הדס צורעיריית אילת, על אף המרחק והקשיים האובייקטיביים מציגה תכנית אסטרטגית שאפתנית, חדשנית ומרשימה, המציבה מטרות ויעדים בתחום התעסוקה, ההתייעלות האנרגטית והתיירות. היא מבקשת לנצל את המשאבים הייחודים שלה כמו השמש והקרבה לים לטובת אפיקי פיתוח כלכליים מעבר להישענות על ענף התיירות, שלצד הרווחה והזוהר נושא גם מחירים וצדדים אפלים. כיצד מנסה העיר להתמודד עם האתגרים הללו?
אילת נהנית ממזג אוויר קיצי, נוף של הרי אדום, חוף יפיפה ונקודת גבול עם ירדן ומצרים. אך אילת היא גם עיר מרוחקת, מנותקת, סמוכה לקיבוצים קטנים, ללא מרכזי תעשייה, נמל משמעותי או עוגני תעסוקה חזקים למעט ענף התיירות. ענף, שיש לו יתרונות רבים אך גם לא מעט חסרונות שאת מחירם משלמת העיר. לאחרונה הייתה לנו הזדמנות לבקר באילת ולהיפגש עם בכירים בעירייה ועובדים בעמותות בעיר ולשמוע באופן מעמיק על האתגרים וההזדמנויות שעומדות בפני העיר הדרומית אילת. בשנים האחרונות עיריית אילת מבקשת למצב עצמה אחרת ומקדמת מספר פרויקטים חדשים שעשויים לשנות את פני העיר. משימה זו אינה פשוטה לעיר בעידן הפוסט תעשייתי הניאו ליברלי. ועוד יותר קשה עבור עיר כמו אילת הממוקמת הרחק, ואולי נשכחת, מזירת מקבלי ההחלטות.
(צילום: sarahtarno, flickr)
אם כבר לבד אז עד הסוף- בדרך לעצמאות אנרגטית
בכירי רשות אילת מציגים חזון מרשים, כדי לחולל שינוי נדרשת חשיבה כוללת. בחבל אילת-אילות מתחוללת מהפכה סולארית, כפי שהסביר לנו סגן ראש העיר מר אלי אנקרי, 70% מהחשמל של העירייה הוא סולארי והיעד הוא בתוך חמש שנים להיות “העיר הראשונה, בארץ בוודאי, ואולי מהיחידות בעולם שהיא עצמאית אנרגטית באופן מוחלט. כלומר לגמרי עד הסוף, יום לילה יותר מזה, אפילו לספק אנרגיה.” המשמעות של מהלך זה היא שיפור איכות החיים, איכות הסביבה, הפחתת פליטות חממה וכמובן חיסכון כספי ניכר. בתוך חמש שנים העירייה תפסיק לשלם חשמל ותחסוך כשניים עשר מיליון שקלים בשנה ואולי אפילו יהיו לה הכנסות מיצור של אנרגיה סולארית. בשלב הראשון הציבו פאנלים סולאריים בשדות בהמשך החלו למפות את הגגות הציבוריים בעיר ולהציב עליהם פאנלים וכעת הם מתחילים לפנות גם אל הגגות הפרטיים, להביא את המהפכה הסולרית לכל משק בית כך שהתושבים ייהנו מחיסכון כלכלי בהוצאות החשמל. “מיפינו את כל הגגות הפרטיים של העיר, ואת הגגות של העסקים בעיר ושל בתי המלון. בצעם אנחנו הולכים לנצל את הגגות. אנחנו, לפי הערכה זהירה נייצר שם לפחות שלושים מגה. והרעיון הוא שאנחנו נאפשר גם למשקי הבית לחסוך כסף. בעצם באמצעות פאנלים סולאריים, כשאנחנו עושים עבורם את כל העבודה, את התהליך, את הליווי, את ההתקשרות עם ספקים, את הבנקים, הבאנו את הבנקים למימון, בעצם הכל, מראים להם את התוכנית הכלכלית, ונותנים להם חופש להחליט כמובן, אנחנו לא מכריחים אף אחד. אנחנו מקווים שמשפחות יבינו שיש להן כאן פוטנציאל לחסוך לפחות ארבעים אחוז מהוצאות החשמל השנתיות שלהן, שזה עשרות אלפי שקלים בשנה”.
אתגר התעסוקה והתיירות
התעשייה המרכזית באילת היא ענף התיירות שיש לו קשיים ייחודיים, כשמסתובבים בעיר יש לא מעט פילים לבנים של אטרקציות תיירותיות שאיבדו את הרלוונטיות שלהן. העלויות הגבוהות של חופשה בישראל והעלויות הנמוכות של טיסות לחו”ל החלישו את מעמדה של אילת כייעד תיירותי עבור ישראלים. כיום נמל תעופה בינלאומי נמצא בשלבי בנייה בתקווה שיביא תנועה רבה יותר של תיירים מחוץ לישראל. כמו כן העתקת נמל התעופה תפנה במרכז העיר שטח משמעותי לפיתוח. אך גם אם ישוקם ענף התיירות לא ניתן כעיר להסתמך על ענף תעסוקתי אחד.
הטיילת שחודשה ושופצה באילת, העירייה נלחמה בבעלי הבסטות ויצרה להם מתחם מסודר כדי למנוע פשיעה ואלימות בטיילת (צילום: PROXiquinho Silva)
בעיריית אילת עסוקים מאד באתגר התעסוקתי שכן ברור שעל מנת למשוך אוכלוסייה חזקה ויציבה שתתיישב ותכה שורשים בעיר חייבת להיות תעסוקה איכותית. הם עובדים על תכנית אסטרטגית שמטרתה ליצור משולש תחבורתי בחלקה הצפוני של העיר, סמוך לשדה התעופה הבינלאומי תכנית “השער הדרומי”. הרעיון הוא להעתיק לשם גם את הנמל הימי של אילת, הממוקם היום בדרום העיר על רצועת המלונות סמוך לרייף, מה שמונע ממנו להתפתח. נוסף על כך מאחר ועד היום אין רכבת לאילת, הנמל מנוע מלתפקד כציר תנועה מרכזי של סחורות. התכנית לבניית רכבת לאילת נידונה עוד משנות השישים אך היום היא במצב מתקדם והתקווה של עיריית אילת שהיא תאושר וברגע שהנמל הימי יהיה סמוך לתחנת הרכבת, יוכל לתפקד כציר של סחורות. כפי שמסביר סגן ראש העיר אלי אנקרי, ימאי לשעבר, “יש לכך שני היבטים האחד זה שלאילת אין רצועות חוף מספיקות לתיירות. יש לנו שלוש עשרה קילומטר מטאבה ועד עקבה. אנחנו באמת צפופים, כאשר תשעה קילומטר של החוף הדרומי, תפוסים על ידי נמל חיל הים, נמל האזרחי ונמל קצ”א”. אלו יושבות על קרקעות יקרות לעומת הקרקעות בצפון העיר שהן זולות משמעותית. על כן עיריית אילת מציעה להעתיק לשם את הנמל הימי שבעבר העסיק מעל אלף שלוש מאות עובדים והיום מעסיק באופן ישיר ועקיף בקושי שלוש מאות עובדים ולהחזיר את מקומה כגשר יבשתי בין אסיה ואפריקה לבין אירופה.
הם מאמינים כי לשם פרויקט זה הכולל סלילת תעלה מהים אל אזור נמל התעופה, אין צורך בתקציבי מדינה “המגזר הפרטי יעשה אותו בשמחה גדולה. היום בעצם האניות שמגיעות מאסיה ואפריקה ורוצות להגיע ליעדים באירופה עוברות דרך תעלת סואץ שהוא מעבר מאוד מאוד יקר. כל אנייה שעוברת בתעלת סואץ צריכה לשלם דמי מעבר של שלוש מאות אלף דולר לכל כיוון.. .אנחנו בעצם מייצרים כאן אלטרנטיבה מסוימת לתעלת סואץ. לא נחליף אותה אבל יש שם פעילות של עשרים אלף אניות בשנה. מיליארד טון מטענים. אם אנחנו מעבירים רק אחוז אחד מהפעילות של תעלת סואץ, העברת למעשה עוד עשרה מיליון טון מטענים לפעילות היומיום שלנו. אבל בלי הרכבת זה לא יעבוד. הרכבת הופכת את העיר לכלכלית”. תכנית זו שנקראת “השער הדרומי” מצויה בשלבי תכנון ותלויה כמובן באישור הסופי של בניית הרכבת שיש לה מתנגדים בעיקר משיקולים סביבתיים.
בניית נמל התעופה הבינלאומי תפנה אזור יקר בלב העיר שבו שוכן שדה התעופה הנוכחי (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)
הצד המכוער של עולם התיירות
החיבור בין עיר תושבים לציר תיירות איננו פשוט, יש שאומרים שזו לא עיר עם מרכז תיירות אלא מרכז תיירות שיש לו עיר. ואכן גם ראש העיר מאיר יצחק הלוי מודה כי לא פשוט לנהל עיר שהיא בעצם שתי ערים, זו של התושבים וזו של התיירים. לא אחת מביעים התושבים זעם על השקעה לא שווה לתחושתם בין חלקי העיר השונים. אזור התיירות נמצא בסמוך לים והעיר מתפרסת מרצועת החוף מערבה. המשמעות של הישענות על ענף התיירות היא התמודדות עם אתגרים חברתיים וכלכליים באופן קבוע. ללא אופק יציב. ראשית זהו ענף שדורש כוח עבודה לא מיומן שרמת ההשכלה ושכר המועסקים בו נמוך מן הממוצע מה שמשפיע על הפרופיל הדמוגרפי של תושבי העיר. שנית זהו תחום עם תחלופה גבוהה שגורם לחוסר יציבות בקרב תושבי העיר מה שהם קוראים לו “הדלת המסתובבת”. אחת ההשפעות לדוגמא היא מערכות החינוך והרווחה בעיר שצריכות להתמודד עם כניסה של ילדים לגני הילדים ובתי הספר לאורך השנה כולה, או עם מצבים שבהם היא מפעילה את כל מערכי התמיכה והטיפול במשפחה וכעבור שנה וחצי הם נעלמים. נוסף על כך תיירות היא תחום ללא סנטימנטים, כפי שהסביר לנו ראש מחלקת חינוך ורווחה בעירייה, דרורי גניאל: “אין תיירות, אין דרישה, סוגרים 2-4 קומות במלון ושולחים את כל העובדים הביתה, את החדרנים, המלצרים, עובדי הבידור כולם. כתיירים אתם לא רואים את הצדדים המכוערים”.
זנות באילת (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)
מגורי העובדים, כפי ששמענו מעובדות בעמותת עלם שמסייעת לבני נוער בסיכון, הם מקום לא פשוט. “שם קורת ההתפרקות האמתית”, מרבית העובדים במלונות הם חבר’ה צעירים, הם מקבלים דיור במחיר זול בקומפלקס מגורים עם ברכה וחדר כושר. יש שם הרבה שתיית אלכוהול, זנות ולא מעט מקרי אונס והטרדה מינית, הן מסבירות. אזורי תיירות מושכים זנות שנתפסת עבור חלק מהתיירים מרכיב טבעי בחוויה של חופשה או נסיעת עסקים. באילת אין זנות רחוב אלא זנות במלונות וישנם כמה אירועים ידועים כמו תחרויות ספורט של גברים או נסיעות של וועדי עובדים שבהם רק גברים שמלווים תמיד בזנות. כך גם חלק מבתי המלון מציעים שירותי מין תחת השם המכובס ‘ספא’. הזנות על פניו לא גלויה אך ידועה לכול.
בחודשי הקיץ מגיעים לאילת אלפי בני נוער ללא הוריהם נרגשים לחוות התנסויות מיניות, שתיית אלכוהול וצריכת סמים. “אילת נתפסת כקצה העולם”, מסבירה מגי טובול, מנהלת פרויקט עיר ללא אלימות בעיריית אילת. זה מקום ללא השגחה שבו אפשר להתפרק ולהתנסות, זה מוביל למצבים של ונדליזם במלונות, אירועי אלימות קשים שאף נגמרו במוות, אובדן הכרה ומקרים של פגיעה מינית. רבים מבני הנוער הגיעו מבלי שיהיה להם מקום ללון בו והיו ישנים על מדשאות או על החופים, “מקימים זולות”. המלונות הקשיחו את התנאים על מנת שלא לאפשר לחבורות של בני נוער ללון ללא השגחה. בתוך כך עיריית אילת נאצלת להתמודד עם כמות עצומה של בני נוער שאינם תושבי העיר ובניגוד לתיירים מבוגרים דורשים השקעה במערכי תמיכה, שיטור וטיפול. במסגרת “עיר ללא אלימות” הם השיקו מיזם קיץ שכולל הקמת אוהל בטיילת שמאויש על ידי מעל חמישים אנשי טיפול, עובדים סוציאליים ומדריכי נוער שעושים פעילויות שונות ומנסים לוודא שיש לבני הנוער מקום ומענה במידת הצורך. כמו כן הם העמידו שוטרים לפנות בוקר בתחנה המרכזית שעלו לאוטובוסים והחרימו כמויות אדירות של אלכוהול. למרות כל זאת, בעיר אילת לא קיים מרכז חירום לנשים וקטינים ו/או למצויים בזנות אף על פי שפגיעה מינית וחוויות קשות אחרות יכולות לקרות בתנאים שכאלה. נדרשת פה גם התגייסות של המדינה והכרה בייחודיות של העיר.
צילום (israeltourism)
הדיונים האחרונים על פתיחת הקזינו באילת לא הוזכרו כלל על ידי עובדי הרשות העירונית, הנושא עלה דווקא בשיחות חולין עם תושבים בעיר. למרבה הפלא התושבים ששוחחנו איתם היו בעד הקמת הקזינו “למה שיעשו את זה בעקבה עשר דקות מכאן? שלפחות הכסף יישאר בישראל. זה יכניס עבודה, כסף, סוף סוף יוכלו לשפץ את המלונות, הכל פה נראה נורא ישן”. כתושבים הם זוכרים את העיר אילת מתוקפות הזוהר שלה, כשהיו מגיעים אלפי תיירים והם כתושבים היו יורדים לטיילת ו’פוגשים עולם’.
הדימוי שחזרו להתייחס אליו הוא לאס ואגס כמודל של עיר מדברית מצליחה. דימוי הפוך מהכיוון של עיר ירוקה ומקיימת עם כלכלה יציבה שעיריית אילת הציגה בפנינו. העירייה עובדת לטענתה, על תכניות אסטרטגיות שייקחו את העיר אל עבר עצמאות כלכלית, יציעו איכות חיים טובה יותר, תעסוקה איכותית ועיר חכמה. ואילו השלטון המרכזי מציע הקמת קזינו שיחזק את העיר כמרכז תיירותי בלבד ויחזק תופעות שליליות של פשיעה וזנות. תיירות, כאשר לא מתעדכנת ושומרת על סטנדרטים, היא עוד מקום מוזנח על המפה שאף אחד לא רוצה להגיע אליו ושוודאי לא מיטיב עם העיר ותושביה. עיריית אילת כבר הפנימה את זה ועובדת קשה כדי ליישם את זה.