חברות פרטיות ושירותים קהילתיים בעיר החכמה

בעידן הנאו-ליברלי, שבו גבולות בין המגזר הציבורי לפרטי הולכים ומטשטשים, הופכות ערים לחכמות לא רק בזכות הטכנולוגיות שהן מאמצות, אלא גם בשל האקוסיסטמה החדשה שנרקמת סביבן – כזו שבה חברות פרטיות ממלאות תפקידים מרכזיים בהפעלת שירותים שבעבר סופקו באופן בלעדי על ידי הרשות המקומית. רשימה זו מבקשת לבחון את אחד המקרים המקומיים שממחישים תהליך זה, שבו חברת הטכנולוגיה with (לשעבר coing) השתלבה בתשתיות הניהול של מרכזים קהילתיים בתל אביב-יפו, וכיצד מהלך זה שיקף לא רק פתרון טכנולוגי, אלא גם אסטרטגיה עסקית שמדגימה את האתגרים וההזדמנויות שבמפגש בין חדשנות דיגיטלית לבין ניהול ציבורי. דרך מקרה בוחן זה, נשאל מה הרווחנו, מה איבדנו – ובעיקר, כיצד ניתן לגבש מדיניות שתאזן בין עצמאות עירונית לבין יתרונות שוק חופשי.

ההתפתחות הכלכלה הנאו-ליברלית והיווצרותן של “ערים חכמות” יצרו אקוסיסטמה ייחודית שבה חברות פרטיות משחקות תפקיד מרכזי במתן פתרונות טכנולוגיים ושירותים לגופים ציבוריים. שיתוף הפעולה הזה מונע לעיתים קרובות על ידי מטרות משותפות לכאורה של שיפור היעילות העירונית, הקיימות ושביעות הרצון של התושבים. עם זאת, בחינת האסטרטגיות שמאמצות חברות פרטיות בתחום זה מראה כי יחסים אלה מעוצבים על ידי הצורך לאזן בין רווחיות והגדלת נפח הפעילות העסקי במגזר הציבורי. לטענתי, בחינת האסטרטגיה שבה פועלת חברת with בתל אביב, תשקף את דרכי הפעולה והמטרות הסמויות מאחורי אותה אקוסיסטמה. לטובת הכרות עם הצד העירוני במערכת היחסים, ערכתי ראיון עומק עם מנהלת מרכז קהילתי בעיר. המרכזים הקהילתיים מהווים עוגן שכונתי וחברתי בהן ניתנים שירותים עירוניים קהילתיים כמו חוגים, ספריות, פעילויות חברתיות ועוד, עבור תושבי השכונה. מרכזים אלה, מנוהלים על ידי העירייה ועושים שימוש נרחב במערכת של with, לניהול אותם אירועים, תחת הסכם כללי שנחתם עם העירייה בשנים האחרונות (ראיון אישי, 19 בפברואר 2025) ברשימה אעמוד על השירותים של החברה והיחסים המורכבים הנוצרים בין חברות פרטיות לרשויות מקומיות ואציע רעיונות למדיניות.

מהי חברת וויט’?

חברת וויט’ (with), או בשמה הקודם והשגור יותר בקרב העושים בה שימוש, קוינג (coing), הינה חברה פרטית שקמה בשנת 2019 ופועלת עבור גופים ציבוריים בעיקר (G2business to government B) במספר ערים בישראל ובארה”ב. לפי אתר החברה, מטרת הפעילות שלה הינה לעזור ביצירת אינטראקציות חברתיות ובכך לגבש ולחזק את הקהילות המקומיות. (With, n.d.) היא עושה זאת באמצעות מערכת לניהול אירועים קהילתיים שהיא מספקת לגופים ציבוריים וקהילות מקומיות. במערכת זאת, יכול הלקוח (עירייה, מנהלי קהילות וכו’) לפרסם את האירועים שהוא מקיים, לקהל הלקוחות שלו (התושבים) באמצעות עמוד אתר ייעודי, בו יכולים תושבים או לקוחות הקצה לצפות בכלל האירועים, להירשם ואף לשלם עליהם.

במקרה שלנו תושבי השכונה שעושים בו שימוש, הינם ברובם תושבים חדשים יחסית באזור, אשר מאופיינים עם גל הג’נטריפקציה שאיתה מתמודדת השכונה בשנים האחרונות. על אף הראייה הביקורתית אודות תהליך זה, מנהלת המרכז מחזיקה בהשקפה חברתית לפיה יש לשמר את האוכלוסייה החדשה ולספק לה מעטפת קהילתית, שאותה מבקש המרכז לייצר. לשם כך, פועלים במרכז חוגים רבים המיועדים בעיקר לאותו קהל היעד – זוגות יהודים, צעירים עם ילדים. אירועים אלה מפורסמים בקבוצת הואצאפ של המרכז בה חברים יותר מ1,000 תושבים או דרך מערכת הדיוור העירונית (דיגיתל) וההרשמה אליהם מתבצעת דרך קוינג.

מנהלת המרכז ציינה כי על אף ניסיונות רבים להכליל מגוון אוכלוסיות, קהל היעד העיקרי נותר משפחות צעירות יהודיות מבוססות כלכלית. הסיבה לכך לטענתה, הינה עקב תהליכי ג’נטריקפיציה שמאפיינים את האזור ודחקו חלקים נרחבים מהאוכלוסייה המקומית בעלת רקע כלכלי – חברתי נמוך יחסית. קהל יעד מאופיין באוריינות דיגיטלית גבוהה ומרגיש בנוח לעשות שימוש בכלים דיגיטליים כמו קוינג. עם זאת, ישנם מרכזים רבים בשכונות סמוכות אשר נותנים שירות לקהל יעד שמורכב בחלקו מתושבים דומים שנדחקו משכונת המרכז הקהילתי, שנמענים מכך. דבר זה נובע לטענתה עקב החשדנות וחוסר האמון של התושבים וחוסר הנגישות של האוכלוסיות החלשות לכלים טכנולוגיים. במרכזים אלה רוב הקשר עם התושבים כגון עדכוני עירייה, הרשמה לחוגים ופעילויות נערך באופן פיזי.

השימוש במערכת קוינג במרכז החל לפני מספר שנים עם כניסתה של המנהלת לתפקיד. בתקופה זאת, פעלה החברה באופן ישיר למול מנהלי קהילות ומרכזים לאימוץ המערכת באמצעות הסכמי התקשרות עצמאיים לשירות שהוצע. היא סיפרה כי את השימוש במערכת החלה לאחר המלצה של עמיתה, מנהל מרכז קהילתי אחר בעיר שטען: “את חייבת לעבור לקוינג כבר”. נראה כי השירות הייעודי ומעטפת התמיכה של המערכת סיפקו את צרכי מנהלי הקהילות שאף סייעו בגיוס לקוחות נוספים למערכת. לאורך תקופת פעילותה של החברה בעיר, מרכזים רבים החלו לעשות שימוש במערכת באופן ישיר וכמעט בלעדי, עד שהעירייה בחרה לערוך הסכם התקשרות ישיר עם החברה. תחת הסכם זה חברת וויט משמשת כספק “רוחבי” של העירייה. משמעות הדבר היא שהופסקו ההסכמים הישירים בין החברות למרכזים הקהילתיים והמערכת נפתחה לשימושם כמערכת “עירונית” (ראיון אישי, 19 בפברואר 2025).

למנהלת המרכז היו מספר טענות מרכזיות כנגד המערכת. ראשית, הגישה למידע אודות התושבים והרשמתם לאירועים מסורבלת ומוגבלת מאוד. לדוגמא, כדי לערוך ניתוח מגמתי אודות פעילות המרכז, היא נאלצת לשלוף מידע באופן ידני עבור כל אירוע בנפרד. שנית, המערכת לא מאפשרת שיח דו כיווני. התושבים רק מקבלים מידע ולא יכולים לתת משוב על הפעילויות או לפנות ישירות למרכז הקהילתי. בנוסף מעטפת התמיכה ושירות הלקוחות שמקבלת בתור משתמשת של המוצר נמוכה. זאת לעומת מעטפת רחבה שקיבלה טרם הסכם הרוחב שנחתם עם העירייה והפיכת וויט לספק עירוני. לפיה, גם תחת ההסכם הנ”ל, הבחירה באיזה מערכת לעשות שימוש נמצאת בידי מנהלי הקהילות ואיך הכרח להשתמש בקוינג. עם זאת ועל אף הביקורת שסיפקה, היא עדיין עושה בה שימוש בלעדי. שימוש זה נעשה לטענתה בצורה ממוקדת וייעודית לצרכים, אך לאחר שנשאלה ציינה כי איננה הכירה פלטפורמה רלוונטית נוספת שתתאים לצרכי המרכז הקהילתיים.

נראה שהאסטרטגיה בה חברת וויט עשתה שימוש הורכבה ממספר שלבים: השלב הראשון של החדירה לשוק העירוני בוצע דרך הסכם התקשרות מדורג, שבו החברה החלה את פעילותה מול מנהלי מרכזים קהילתיים בנפרד. בכך, החברה עקפה את תהליכי הרכש העירוניים המסורתיים והצליחה לבסס עצמה כשחקן לגיטימי ויעיל עבור המרכזים עצמם. בהיעדר חלופה זמינה, ובעקבות הצלחתה המקומית, המערכת צברה הכרה והפכה לבחירה כמעט אוטומטית עבור מרכזים נוספים. אסטרטגיה זו אפשרה לחברה להעמיק את אחיזתה בעירייה, תוך שהיא מנצלת את הדינמיקה שבה שחקנים בשטח – מנהלי הקהילות – הופכים לשגרירים בלתי רשמיים שלה, הממליצים עליה לעמיתיהם. בכך היא יצרה אפקט רשת, שבו ככל שיותר מרכזים משתמשים במערכת, כך עולה החסמים בפני מעבר למתחרים. לאחר שהמערכת כבר הייתה מבוססת היטב במרכזים הקהילתיים, נוצר מצב שבו המעבר לספק אחר הופך למורכב ויקר והתלות במערכת העמיק. למעשה מעטפת השירותים שמסופקת על ידי קוינג, חוסכת למרכזים את הצורך בהקמת אתר ושימוש במערכות הרשמה וסליקת תשלומים. שימוש במערכת אחרת גם אם מדובר לאירוע בודד, מייצר צורך חדש שיחליף את כלל המעטפת מתבטאת חלק מהתלות.

עם כן, המערכת של חברת וויט, שהחלה כמענה מקומי לניהול אירועים קהילתיים, הצליחה למצב את עצמה ככלי דיגיטלי משמעותי במרחב העירוני של תל אביב-יפו. אך כפי שראינו, הצלחתה לא נבעה רק מהתאמת המוצר לצרכים העירוניים, אלא גם מאסטרטגיה ניהולית מתוחכמת שנועדה להפוך את שירותיה לבלתי ניתנים להחלפה ולמעשה ליצירת תלות. האופן שבו החברה השתלבה והתבססה בשירותי העירייה חושף דפוס פעולה רחב יותר של חברות פרטיות המבקשות להשתלב בתשתיות עירוניות חיוניות. מהלך זה התאפשר בזכות שילוב של גישה הדרגתית להתקשרות עם העירייה, יצירת תלות טכנולוגית ומיסוד מערכת יחסים המונעת תחרות עתידית.

מקרה זה ממחיש כיצד חברות פרטיות יכולות לנצל אסטרטגיות ניהוליות ושיווקיות כדי להפוך לשחקנים מרכזיים בשירותים ציבוריים. הצלחתן אינה בהכרח נובעת מעליונות טכנולוגית, אלא משימוש חכם באסטרטגיות ניהוליות שנועדו להפוך את החלפתן לבלתי משתלמת. כפי שנדון בהמשך, מצב זה מציב אתגרים משמעותיים לעיריות, אשר מחויבות מצד אחד לאמץ חדשנות טכנולוגית, אך מהצד השני נדרשות לשמור על עצמאות ושליטה בניהול השירותים העירוניים.

מה הרווחנו ומה הפסדנו?

הטמעת מערכת וויט בתל אביב-יפו מייצגת מקרה מובהק שבו מערכת פרטית הופכת להיות חלק בלתי נפרד מהשירותים הציבוריים. בעוד שהתיאוריה מדברת על עיר חכמה כמודל של שליטה עירונית מוגברת, המציאות מלמדת כי הכוח נשאר פעמים רבות בידיים פרטיות. החברה פעלה באופן מחושב, תוך שימוש באסטרטגיות ניהוליות ושיווקיות, שאפשרו לה להשתלב באופן הדרגתי בשירותים העירוניים עד להפיכתה לשחקן הכמעט הבלעדי בתחום. אחת ההשלכות המרכזיות של תהליך זה היא אובדן השליטה העירונית על המידע ועל השירותים. בעיר חכמה אידיאלית, העירייה אמורה לשלוט בנתונים ולנתב אותם לטובת תושבי העיר. במקרה זה, הנתונים המתקבלים על התושבים ועל הרגלי השימוש שלהם נשארים בידי החברה, מה שיוצר סיכונים של פרטיות ומגביל את יכולתה של העירייה לנתח ולהשתמש בנתונים לשיפור השירותים. בנוסף, המעבר למערכת אחת שהפכה לסטנדרט עירוני הביא לכך שהמרכזים הקהילתיים איבדו את הגמישות לבחור פתרונות טכנולוגיים אחרים, ובכך נוצרה תלות שהפכה את היציאה מהמערכת למסובכת ויקרה.

הפער בין החזון התאורטי של העיר החכמה לבין המימוש בפועל משתקף במספר היבטים מהותיים נוספים. ראשית, במקום שהטכנולוגיה תשמש ככלי להגברת עצמאות הרשויות המקומיות, אנו עדים לתהליך שבו חברות פרטיות צוברות שליטה משמעותית ומכתיבות את אופן הפעולה של הרשויות. במודל האידיאלי, העירייה אמורה להוביל את השימוש בטכנולוגיות חכמות תוך שמירה על ריבונותה על תשתיות המידע. לעומת זאת, במציאות המודרנית אנו רואים כי קובעי המדיניות העירונית לעיתים קרובות מאמצים פתרונות פרטיים מבלי לייצר מנגנוני פיקוח מספקים. שנית, ההבטחה כי מערכות טכנולוגיות ישפרו את השקיפות והיעילות הציבורית מתנפצת כאשר מבינים כי המערכות נשלטות על ידי שחקנים פרטיים בעלי אינטרסים מסחריים. בוויט למשל, המערכת מאפשרת רישום קל ומהיר לאירועים קהילתיים, אך המידע שנצבר משמש בראש ובראשונה את החברה עצמה, ולא בהכרח את העירייה או התושבים. עובדה זו מחזקת את התלות של העירייה בספק חיצוני, במקום ליצור מצב שבו העירייה שולטת בטכנולוגיה ומנצלת אותה לשיפור השקיפות והשירותים הציבוריים.

יתרה על כן, מודל העיר החכמה מציג את עצמו כמנגנון המאפשר צמצום פערים חברתיים באמצעות הנגשת שירותים בצורה רחבה יותר. בפועל, המקרה מצביע על כך שאוכלוסיות מסוימות, במיוחד כאלה שאינן מיומנות טכנולוגית או כאלה החוששות לעשות שימוש בכלים דיגיטליים, מודרות מהשירות ולא נהנות ממנו באופן שווה. מרכזים קהילתיים באזורים מבוססים יותר מאמצים בקלות את המערכת הדיגיטלית, בעוד שבאזורים מוחלשים או מאופיינים בקבוצות מיעוט, התלות בערוצים פיזיים מסורתיים עדיין קיימת, מה שיוצר פערים חדשים במקום לצמצם את הקיימים ומעלה שאלות אודות השתתפות הציבור במרחב העירוני.

במטרה לגשר על חלק מאותם הפערים, חתמה  העירייה על הסכם רוחבי עם וויט. ההסכם סיפק לעירייה יתרונות אדמיניסטרטיביים מסוימים, שכן הוא אפשר לה לבטל את הצורך בהתקשרויות פרטניות עם כל מרכז קהילתי, לאחד את השירותים ולנהל אותם תחת קורת גג אחת. עם זאת, הוא גם חיזק את שליטת החברה במערכת האקולוגית של ניהול האירועים העירוני. הסכם זה משקף למעשה את הראייה העירונית אודות ה”העיר החכמה” ויחסי הגומלין עם השוק החופשי. העירייה רואה את החברות הפרטיות כשחקניות לגיטימיות במערכת השירותים העירונית ואף מפריטה עבורן חלקים ממנה, אך מטילה הגבלות על אופן פעילותן במרחב באמצעות חוזי התקשרות. כלומר העירייה לא שוללת את שיתוף הפעולה והיקף הפעילות של השוק החופשי, אלא מבקשת להסדירו תחת תנאים הסכמיים.

בראייה ביקורתית ניתן לפרש את האסטרטגיה העירונית שהובילה לחתימת ההסכם הרוחבי כמאפיין עמוק עוד יותר לחדירתה של הכלכלה הנאו-ליברלית לעירייה. כלומר, העירייה למעשה הפנימה את מקומה וכוחה הכלכלי בשוק ומתנהלת כתאגיד פרטי למיקסום רווחיה. יתרה על כן, האסטרטגיה העירונית התבטאה במישור החוזי בלבד,  דבר אשר מאפיין את עולם השוק הפרטי¹.

לסיכום נראה כי הפערים בין החזון התיאורטי של העיר החכמה לבין יישומו בפועל על ידי השלטון המקומי נובעים בעיקר מהתלות ההולכת וגוברת של הרשויות המקומיות בגורמים פרטיים, אשר מספקים את התשתיות והשירותים הטכנולוגיים. העיר החכמה נתפסת תיאורטית כמנגנון לניהול משאבים עירוניים בצורה יעילה יותר, תוך שיפור השירותים לתושבים והגברת השתתפותם בתהליכי קבלת ההחלטות. עם זאת, בפועל, אימוץ טכנולוגיות דיגיטליות מתבצע לרוב ללא פיקוח וביקורת מספקים מצד הרשויות, מה שיוצר תלות בגורמים פרטיים אשר שולטים בנתונים ובמערכות התפעוליות של העיר. תהליכים אלו, שהונעו על ידי לחצים כלכליים ודרישות להתייעלות, הובילו לכך שהערים מתקשות לשמור על עצמאותן בניהול המרחב הציבורי.

אז מה ניתן אחרת?

אסטרטגיה עירונית שיכולה לגשר על פערים אלו צריכה להתמקד ביצירת מנגנונים לפיקוח ובקרה על האופן שבו מיושמות הטכנולוגיות הדיגיטליות ולא רק במישורים ההסכמיים. יש להבטיח שהמידע שמופק מתוך המערכות העירוניות יישאר בשליטת הרשות המקומית ולא יועבר לידיים פרטיות ללא פיקוח ראוי. בנוסף, נדרשת רגולציה שתסדיר את היחסים בין העיריות לחברות הטכנולוגיה, תוך יצירת מודלים של שותפות שמבטיחים שהאינטרס הציבורי יישמר לאורך זמן. מודלים של משילות דיגיטלית, כמו פתיחת מאגרי מידע ציבוריים תחת פיקוח קפדני ושימוש במנגנונים דמוקרטיים לשיתוף התושבים בקבלת ההחלטות, עשויים לחזק את השליטה המקומית על השירותים הטכנולוגיים ולצמצם את הסיכונים הכרוכים בהפרטה דיגיטלית של המרחב העירוני.

מתוך נקודת מבטי כמתכנן עירוני חברתי, אני מזהה את הפוטנציאל הרב הגלום באימוץ כלים טכנולוגיים בתכנון ובניהול עירוני. שימוש בטכנולוגיות דיגיטליות מאפשר ניתוח מעמיק של צרכי התושבים, מסייע ביצירת תכנון מותאם למציאות המשתנה ומחזק את הקשר בין הרשות לבין הציבור. עם זאת, המציאות מלמדת כי כאשר תהליכי הדיגיטציה אינם מוסדרים כראוי, הם עלולים להעמיק פערים חברתיים, להחליש את יכולת העירייה לנהל את המרחב הציבורי בעצמאות ולפגוע בפרטיותם של התושבים. לכן, אני סבור כי שילוב של טכנולוגיה בתכנון העירוני צריך להיעשות תוך מודעות מלאה להשפעות הרחבות שלה, תוך יצירת מנגנונים שמאזנים בין צרכים ציבוריים לבין אינטרסים עסקיים, באופן שמחזק את הקהילה העירונית ולא רק את ההון הפרטי.

המציאות הכלכלית-חברתית הנאו-ליברלית שבה פועלות עיריות כיום מחייבת אסטרטגיה עירונית שתוכל לנווט בין דרישות השוק לבין מחויבותה של הרשות הציבורית כלפי תושביה. על העיריות לגבש רגולציה ברורה שתמנע תלות מוחלטת בשוק הפרטי ותבטיח כי המידע והטכנולוגיות החכמות ישרתו את הציבור ולא חברות מסחריות בלבד. מעבר לכך, נדרשת השקעה בתשתיות דיגיטליות עירוניות הנשלטות באופן ציבורי, אשר יאפשרו לעיריות לנהל את השירותים החכמים מתוך עצמאות וללא תלות בגורמים חיצוניים. נוסף על כך, פיתוח מנגנונים לשיתוף ציבור בתהליכי קבלת החלטות יכול לשמש כלי מרכזי ליצירת מדיניות דיגיטלית שקופה והוגנת יותר.