
האם היית רוצה לראות אחרת את תכנון הפארקים בעיר? כשאתה עובר בפארק אתה רואה שינוי מהותי ממה שנעשה לפני עשרים שנה?
“אני אדבר באופן כללי, לא נעים לי להצביע על משהו ספציפי. שימוש אופנתי בחומרים למשל – אתה יכול לראות פתאום גרניט, שינוי מהותי שרץ בכל מקום ללא התחשבות בתנאים המקומיים. כנ”ל לגבי הצמחייה. נכון שישנו ניסיון די גורף להפוך את הגנים לאטרקציות על חשבון החללים האחרים של הפארק וזה אכן מודגש ומורגש. זה תופס. זה מורגש יותר ויותר”.
לא בעד אופנות בשימוש בחומרים. רובע אבישור בערד, בתכנונו של צבי דקל (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)
בסיום הראיון, כנשאל מה משמעות הנוף עבורו, התקשה דקל לנסח זאת במילים. “אני תמיד אומר שאני לא עוסק באדריכלות נוף. אני חי אדריכלות נוף. הנוף זה כמו אוויר לנשימה. בשבילי זה הכל. אני לא מתפרנס מזה – אני חי מזה. זה המהות שלי בחיים. גם מה שאני רואה וגם מה שאני יוצר. אני בן 86 וכשאני בא למשרד, אני נהנה כשהעיפרון מלכלכך לי את צד היד. זאת חוויה עצומה”.
אין ספק שלעיפרון של צבי דקל יש תרומה חשובה לאופן בו אנחנו רואים ומבינים את הנוף העירוני בארץ ישראל.
לקריאה נוספת:
- “נוף זה הדבר הכי חשוב. נוף זה הסביבה שלך“, מאת מיכאל יעקובסון
- “ניתוח לב פתוח”, מאת יונתן גת
- “הייתי חייבת לבצע שינוי בחיי העצים העירוניים שלנו“, ראיון עם נעמי זורצ’ר במדור “קריאת כיוון”
- “על הכריתה“, מאת עידן עמית
- שיחה עם צבי דקל על הגינות האקלימיות ברובע אבישור בערד, מאת מיכאל יעקובסון, באתר “חלון אחורי”