עניין של נקודת מבט

ההיי ליין של ניו יורק מספק שלל נקודות מבט מעניינות על התפוח הגדול.

הולכי הרגל של ניו יורק בדרך כלל מסתכלים הישר קדימה ולא ממצמצים. חוויית ההליכה בעיר כה אינטנסיבית שנוצרת תחושה שאי אפשר להפנות את המבט ולו לרגע מן היעד אליו חותרים להגיע. למען האמת, גם אין כל כך אפשרות. המבט ממוסגר על ידי קירות הבטון של גורדי השחקים סביב, המסודרים בטורים לאורכה ולרוחבה של העיר.

נוכח זאת, ההיי ליין (high line), מספק  שלל נקודות מבט מעניינות על העיר. רבות נכתב על ההיי ליין, פארק ציבורי בדרום מערב ניו יורק (מנהטן) שנבנה על חורבות קו הרכבת הגבוה המשתרע בין רחוב 14 מערב (וליתר דיוק Gansevoort Street) לרחוב 34.

קו הרכבת שהיה בשימוש בין השנים 1980-1934 שימש לנשיאת סחורות באזור דרום מערב העיר שאופיין אז בבתי מטבחיים ומחסנים תעשייתיים (ועל כן שמו: meatpacking district). לימים אזור זה חדל מתפקודו המקורי, התעשייה עברה למקומות אחרים והרכבת חדלה מלתפקד. במשך שנים נותר האתר מוזנח עד שבשנת 1999 חברו יחד “אגודת ידידי ההיי ליין” וקידמו את שיקום האזור כפארק טבעי. כעשור לאחר מכן נחנך הפארק וכיום הוא מוקד משיכה למקומיים ותיירים כאחד.

גובהו של הפארק (3 קומות לערך) מאפשר זווית ראיה ייחודית על העיר ניו יורק.  ממזרח נפרשת העיר על רחובותיה, מגדליה ואף גגותיה (לפחות הנמוכים שבהם) וממערב נמצאת חזית המים המרשימה של נהר ההדסון ומעבר לה. מתכנני הפארק (שיתוף פעולה בין Diller Scofidio, Renfro, and Piet Oudolf) היו מודעים לפוטנציאל החשיפה שבגובה הפארק ועל כן שילבו בו מקומות מנוחה ייעודיים המתכתבים עם הנוף, למשל על ידי חלונות המשקיפים לרחוב ומאפשרים לעוברי האורח הצצה מהנה על ההמולה העירונית תחתיהם.

המתכננים הגדילו לעשות והקפידו למקם את נקודות העצירה השונות במקומות בהם נוצרות “תמונות נוף”. כלומר הרקע העירוני נראה כגלויה מצוירת הודות לאלמנטים פיזיים הממסגרים את המרחב. כך למשל הצטלבות של שני בניינים יוצרת שוליים המדגישים את קו המים או מדרכות ברחוב יוצרות קווים אופקיים המושכים את העין עמוק אל תוך העיר. גם האמנות הממוקמת בצידי ובתוך הפארק מנצלת את נקודת המבט הייחודית הנוצרת הודות לגובה. יצירות אמנות לאורך הפארק מכוונות לתפיסת מבטו של המשוטט בדרך. כך למשל חזית בניין צופתה בחציה במראות המשקפות את קו הרקיע של הבניינים מולה וכשמסתכלים על הבניין למעשה רואים שמיים (וקצת גגות). כמו כן, לצד הפארק ממוקם שלט מודעות גדול ובו מוצגת תמונה המתחלפת מידי חודש. בדצמבר הציגה האמנית איטלקית פאולה פיבי (Paola Pivi ) תמונה סוריאליסטית של זברות על רקע הרים מושלגים.

לא רק על אמנות ניתן להציץ ממרומי הפארק. מאחר שרבים מהמגדלים הסמוכים לפארק מתהדרים בחלונות שקופים ונמצאים לעיתים במרחק סנטימטרים בודדים, ניתן להציץ למתרחש בתוכם. כך למשל נגלה חדר אוכל של חברה מקומית וגם מרפסת בבית מגורים. מלון סטנדרט (Standard Hotel), שההיי ליין עובר ממש מתחתיו, הפך לנקודה אטרקטיבית במיוחד מאחר שדייריו לקחו הזדמנות זו כמה צעדים קדימה. רבים שוכרים חדר המשקיף להיי ליין וחושפים עצמם בפני העוברים ושבים. פרטים נוספים ניתן למצוא בבלוג של הניו יורק פוסט.

הודות למפלסים השונים בפארק נוצרים פתחי הצצה גם בין משתמשיו השונים. ההולך בשבילים יכול לבחור לצעוד ברמפות מונמכות ומוגבהות ובכך להתבונן באנשים סביב לו (בין שהם מודעים לכך ובין אם לאו). אני למשל הצצתי מבעד לשיחי הסוואה על אנשים שנהנו משמש של יום דצמבר סגרירי על ספסלים מעליי, וגם הצצתי מבעד לגדר מחוררת על זוג צעיר שהתגופף מאחורי עמוד נסתר..

שלל נקודות המבט והצצות מאפשרים לאתגר את תפיסה הדיכוטומית בין המבט מלמעלה (של המתכנן) למבט מלמטה (של המשתמש). תפיסה זו, שעמד עליה מישל דה סרטו בכתביו על השיטוט בעיר, מקבלת גוונים נוספים בפיתוח של הפארק. אך האם תפיסה תכנונית זו, מוצלחת ככל שתהיה, היא סימן לצורת פיתוח הנוף העתידי בעיר של המאה ה-21, או האם זהו מקרה ייחודי המתאים לעיר ניו יורק?