רן בנימיןגם ערים קטנות רוצות למשוך אליהן את המעמד היצירתי. בעוד הדיון של העיר היצירתית מתמקד בערי המטרופולין, חלק מן החוקרים ממקדים את המבט בערים הקטנות. כיצד ואילו כוחות נדרשים בכדי לחולל בהן שינוי ולאיזה מודל עירוני עליהן לשאוף? רשימה בשני חלקים.
בעולם ‘קריאייטיבי’, לערים קטנות לא כדאי לנסות ולהשתרך בתור הגנארי, בניסיון לחקות את הערים הגדולות בדרך להגשמת חלומן להפוך להיות אוסטין. בשורה זו אינה בשורת איוב כי אם הזדמנות וקריאה לגלות את הייחודי שבהן, את האותנטי, המסורתי, הקהילתי והערכי. אלו אינן בשורות שניתן להקל בהן ראש. להיפך, אלו בשורות שממצבות את הערים הקטנות פנים אל פנים עם הערים הגדולות, היות ובמצב זה הן מסוגלות להציע ‘מוצר’ ייחודי שלא ניתן להשיג בערים (גדולות) אחרות.
החוקרת מגר שרון (Meagher, 2012), טוענת שניתן וצריך להרחיב את המונח הזכות לעיר, לאלו שעדיין חיים במרחב הכפרי, שהם אזורים המתנגדים ולא מנוגדים, לכוחות האורבניזציה.1 בכך היא מערערת ובוחנת מחדש את המונח עיר והזכות לעיר. מגר מצטטת גם את ניל ברנר, פיטר מרקוזה ומרגית מאייר, 2 המנסים לפענח ולמצוא סתירות, מגמות וקונפליקטים בערים עכשוויות על מנת לתחם ולסמן את האפשרויות וההזדמנויות לקיומן של צורות נוספות של חיים אורבניים.3.
פירוק הדיכוטומיה עיר/פרבר
אמירתו של דיוויד הארווי 4 ‘כי אנו חיים בעידן של עיור מתמיד ומתמשך’, מזכיר לנו כי המשאבים הדרושים לשינוי עשויים להימצא גם בResidual Spaces (המרחבים השיוריים). כלומר, בזמן שהמחשבה על העיר היא חיונית, ראוי לשים לב לכוחות התיאורטיים והפוליטיים הקיימים בקרב קהילות ברחבי העולם, שטרם עברו תהליך אורבניזציה מלא. במרחבים הללו טמונה ההזדמנות.
פירוק הדיכוטומיה עיר כפר, המרחב העירוני הוא רצף (צילום: visualhunt)
לתפיסתה של מגר, הגישה הרווחת של העירוניות העכשווית, מעוותת ומקדשת את הערים הגדולות והקונספציות הקיימות. בניגוד לכך היא מבקשת לתת ביטוי לערים קטנות ולמרחבים הכפריים. היא מבינה כי העיר והעיור הינם תהליכים בלתי נמנעים עם איכויות משלהם ועל כן אינה מבקשת לעשות רומנטיזציה לכפר ולפרבר. אך טוענת לייחודיות הנדרשת למקומות הקטנים – מבלי להתיימר להפוך אותם לערים או לחקות תיאוריות של ‘עשה ואל תעשה’;
“[…] we must recognize resources for change everywhere, and not only in cities […] from focusing on the form of the city to the process of urbanization 5
בעיניי זו אמירה מהפכנית – לטעון כי המשאבים לשינוי קיימים בכל מקום ולא רק בערים הגדולות ולהתמקד בתהליכי העיר במקום לקדש את העיר. למעשה אמירה זו מעוררת את השאלה מהי עיר? מהו קנה המידה שמגדיר עיר או שכלל אין זה קנה המידה שמגדיר אותה? אילו תצורות שונות של ערים קיימות? כמו כן מהו האזור הכפרי (rural) במדינה שעוברת אורבניזציה? האם כלל יש הבדל בין העיר לאזור הכפרי?
אם העירוניות היא המושא ולא העיר, כיצד בכל זאת ניתן לוודא שהיא באה לידי ביטוי בחיי היומיום של התושבים במרחבים הפרבריים ומה נדרש לעשות על מנת להבטיח שעיר העתיד תהיה נחלתם של כלל האזרחים? ראשית היא טוענת כי יש לבטל את ההיררכיות בין עיר לכפר/לא עיר/ערים קטנות. לדחות את הכמיהה לעיר ולטפח את איכויות המגורים השונות שנמצאות במרחב. לטענתה הזרעים ליצירת עולם טוב יותר נעוצים בזכות של התושבים לדחות חלק מתהליכי העיור. היא מביאה כדוגמה קהילה מקומית במקסיקו שהתנגדה להקמת מלון שיכול היה לפגוע באספקת המים לתושבים ולהקמת סניף של וולמארט שיכול היה לפגוע בעסקים המקומיים. עצם התנגדותם לקבל את תהליך העיור בצורה עיוורת מוכיח כי זהו לא תהליך דטרמיניסטי והפיכה של מקום ל’עיר’ לא מחייבת אימוץ אוטומטי. במקרה לעיל התושבים לא דוחים כל פיתוח אלא מבקשים להשיגו במסגרת הערכים וההתאמות שלהם. נשות המקום החליטו להקים ולנהל מלון אקו-תיירותי הנועד לשרת את האנשים ולא את הרווחים, תוך התחשבות בקהילה וצרכיה. במילים פשוטות, תהליכי העיור כוללים יתרונות רבים אך אינם מוכרחים לבוא על חשבון הערים הקטנות.
קטנות ויצירתיות?
גם החוקרים דונלד ונתנאל, מתמקדים בערים קטנות וטוענים כי בקהילות קטנות תחושת המקום והזהות גבוהה – ויש בה בכדי למשוך את בני המעמד היצירתי.6 טענות אלו, בדומה לטענותיה של מגר מטילות ספק ברעיונות של ריצ’רד פלורידה כי המעמד היצירתי ‘שייך’ לערים היצירתיות, לערים הגדולות. בבסיס עמדה זו מניחים הכותבים כי מדובר בעניין של מדיניות, של חוסן קהילתי אל מול תהליך עיור ובעיקר של ייחודיות ויתרונות יחסיים (גם אם קטנים), המספיקים בכדי למשוך כמות נדרשת של אנשים ולהשאיר את הקיים –לחולל תהליכי פיתוח רצויים, מבלי לפגוע במרקם החיים הקיים ומבלי לוותר מראש בתואנה של גודל. “ערים קנדיות קטנות צריכות לשנות לא רק את ההסתכלות שלהן על עצמן אלא גם למכור אחרת את החזון שלהן ואת היתרונות הטבעיים שלהן”.7
אם כך, לא הגיע הזמן שנפסיק לתת עדיפות לעיר הגדולה ונזהה כי הצרכים מחד והפוטנציאל מאידך קיימים בצורה זהה בעיר ובכפר גם יחד? האם הגיע הזמן להתייחס לתהליך ולתת לו עדיפות על פני התוצאה (העיר)? כפי שראינו בשורת היצירתיות אינה נחלת העיר הגדולה בלבד. בשורה זו יכולה לקבל ביטוי במקומות רבים, על אף שאינם תואמים את הרעיונות של פלורידה אחד לאחד. ולמרות זאת, אין זה אומר כי דינם של מקומות אלו נחרץ, להיפך זוהי רק הקריאה לאתגר במסגרתו המקום מתעורר לחיים ומקבל מחדש את הייחודיות שלו, כאבן שואבת לקהילות יצירתיות ולפיתוח עירוני וצמיחה כלכלית.
בשורת היצירתיות אינה נחלת העיר הגדולה בלבד, פרברי טוקיו (צילום: Y.Fujii on Visualhunt.com)
גם ערים קטנות יכולות?!
האם ערים קטנות יכולות בעצמן לחולל שינוי ומי כדאי להן שיעמוד לצידן הממשלה או השוק הפרטי? מה התפקיד של ממשלות בפיתוח ערים קטנות, מהי הדרך הנכונה להתערבות וכיצד בוחרת הממשלה היכן להשקיע כאשר מדובר בערים קטנות? כאשר מדובר בערים קטנות שאלת העלות מול תועלת היא קריטית. כלומר סך ההשקעות הנדרשות לעומת סך הנהנים; למשל לא סביר כי הממשלה תסלול מסילת רכבת ליישוב של 3000 תושבים. יחד עם זאת, יתכנו מקרים דומים, בהם הממשלה תחליט להשקיע סכומים עצומים בהנחה והרווח הכללי הוא גבוה – למשל העתקת שדה התעופה מאילת לתמנע והפיכתו לבין לאומי. בכל מקרה, מציינים החוקרים, האינטרס הפוליטי לא נפקד והוא בעל חשיבות מכרעת בקבלת ההחלטות.8 מעורבות הממשלה היא משמעותית ומכרעת ביצירת בטחון ותפעול הפרויקטים לטווח ארוך.
אולם, ישנם פרויקטים ותחומים שבהן לממשלה אין תחליף, כמו מימון ידע ומחקר. כאשר מבקשים לחולל שינוי, התנסות חדשה בתכנון מגורים, תעשייה, מרחב ציבורי, אזורי תעסוקה, לשנות פרדיגמה, השוק הפרטי איננו רלוונטי. השוק הפרטי נשען על הקיים ומשכפל אותו, כך הוא יכול להבטיח עשיית רווח. לכן רק הממשלה יכולה לממן מחקר וייצור ידע חדש ולהוביל התנסויות כאלה. לעומת זאת ישנם פרויקטים שבהן אין לממשלה יתרון יחסי על פני השוק הפרטי. הממשלה יכולה להשקיע באופן ישיר כדי להניע את השוק בתחום מסוים או באופן עקיף ליצור תנאים שמעודדים השקעה פרטית.
מתוך עמוד הפייסבוק של פסטיבל שייח אבריק, יוזמה עצמאית של פסטיבל תאטרון, מוסיקה ומופעים בקרית טבעון
אורוות האומנים בפרדס חנה, יוזמה עצמאית ויצירתית, מתחם של מעצבים, אומנים ובתי קפה שנבנה בתוך אורוות ישנות (מתוך עמוד הפייסבוק אורוות האמנים-פרדס חנה)
השדה המוניציפלי בישראל- למי הוא צריך לדאוג?
במדינת ישראל, המעורבות הממשלתית בפרויקטים המוניציפליים הוא עניין שבשגרה. בארץ ישנה מסורת של התערבות המדינה באופן כמעט מלא בביצוע פרויקטים. בנוסף, רוב הרשויות המוניציפליות אינן גדולות או חזקות דין על מנת להוציא לפועל פרויקטים גדולים וקטנים כאחד. בשנים האחרונות המדינה אימצה את שיטת המאצ’ינג: הסכם למימון תואם של פרויקטים ושירותים.9 שיטת מימון זו קובעת קריטריונים (בין אם לפי סוג הפרויקט או לפי חוסן הרשות המקומית) להשתתפות הממשלה בתקציבים.10 היתרון הוא שבשיטה זו ישנה סבירות גבוה יותר לביצוע הפרויקט היות והרשות העירונית מממנת את חלקו ובעלת אינטרס גבוה בביצועו. אך ישנם חסרונות: טשטוש בכל הנוגע לקבלת האחריות (הן בטיב הפרויקט והן בדו”ח לאזרח), היעדר או קושי בביצועיות (לעומת ביצוע מלא של המדינה), היעדר תיאום ומעקב (בין משרדי הממשלה ובין הרשויות המוניציפליות), בעיות פוליטיות שעלולות לגרום לעיכוב בהוצאת הפרויקטים וקשיים במימון עצמי או ממשרדים נוספים. 11
על רקע כל האמור לעיל, ברשימה הבאה אציג את מאמצי הפיתוח בעיר שדרות. דוגמה לעיר קטנה המתמודדת עם אתגרים גדולים כמו ייצור מנופים לצמיחה דמוגרפית ומשיכת השקעות כלכליות בעיר. האם חזון העיר היצירתית יוכל לסייע לה לממש מטרות אלו?
- Meahger M. S, (2012), Unsettling critical urban theory, P. 476 ↩
- Ibid. ↩
- Ibid ↩
- מביאה מדבריו בתוך המאמר. ↩
- Ibid, P.478. ↩
- Nathaniel M.L, Donald B, (2010), A New Rubric for ‘Creative City’ Potential in Canada’s Smaller Cities, P. 49. ↩
- Ibid, P.50. ↩
- Ibid, 30 ↩
- רונן י, (2008), מימון תואם ( matching ) של משרדי ממשלה ורשויות מקומיות, עמ’ 1. ↩
- המאצ’ינג מתחלק לשני סוגים עיקריים; מאצ’ינג רגיל – העברת תשלומים קבועים ממשרדי הממשלה ומאצ’ינג פיתוח – העברת תשלומים בעבור פרויקט מסוים באופן חד-פעמי. ↩
- שם, עמ’ 10-11. ↩