הפוליטיקה בשמות הרחובות באפריקה

הספר, “שמות מקומות באפריקה: מורשות קולוניאליות עירוניות, היסטוריות ארוגות זו בזו”¹ בעריכתה של ד”ר ליאורה ביגון, בוחן את הדיאלקטיקה של מסורות שיום-מרחבי באפריקה דרך מספר פרספקטיבות שונות.

הסקירה נעה ממסורות ילידיות פרה-קולוניאליות ועד מסורות קולוניאליות ופוסט-קולוניאליות ואת תפקידן בייצור המרחב העירוני. זוהי משימה מורכבת, המניחה קשר תלוי בין התפישות השונות של הכוחות הקולוניאליים, עיצוב המרחב הפיזי, הטופונימיה, והתפישות מרחביות טרמינולוגיות הילידיות.

בספר קיימת התייחסות לשתי תופעות ראשונות בחשיבותן הארוגות זו בזו ללא הפרדה, שתרמה גם לשמו של הספר. האחת היא ‘המורשת הקולוניאלית’, דהיינו הימשכות ההשלכות של השלטון הקולוניאלי (או של השלטונות הקולוניאליים השונים) על אפריקה של ימינו גם עם תום השלטון הרשמי באינספור תחומים (זאת לצד שאלות נתונות במחלוקת של זהות ושימור העבר- של מי, עבור מי ולמען מי?). התופעה השנייה היא ‘מורשת עירונית’, אותה ניתן להגדיר באופן גמיש כדי לכלול את העבר העירוני הפרה-קולוניאלי ואת המשתנה העירוני (גלובלי כמובן) כפי שחצה את התקופה הקולוניאלית ונמתח עד לגידול העירוני העצום באפריקה של ימינו, לרוב בצורת משכנות עוני.
בתקופה הקולוניאלית, פני העיור באפריקה והאוריינטציה שלו השתנו מקצה לקצה, שכן ‘העיר הקולוניאלית’ הייתה מרכז העצבים של הניצול הכלכלי להזנת הכלכלה הגלובלית. העיר הקולוניאלית הייתה גם דואלית באופן מושרש בשל הסגרגציה הגזעית כאלמנט-מפתח, וחקר הטרמינולוגיה של המרחב בהקשר זה – שרידיה עדיין חיים ובועטים – מלמד על האופי ואף על הפסיכולוגיה של מגוון הכוחות המעורבים במצב ה(פוסט-)קולוניאלי. במפגש בין ‘העיר הרשמית’ ל’עיר האמיתית’ דרך נושא השיום נחשף שיח משוכלל בין מערכות של תפישות מעוגנות-תרבות. מערכות אלו משלימות, מתחרות ומאתגרות זו את זו, ולהן השלכות על שאלות של זהות, אתניות, כוח וזיכרון במובן רחב וארוך-טווח ביותר. כפי שכתב הסוציולוג הצרפתי כריסטיאן טופלוב בהקדמה לספר “המילים של העיר” (Les mots de la ville), “בתפישתנו את מילות האובייקט, ניתן להבין טוב יותר את החלוקות [המעשיות, הקונספטואליות] של ערים. בתוך הפשטות הבולטת של החלוקות המרחביות של המנהל המודרני, עולים על פני השטח העקבות של מוסדות קדומים, ההשמה של העבר בתוך ההווה, והתביעות המרחביות של קבוצות”.

רחובות אלו בפרוורי מפוטו במוזמביק, ידועים באופן בלתי רשמי כ’רחובות מגע אוהבים’ ו-‘הם היפוליטוס’ לאזכור הטרגדיה היוונית הקשורה לתאווה מינית ואפרודיטה. (צילום באדיבות: סזר קומבה)

הזיקה בין שמות לסביבה הפיזית

שמות הם סימבוליים ופוליטיים ואינם מיועדים רק על התמצאות במרחב. כמו שמדגים זאת, מישל בן-ארוס במסה הביקורתית שלו על היישובים בתחומי הסהרה והסאהל. בן-ארוס מסביר כיצד המפגש בין קורפוס השיום הילידי והמערבי אינו תמיד הרמוני ועד כמה גלובוסים, מפות וגזטירים אינם מכירים במרחבים בתנועה, ללא קואורדינאטות או גבולות מדויקים, או בשמות יישובים בחבל-ארץ אחד בעלי כפילות מרובה.המשך רעיוני לכך הוא הפרק של וולטר בראון, המדגיש את עיצובו הרב-לשוני של הטופונים ‘בגמויו’ (Bagamoyo) מאז סוף המאה השמונה-עשרה. יישוב מרכזי זה (לצד אחד-עשר יישובים קטנים יותר הנושאים את אותו השם בפנים של טנזניה) ניתב רשת מסחרית ענפה שקישרה בין אזורים וקהילות תרבותיות במזרח אפריקה. בראון הצליב על כן בין מסורות עשירות, כתובות ושבעל פה, ממקורות רבים ברמה המקומית, האזורית והעל-אזורית. הפרק של יוהן לחה, סופי בּונן ודונטיין דיבּווה דיה מוומבּוּ, מנתח מספר אפיזודות טופונימיות בנוף העירוני של העיר לובּומבּשי (רפובליקה דמוקרטית קונגו, לשעבר קונגו הבלגית) לאורך התקופות. השמות המשתנים של כמה שדרות ורחובות נבחרים מדגימים את הכוח הסוציו-פוליטי של שיום תחת חילופי משטרים בעיצוב הזיכרונות היומיומיים והזיכרונות-שכנגד של התושבים. הטופונימיה-בתנודה של לובומבשי מהווה מראה למעמד של העיר ושל פרובינציית קטנגה בה היא ממוקמת, מעמד הנמצא גם הוא בתנודה ובמתח תמידי בין הזיכרון הפופולארי ובין הזיכרון הרשמי של השלטון המרכזי בקונגו.

דוגמה למערכת השילוט במוטנגנה, קמרון. בעיירת צומת-דרכים זו , אין מערכת רחובות מוסדרת או רחובות סלולים. ששת הדרכים המרכזיות החוצות אותה נקראות לפי עיירות-שכנות או עצמים בולטים בשטח כמו למשל ‘רחוב קו החשמל’, שקיבל את שמו מידי עובדי ‘חברת החשמל הלאומית של קמרון’ למטרות גבייה .אף רחוב אינו משויים רשמית. (באדיבות ליאורה ביגון).

דוגמה נוספת היא התרומה של סזר קוּמבּה, אשר בהסתמך על גישות אנתרופולוגיות וסוציו-בלשניות, ניתח את הקשר שבין הכתובות הטופונימיות הרשמיות והבלתי-רשמיות במפּוּטוֹ בירת מוזמביק,  קולוניה פורטוגלית לשעבר. כתובות אלו מעידות על ההיסטוריה ועל חיי היומיום של תושבי העיר מתוך פרספקטיביות מגוונות וסימולטניות שאינן חותרות להחליף או להשלים זו את זו, אלא הן מחזקות ומעצימות את החוויה ההיסטורית לצד היותן מענה למציאות היומיומית מצד התושבים. בעוד הכתובות הטופונימיות הבלתי רשמיות משקפות את הרב-לשוניות העירונית, הן גם מנטרלות את הגבולות המנהליים של הרשות העירונית ומאתגרות את הדיכוטומיה בין המרכז לפריפריה במפוטו. קומבה הדגים זאת היטב דרך הנוף הלשוני כפי שמיוצג, בין השאר, בתחבורה הציבורית בעיר, והראה כיצד נוף זה ממוסס את עולם הדימויים הנקשר לאזורי העיר השונים. מחקר אחר, יחד עם רוברט הום על אודות הטופונימיה של לאגוס, עלה בעקבות ביקור  בעיר הקוסמופוליטית והרב-אתנית הזו, וההפתעה נוכח הגילוי שהגרעין הילידי בעיר כלל לא משתמש בשם הפורטוגלי שהתאזרח בתקופה הבריטית, ‘לאגוס’, אלא בשם ‘אקוֹ’ – שם קדום הרבה יותר המעצים ומגבש תודעה מרחבית פרה-קולוניאלית. חשיפת שרשרת השמות הייתה גם תרגיל בחשיפת המורשת התכנונית ושל הבנייה באי.

‘רחוב אג’לה’, לאגוס. Ajele משמעו ‘קונסול’ בשפת היורובה, בו מוקמה הקונסוליה הבריטית הראשונה ערב ההשתלטות הקולוניאלית. מאחר והבריטים דגלו בשלטון עקיף, הטופונים הזה משקף היטב את האידיאולוגיה הבריטית, שנטתה לאמץ מונחים מקומיים תחת כפייה אובססיבית של עולם טרמינולוגי משלה (באדיבות ליאורה ביגון).

מה בספר
שמות מקומות באפריקה הוא פרויקט קולקטיבי בו לקחו חלק שבעה-עשר חוקרים בני לאומים שונים ודוברי שפות רבות, כאשר כל אחד מהם מכיר באופן אינטימי את אתר מחקרו. המחקרים השונים מבקשים לפרש את הטופונימיה במובן הרחב, תוך התייחסות לשמות של רחובות, שמות גנריים וספציפיים, מערכות שיום ‘מלמעלה-למטה’ ו’מלמטה-למעלה’ הנעות מהפוליטי ליומיומי, מארגים טופונימיים ופרוצדורות שיום סימולטניות, וכן שמות פנים-, בין-, וטראנס- לאומיים. מבחינה מתודולוגית, המחקרים נשענים על עבודות השדה ועדויות ויזואליות וערבו מספר גדול של אוספים באפריקה ובאירופה.
זהו גל חדש של חוקרים העוסק בשמות-מקומות, גל המודע יותר תיאוריות ביקורתיות של מרחב ומקום בהקשרים היסטוריים וגיאוגרפיים רחבים. הגל הזה שונה מהמחקר הטופונימי לפני שנות התשעים, שעסק באטימולוגיה, טקסונומיה וטיפולוגיה של שמות ונבחן בעיקר מפרספקטיבה גאוגרפית ובלשנית. במקרה הזה, ניכר הרצון לשים דגש על המרחב דרך השמות. כפי שליאורה ביגון מספרת: “היה לי חשוב להגיע להרכב אינטר-דיסיפלינרי של חוקרי-מרחב דוגמת גיאוגרפים, היסטוריונים עירוניים, אדריכלים ומתכננים עירוניים – שיווי משקל זה ייחודי בהתחשב במסורת המחקר הטופונימי. מאחר ומסורת זו היא גם אירו-צנטרית באופן מובהק. לכן יש חשיבות גדולה בהטיית המשקל של מקבץ מאמרים זה לעבר הדרום הגלובאלי. מה שעולה מן המחקרים, הוא הנוכחות של הבלתי-רשמי בהכרות והשיום של המקום. לכן איננו יכולים להסתמך עוד רק על מפות ומפתחות-שמות בחקר המרחב, בעיקר באפריקה, ועלינו להפעיל שיטות מחקר יצירתיות, כמו המציאות הדינאמית עצמה”.
הדיון המוצע לנו כאן מבקש לבחון את הקשר בין השפה, אופן השיום והשימוש בה, לבין יצירת גבולות המרחב הן הפיזי והן ההיסטורי. השימוש בשפה יוצר מערכת גבולות חלופית, נוצרת מערכת טופונימית עצמאית ובלתי תלויה בעלת משמעויות עבור קהילות מקומיות אשר מספרות סיפור מרחבי אחר, אשר נחשף דרך השימוש היומיומי בשפה ובמרחב ובכך מאפשר צמיחה של נראטיב חלופי לקראת תיקון אפשרי. אם אכן “גבולות שפתי הם גבולות עולמי” כפי שכותב ויטגנשטיין ב”מאמר לוגי פילוסופי”, בחינה כזו יכולה לחשוף ולגלות לא רק את סיפורה של אפריקה, אלא את סיפורנו כאן, ולהרחיב את גבולות העולם-מרחב רק אם נשכיל להקשיב טוב יותר.