צה”ל יוצא מן העיר – על פינוי מחנות צה”ל

מערכת הביטחון מחזיקה בכמעט 50% משטחי המדינה ו- 4% משטח המרקמים העירוניים. החלטת ממשלה לפינוי מחנות צה”ל מאזורי הביקוש העירוניים, משקפת תפנית במדיניות הקרקעות של הצבא והמדינה. מהי ההיסטוריה של בניית מחנות צבאיים באזורים אזרחיים בישראל? ואילו הגיונות מובילים את שינוי המדיניות והוצאת הצבא מן העיר? 

המחנות והמתקנים של מערכת הביטחון הם תשתיתה הפיזית העיקרית. הם ממוקמים באזורי היישוב העירוניים, חלקם עתירי שטח והם פזורים ספורדית במרכז הארץ בין גדרה וחדרה, במטרופולין חיפה, בסביבות באר שבע ובמקומות נוספים. הימצאותם במרחב זרה למרקם שימושי הקרקע האזרחיים הסמוכים והם מהווים פרט חריג בנוף; המערכת האזרחית אינה יודעת מה באמת קורה בהם או מהן ההשפעות המידיות או ארוכות הטווח על סביבתם.¹

כ-46 אחוזים משטח המדינה נשלטים במידה כזאת או אחרת על ידי מערכת הביטחון, מהם כארבעה אחוזים מחנות ומתקנים של צה”ל והיתר משמשים כשטחי אימונים וניסויים או נתונים למגבלות בנייה.² מחנות צה”ל המצויים במרקמים העירוניים³, תופסים שטח של כ-79,000 דונם, שהם כעשרה אחוזים מכלל שטח מחנות צה”ל וכארבעה אחוזים משטח המרקמים העירוניים. כשישים אחוזים משטחי המחנות שבמרקמים העירוניים מצויים במחוזות המרכז, תל אביב, חיפה וירושלים, שהם אזורי הביקוש הגבוהים יותר (מהם כ-44 אחוזים במחוזות תל אביב והמרכז). כעת המדינה החליטה לפנות את חלקם (ראה סקירה על פינוי מחנה גנים, ועל פינוי מחנה צריפין)

מבט כללי על מבנה בקריה, ברקע מגדלי עזריאלי (צילום: Haim Zach ארכיון לעם)

חלק גדול ממחנות צה”ל היו עד שנת 1948 מחנות של הצבא הבריטי האימפריאלי. הם הוקמו בימי מלחמת העולם השנייה במסגרת היערכות הממלכה המאוחדת לשמירת נכסיה האסטרטגיים במזרח התיכון ובארץ ישראל וכן לאבטחת המעבר דרך תעלת סואץ מזירת הים התיכון לתת-יבשת ההודית, למזרח הרחוק ולמזרח אפריקה. עם סיום המלחמה לא צומצם היקף הצבא הבריטי בארץ. באותה עת ראתה בריטניה בארץ ישראל תחליף אפשרי ורצוי למחנות ולבסיסים שהיא נדרשה לפנות ממצרים עם התגברות הלאומנות המצרית. תפקידם היה לסייע לשלטונות המנדט לשמור על החוק והסדר. ערב יציאת הצבא הבריטי (1947) מן הארץ התשתית שלו כללה כ-1,000 מחנות, מתקנים, שדות תעופה, מבנים, מחסנים, משרדים, מטווחים ומשטחי חניית רכב בגדלים שונים, בהיקף שטח של מאות אלפי דונמים. המחנות הוקמו בסמוך לכבישי הארץ ורשת מסילות הברזל, לאורך מישור החוף. המחנות רוכזו ליד הנמל הימי בחיפה ונמל התעופה בלוד, וסמוך לריכוזי אוכלוסייה.⁴

פינוי מחנות צה”ל ממרכזים עירוניים

מאז שנת 1993 מופעלת תכנית לפינוי המחנות ממרכזי אוכלוסייה,⁵ המגזר האזרחי מפעיל לחץ לפינוייָם לשם בנייה ופיתוח; העיקרון המוביל הוא פינוי מחנות שערך הקרקע שלהם גבוה מעלות הפינוי וההקמה במקום אחר. בין השנים 2013-2015 נחתמו הסכמים שונים בנושא פינוי מחנות מאזורי ביקוש והעתקתם, הכוללים בסך הכל פינוייָם של כ-12,000 דונם במרקמים עירוניים (כ-15 אחוזים בלבד מכלל שטחי מחנות צה”ל בערים). בין המחנות שהוחלט על פינוייָם לטובת בנייה אזרחית בשטחם: מתחמי המחנות הגדולים צריפין ותל השומר שבבקעת אונו, ומחנות קטנים יותר כמו גנים ברמת גן, גלילות, סירקין ליד פתח תקווה, שדה דוב, טירה ואחרים. תוכנית הבינוי במחנה צריפין המפונה ובמחנה גנים ברמת גן יפורטו ברשימה בזכוכית מגדלת (הפנייה). ניתוח מהלך פינוי המחנות הצבאיים מתוך הרקמה העירונית מעלה שלושה דפוסים עיקריים: 1. פרקטיקה של הפרדה; 2. מחיקת הזיכרון וההיסטוריה של מחנות צה”ל; 3. ניצחונו של היגיון השוק – הפרטה חלקית ונדל”ניזציה של מחנות צה”ל.

פועלים סוללים את מסלול ההמראה של שדה התעופה שדה דב. ברקע – בניית תחנת רידינג 1938 (צילום: זולטן קלוגר, פיקוויקי)

חברתי-תכנוני: פרקטיקה של הפרדה

היגיון ההפרדה – כמושג פוליטי, תרבותי ומרחבי – טבוע בייצור הנוף העירוני בישראל. [חיים יעקובי ושלי כהן, “הקדמה: הפרדה: האסתטיקה של הפחד,” מתוך הפרדה: הפוליטיקה של המרחב בישראל, עורכים חיים יעקובי ושלי כהן (תל אביב: חרגול הוצאה לאור, 2007), 12-13.[ פרקטיקת ההפרדה נשמרת לאורך כל תהליך פינוי מחנות צה”ל; שלוש פרקטיקות של הפרדה באות לידי ביטוי בפינוי מחנות צה”ל מתוך הערים: 1. טרום הפינוי – המחנה הצבאי המגודר והמסוגר; 2. בעת פעולת המחיקה – אתר הפינוי והבינוי; 3. בבניית המתחמים האזרחיים – מתחמי מגורים ומסחר אזרחיים, גבוהים, מופנמים ומתבדלים. פרקטיקת ההפרדה בכל שלביה  פוגעת בחופשת התנועה של האזרחים בעיר והיא אנטי-עירונית במהותה.

הן במקרה של פינוי מחנה צריפין והן במקרה של פינוי מחנה גנים ברמת גן הרשויות הן בעלות אינטרס כלכלי גדול וברור בתכנית הפינוי, הן “הציבו בתכניות גושי בנייה גדולים וחריגים לסביבתם, החברתית והפיזית, שמגלמים את היקף הבנייה הנרחב שאישר את מימון המהלך העירוני שהופרט, וגם את הרווח היזמי. משקל האינטרס הציבורי והלגיטימציה הציבורית בא לידי ביטוי בשטחים שהוקדשו לגינון, שימור, וכן הלאה, אך הקשר של המטלות הציבוריות לתקציב ולקרקע לא נעלם, אלא התפתח ותפח – והמבנים הפכו גבוהים, מופנמים ומתבדלים”⁶  עוקבים אחרי צורת ה”מתחם”⁷. לבנייה המתחמית שמאפיינת את סביבות המגורים בישראל של המאה ה-21 ארבעה עקרונות: 1. העקרון המערכתי – יצירה של מרחב אוטונומי המנותק מן הרקמה הקיימת; 2. ארגון צנטרלי של מרחב המגורים, סביב מוקד מרכזי – הפארק; שיוצר הפרדה בין המרחב הפרטי למרחב הציבורי; 3. המרחב הפרטי מעוצב כיחידה חזרתית בגדלים שונים, במגוון טיפוסי דיור מוגבלים; 4. המתחם הוא בועה בתוך מערך רשתי רחב של מוקדים סגורים ומוגדרים. פירוקם של המרקם העירוני ושל ההתנהלות היומיומית בתוכו מעודד את ההתכנסות של אורח החיים בסביבה הביתית ובמוקדים מוגדרים ותחומים, כגון מרכזים מסחריים, גני שעשועים ומבני ציבור. השכונות המתוכננות במחנות לאחר פינוייָם מציעים מתחמי מגורים ומסחר, בתצורה מרחבית של מגדלים של חברות גדולות, בנקים ותאגידים, מרכזים מסחריים גדולים, או רובעי יוקרה ‘סגורים’ ומוגנים מסביבתם ⁸ מציעים מתחמים מאובטחים, סגורים ובבעלות פרטית – לא פחות מן המחנות הצבאיים אותם הם באים להחליף.

מרחבי-תרבותי: מחיקת הזיכרון וההיסטוריה

במדינת ישראל הצעירה היה למחנות צה”ל תפקיד ביטחוני-אסטרטגי חשוב של שליטה על המרחב ותפקיד בהסדרת הטריטוריה העצמאית. עם השנים גדלו הערים סביב מתקני מערכת הביטחון ומחנות צה”ל, שנותרו בתוכן כאקס-טריטוריה; כך איבדו מחנות צה”ל בתוך הערים את תפקידם האסטרטגי המקורי של כיבוש אדמות המולדת. אך בעוד איבדו תפקיד אחד של שמירת מקום, קיבלו תפקיד אחר של הגנה על המורשת האנושית הבנויה והנופית שירשו עם הקמת המדינה.

מחנה צריפין ומחנה גנים ברמת גן אוצרים בתוכם סביבה בנויה שהפכה לחלק בלתי נפרד מנוף הארץ ומהמורשת הביטחונית שלה שמאוימת להימחק. בצריפין – מחיקת מחנה מנדטורי-בריטי מהמרכזיים והגדולים שבנו הבריטים במזרח התיכון, “עיר מחנות”, ומורשת ישראלית – של בסיסי הדרכה ויחידות נוספות במערכת הביטחון, על מרבית מבניו, הנוף וסטרוקטורת הדרכים שלו; במחנה גנים ברמת גן – מחיקת מחנה ישראלי (שמחק תחתיו בית קברות מוסלמי מתקופת המנדט – מחיקה על גבי מחיקה) מרכזי בהיסטורית המטה הכללי של הצבא הישראלי והטכנולוגיה בישראל בכלל.

צריפין מתחם 1 כולל תרשים “בלוק טיפוסי להמחשה”. בתכנון אדריכל אלי פירשט. משמאל – צריפין מתחם 2 בתכנון אדריכל עופר קולקר. מתוך משרד האוצר מנהל התכנון – תכנון זמין. קומפילציה עומר וולף

למרות המאמץ הניכר של מנגנוני השימור ונוכחותם בתהליך התכנוני, הן בצריפין והן ברמת גן, מתבצע הרס מאסיבי בתמיכת מנגנוני התכנון. פעולת-הנגד של השימור מסתכמת במקרים רבים במרכיבי שימור סמליים ובלתי מוחשיים, ההופכים רקמה עירונית חיה ללא יותר מזיכרון רחוק.

פוליטי-מרחבי-כלכלי: ניצחונו של השוק

שיקול מרכזי במדיניות הקרקעית של מדינת ישראל במגזר העירוני, המגזר אליו משתייכים מחנות צה”ל בהסכמי הפינוי, הוא שיקול היעילות המנהלית, שמשקף את הרצון לצמצם ככל הניתן את החיכוך עם החוכרים העירוניים,⁹ כלומר הפרטת המקרקעין הלאומיים והעברתם לידיים פרטיות. הכיוון החדש, לקראת הפרטה, מתעלם מהמאפיינים הייחודיים והנדירים של משאב הקרקע ומתייחס אל הקרקע הלאומית כאל סחורה בשוק, הניתנת להעברה ושינוי שימוש בקלות.¹⁰ שפת הנדל”ן נתפסת כשפה אוניברסלית גם משום שהיא מאפשרת דה-ישראליזציה של הדיון המרחבי. דיון ב”מקום” שאין לו מקום. ¹¹

השיח התקשורתי חושף את ריבוי הנהנים מעליית ערכה הספקולטיבי של קרקע המחנות. משרד הפנים, עיריות ורשויות מקומיות לצד כמובן רשות מקרקעי ישראל, משרד האוצר ומשרד הביטחון. הרובד היזמי שבא לידי ביטוי בפרסומים חושף באופן עקיף אך ניכר גם רווח פרטי משמעותי של יזמים פרטיים וקבלנים.

קידום האינטרס של המדינה נעשה באמצעות הנרטיב של “משבר הדיור” ויצירת תדמית של טיפול במשבר לצד פיתוח עירוני. בכך הופכת המדינה את המחנות ממרחבי טריטוריה ומרחבי מקום – למרחב נדל”ן. ¹²