אור מסמא עיניים

אנו חיים בעידן שבו החברה נעה כעדר לטובת הצבר הון ומאמינה כי כך צריך לעשות ולחיות. על הפטליזם הכלכלי שמשחית את החברה ומסמא את עינינו.

מספר חודשים אחרי הרעש התקשורתי על קריסתה של החברה של ענבל אור, כאילו דבר לא אירע. הבאזז הנד”לני ממשיך כשהיה. קבוצות רכישה ממשיכות לפעול במרץ, עד רגע קריסתן, חברות המנהלות קבוצות רכישה, משווקות מצג של שגשוג והצלחה. לא ניתן לצפות מתי החברה הבאה תקרוס. אדריכלים המכירים ומשרתים את העולם הזה, יודעים שחברות אלו אוהבות למקם עצמן במשרדים רבי פאר, תפאורה המשרתת את הדימוי העסקי של החברה. אור לא היתה חריגה בנושא זה. המטרה ברורה, לעשות רושם על בני המעמד הבינוני-גבוה, לשווק להם את המראה של עצמם. במַרְאָה, משתקף מבטם של הרוכשים, שילוב בין תרבות ראווה ואפשרות לרווח קל. לכן, אלו שהונם בידם, ממשיכים במרץ לשוטט בין מדורי הנדל”ן תאבים לעוד עסקה מוצלחת, “השקעה נבונה”, “יזמים שניתן לתת בהם אמון”.  במובנים רבים אנחנו יכולים לצקצק ולדבר על ענבל אור אבל היא רק עוד שחקן במערכת נצלנית וחמדנית. בדרך כלל, חברות המארגנות קבוצות הרכישה בוחרות לפעול מאחורי הקלעים, אור בחרה להפיץ את אורה בתקשורת. צמיחתה כמו גם קריסתה קיבלו סיקור נרחב.

כדאי ללמוד משהו מהסיפור הזה ולהבין דרכו משהו על העידן בו אנו חיים, על עצמנו. אנו חיים בעידן שבו החברה נעה כעדר לטובת הֶצְבֵּר הון ומאמינה כי כך צריך לעשות ולחיות. זוהי הפרדיגמה לפיה אנו חיים ומאמינים כי צריך לחיות. פייר בורדייה (Bourdieu) קרא לזה פטליזם כלכלי אשר מעצב לא רק את פעולותינו אלא גם מבסס את ההנחה כי באמצעות החוקים הכלכליים ניתן לתאר ולהסביר כל תנועה בעולם. כמובן שיש שדואגים לשמר תפיסת עולם זו, כמו למשל, ראשי בנקי מרכזיים, מנהלי קרנות פנסיה, התקשורת. תחת מושגים ושמות כמו,  “ליבלרליזם, גלובליזציה, גמישות ודה רגולציה” מקדמים גישה כלכלית המעצבת מחדש את חיינו על כל רבדיהם. על פי תפיסה זו, המטרה הנעלה ביותר היא הגדלת העושר ויצירת ערך עודף. כמובן שמטרה זו אפשרית לבעל ההון, אך התוצאות השליליות של תפיסה זו ניכרים בבירור בתנאי ההעסקה של עובדים, בשינויים בתא המשפחתי, בעבריינות נוער ובהשתלטות של הצריכה והמסחר על המרחב הציבורי, האמנות, הספרות, והקולנוע.

מי שידו משגת משתתף במשחק הזה. סך הכל מי לא רוצה להיות שייך לאליטה קטנה החיה לה בנעימים? המשתתפים במשחק הם בעלי הון כזה או אחר המבקשים להגדיל את העושר שלהם. הם לא יגורו במבנים אותם הם רוכשים.

אבל לא רק בעלי ההון מרוויחים. קבוצות הרכישה הם אמצעי מצוין לחדש את תנופת הבנייה בעיר. גם המדינה מקדמת מסלולי התחדשות עירונית מוטי שוק אשר אינם נתמכים על ידי התקציב הממשלתי. רק לאחרונה התבשרנו כי לבינת שוורץ יש רעיונות חדשים לגבי היקף זכויות הבנייה במסגרת תכנית תמ”א 38. בסך הכל, מבחינת המדינה והעיר, בעלי ההון משתמשים בכיסם הפרטי לבנייה מחדש של ערי ישראל. כמובן שאליה וקוץ בה, ובישראל כמו במקומות אחרים, כמעט בלתי אפשרי לקנות דירה במרכזי הערים. זהו מצב שמאפיין כבר שני עשורים ערים כמו לונדון, רומא, דיסלדורף, וערים רבות אחרות ברחבי העולם.

ובכל זאת, למרות שמצבנו ככל העמים, הסיפור של חברת ענבל אור, הוא סיפור על חברה שאיבדה את הדרך. החברה לצורך העניין הם העובדים, ראשת החברה, וגם הרוכשים, בקבוצה של אור ובקבוצות אחרות. כמו שחברה אדריכלית אמרה לי, “הבעיה שבמקרים רבים של קבוצות הרכישה ניתן לזהות שמדובר בסוג של נוכלות ומצג שווא מטעם המארגנים, המבקשים ללמשוך לקוחות באמצעות הצגת תשואה לא הגיונית. אבל הרבה פעמים הרוכשים חושבים לעצמם, הנוכל הזה יודע את העבודה והוא יקדם את האינטרסים שלי.” לכן, ניתן להאשים את אור, אבל במובנים רבים יש פה מינוף, בחסות השיטה הניאוליברלית הנוכחית ובאמצעות חוקים כלכליים סבוכים ומערכת שיווק משומנת היטב, של החמדנות האנושית.

שנטל מוף (Chantal Mouffe), תיאורטיקנית בלגית עכשווית העוסקת במדע המדינה, נדרשה לנושא אחרי המחאות של 2011 בארה”ב. מוף מציעה להתעמת עם הגישה הזו על ידי התמודדות עם המוסדות שמקדמים את סדר יום הזה (כך למשל, ובמקרה שלפנינו, ההתקפה על ענבל אור אינה משמעותית, לפי משנה זו יש להתקיף את השיטה של בנייה באמצעות קבוצות רכישה). מוף טוענת שזהו תהליך ארוך, לא ניתן להפוך סדר יום באחת, חברה לא יכולה לשנות עורה ביום ולעבור מפרדיגמה ניאו-ליברלית לסוציאליסטית. העבר מלמד כי זה אינו אפשרי. אבל מה שמוף מציעה הוא לפרק חלק מן הכלים ולשנות מבפנים את המוסדות, לפרק אבן אחרי אבן את הכלים והסדר הכלכלי. בהמשך לאנטוניו גרמשי, היא מציעה מלחמה על העמדה (“a war on position”) ועימות עם מוסדות ספיציפיים במטרה לשנותם. עימותים וקונפליקטים אלו יאתגרו את ההגמוניה הנאו-ליברלית והקפליטליזם הפיננסי. זהו האגוניזם¹. דמוקרטיה שיש בה קונפליקטים, עם סדרי יום מגוונים, שאינה פועלת לפי סדר יום אחד. כמובן שזה לא יכול להביא לקץ הקפיטליזם אבל זה יכול להביא לחברה מודעת יותר שלא תכניע עצמה בפני הלוגיקה של השוק.

אין ספק שלא כולם ישתכנעו. יכול להיות שיהיו סקטורים שיהיו מונעים כלכלית, אבל ההיגיון של השוק לא ישלוט בחברה כולה. מוף תוקפת גם את הרעיונות של הרדט ונגרי (Hardt and Negri) שמאמינים שהחברה צריכה לעבור לשיטת ארגון עצמי; לתפיסתם במצב זה, הקפטליזם יהפוך לסדר יום לא רוונטי ומוסד המדינה ייעלם. מוף אינה מסכימה ואינה מאמינה בחזון זה. לגישתה סדר היום הקפיטליסטי לא יעלם מעצמו. לפיכך נדרשת דמוקרטיה אגוניסטית. זו אינה מהפכה כללית ברוח המרקסיזם אלא שינוי הדרגתי לטובת סדר יום חדש.

ובחזרה אלינו, אם נבין כי כל מה שמתרחש בשוק הנדל”ן מתרחש גם בגללנו, נוכל לשנות. העשירים לא יירתמו לכך כפי שעלה לאחרונה בתגובות למיסוי בעלי דירה שלישית ויותר, הם נהנים מן המצב. אבל האחרים, במקום להתלונן על היעדר יכולת לקנות דירה, יש להיאבק בכלים שהמדינה והערים מקדמות בתחום הפיתוח העירוני, להתנער מהמושג הריק שמוכרים לנו “עירוניות” ולהבין שכל אלו הם כלים המאפשרים לבעלי ההון לעשות כרצונם במרחב של כולנו.