מרחבים ציבוריים הם תנאי הכרחי לקיום העיר. מרחבים אלו הם אזורים פיזיים הפתוחים למגוון אוכלוסיות, מאפשרים דיון ומפגשים ספונטנים לכלל המשתמשים. ישנם סוגים שונים של שטחים ציבוריים, כאשר המתעתע מכולם הוא השפ”פ – שטח פרטי פתוח המתפקד כחלק ממערך השטחים הציבוריים בעיר אך נמצא בבעלות פרטית. שטחים אלו הם תולדה של משא ומתן בין רשויות מקומיות, כאשר לרוב העירייה מעניקה זכויות בנייה נוספות בתמורה לפיתוח שטח ציבורי בקומת הקרקע במגרש המיועד לבנייה. רשימה זו עוסקת בתופעה בהקשר של העיר תל אביב, ותציג שיטות ניהול מגוונות של שטחים פרטיים פתוחים. לסיכום נשאל מי מרוויח מכך?
שטח פרטי פתוח – סיווג שיטות ניהול
רעיון השפ”פ תפס תאוצה בניו-יורק של שנות ה-60. תקופה זו אופיינה בחלוקתה לאזורים (Zoning) ועליית המעורבות של היזמים הפרטיים בתחום הבניין. בשנים אלו בניו יורק התגבשה מגמת פיתוח עירוני המבוססת על השקעות פרטיות. שיתוף הפעולה בין העיר ליזמים, שיקף את התפיסה הניאו ליברלית, מגמה בה הכוח עובר מהממשל לשוק הפרטי. בהמשך, רעיון זה הוביל לתפיסת הערים כאתרי השקעה במקום מרחבים של אינטראקציות חברתיות.
על רקע תמורות אלו, פרסם בשנת 2009 ג’רמי נימת’ את המאמר “Defining a Public: The Management of Privately Owned Publ Space”1, אשר בחן את שיטות הניהול של המרחב הציבורי הנמצא בבעלות פרטית בעיר ניו יורק. נימת’ מצא כי סדרי העדיפויות של היזמים וכן העירייה מושפעים לעיתים תכופות מכוחות כלכליים ופוליטיים. סיטואציה זו מובילה להגבלת הגישה למרחבים הציבוריים ובכך מייצרת הגדרה מצמצמת של הציבורים הפועלים במרחב.
כדי לבחון את התופעה נימת’ סקר 163 מרחבים ציבוריים בבעלות פרטית במנהטן. מרחבים אלו סווגו לשבע שיטות ניהול שונות אשר מושפעות מכלים עיצוביים, מסמכי מדיניות וחוקים, ובמקביל משפיעות על סוג המשתתפים והפעולות במרחב. בהשראת המאמר, בחנו את שיטות הניהול השונות בהקשר של העיר תל אביב. עבור כל שיטת ניהול, איתרנו מקרה בוחן וניתחנו את ההשפעה על הציבור הרחב והשימוש שלו בשטחים אלו. מהסקירה של המאמר עלה כי קיים דמיון בין הסיווג של נימת’ לבין תפיסת השפ”פ בתל אביב.
המרחב המסונן – מאופיין בשימוש בחוקים סובייקטיביים ואמצעי עיצוב כדי לסנן משתמשים. כך לדוגמה מלון קמפינסקי הממוקם על הטיילת הגדיר את השפ”פ כלובי מוקף זכוכיות ברמת גימור גבוהה, ריהוט יוקרתי ותערוכות מתחלפות. הכניסה למרחב והעיצוב שלו לא נתפסים נגישים לציבור פרט לבאי המלון. מרחב זה אמנם מוגדר ציבורי בבעלות פרטית אולם בפועל הציבור מודר מן המרחב ונעשה בו שימוש פרטי לטובת אירועים והשקות.
דוגמה נוספת, הוא מלון ג’אפה הממוקם ליד נמל יפו המתחדש החריש את השפ”פ הנמצאים בשטחו בדמות המסעדה ואזור הבריכה. הכניסה למלון תוכננה כמעבר צר שנדמה לרגע שהתבלבלת ביעד שבסופו לובי המלון, רק לאחר חציית הקבלה נגלה השפ”פ המיוחל. פאטיו פנימי מעוצב בקפידה אשר המלון מקיף אותו וצופה אליו. עיצוב המרחב קושר את השפ”פ למלון באופן שאינו מאפשר הבחנה ואבחנה בין השניים.


המרחב הלא מזמין – מאופיין ביצירת תנאים לא נוחים כך שהציבור לא ימצא לנכון לשהות בו. באופן זה תוכנן המרחב הציבורי מתחת למגדל השופטים בפינת הרחובות אבן גבירול ושאול המלך. רק יודעי דבר מכירים כי השטח הוא שטח פרטי פתוח לכלל הציבור היות ואין ולו סממן אחד שמזמין עוברי אורח לשהייה במרחב, אין ספסלי ישיבה, ישנה הצללה לקויה וכן תאורה לילית מועטה.

המרחב המבוצר – מוגדר על ידי הגבלת הגישה אליו באמצעים פיזיים קרי גדר לצד הגבלת שעות פעילות מצומצמות. גישה זו ניתן לראות בגבעת אנדרומדה בה הוצב שער אימתני ושלטים רבים שמבהירים כי מדובר במעבר בלבד ואין לשבת או להסתובב בשטח הפרויקט. לא די בכך נכתב גם בשלטים אלו כי המעבר מותנה בבדיקה ביטחונית והכניסה מתאפשרת רק בשעות מסוימת.


המרחב הפנופטי – מנגנון של פיקוח ודיכוי לפי התפיסה הפוסט סטרוקטורלית של הפילוסוף דלז (1995), מרחב זה מאופיין בשימוש נרחב במצלמות אבטחה ואנשי ביטחון. באופן דומה הלובי של רוטשילד 22 מוגדר כשטח ציבורי בבעלות פרטית, אך עצם היותו מוקף זכוכית וסגור בדלת המציינת את הפעילויות האסורות במתחם יחד עם אזהרה כי המרחב מצולם, מוביל לתחושה שמדובר למעשה במרחב סגור ופרטי.

המרחב המסחרי – אזור מוגבל לשימוש מסחרי בלבד. כך זיקת ההנאה במגדלי אביב במזרח העיר הפכה למרחב מדיר. במקום לייצר דרך פתוחה בכל שעות היממה עבור כלל הציבור, נעשה שימוש בזכויות לטובת יצירת קניון מסחרי שפועל בשעות מסויימות. בזמן שהקניון סגור, המרחב כולו נסגר במקום להפריד בין הפעילות המסחרית לפעילות הציבורית.

מרחב ה”עיניים ברחוב” – מונח זה משתמש בהגותה של ג’ין ג’יקובס בספרה “חייהן ומותן של ערים אמריקאיות” (2008), לפיו ככל שיש יותר עיניים ברחוב כך ההתנהגות של המשתמשים יותר מנוטרת. כך גם שיטת ניהול זו משתמשת בעובדים מקומיים לפיקוח על המרחב. באופן דומה, רחבת רוטשילד 1 הממוקמת בתחילת השדרה בצמוד לבניין פסגות והמכון הצרפתי נצפת מכל הכיוונים. הרחבה הפרטית ריקה מהתרחשות וככל שמתרחקים מהשצ”פ ומתקרבים לבנייני היוקרה כך תחושת הנוחות וההזמנה לשהייה במרחב פוחתת.

מרחב בעיצוב קנה מידה קטן – מאופיין באמצעי עיצוב קטנים כדי לשלוט בהתנהגות המשתמשים. כך ניתן לראות בעיצוב השפ”פ ברחוב הרב קוק 19, בו הפעילות הציבורית צומצמה לכדי מעבר צר התחום באמצעות גינה מגודרת. לא די בכך יש במרחב שני ספסלים בודדים כאשר גם בהם קיימת מחיצה שמאפשרת ישיבה אישית בלבד. עיצוב המרחב מתווה את השימוש בו כך שתנועת הליכה מתבצעת בדרך ייעודית והישיבה מועטה ומנוהלת.

הזכות על השימוש בשפ”פים
ככל שהערים מצטופפות, הצורך במרחבים ציבוריים פתוחים הולך וגובר. הציבור זקוק למרחבים אלו כדי להירגע, להיפגש ולהתכנס. העירייה מצידה מספקת שטחים פתוחים כאשר חלקם בבעלות ציבורית וחלקם בבעלות פרטית אך כולם מיועדים לשימוש הציבור. מתוך הסקירה ניתן לראות כי בדומה למחקר של ג’רמי נימת’ שהתקיים בניו יורק (2009), השפ”פ אינם משמשים את כל הציבור. ייתכן כי מהיעדר ידיעה על קיומם או בשל עיצוב מכוון שאינו מזמין את הציבור להשתמש בו. בשל כך, חלקים מסוימים בציבור החלו במאבק על הזכות ליהנות משטחים אלו, כשהם נלחמים למען האפשרות לבלות בהם ולהזמין את הציבור הרחב להשתתף בשימוש בהם. כך לדוגמא החזית לשחרור לובי רוטשילד 22 יצאה למאבק בשנת 2017 במטרה להנגיש לכלל הציבור את קומת הקרקע, השפ”פ של המבנה. המאבק תועד בסרטון בו הפעילים מממשים את זכותם הציבורית לשימוש בשפ”פ.
כדי לעמוד על הפער בין ייעוד המרחב לשימוש שלו בפועל, התעורר הרצון והצורך להנגיש את השפ”פים לציבור, כך בעיר ניו יורק בוצע בשנים האחרונות תהליך של ניתוח והנגשה של כל ה-Privately Owned Public Spaces (POPS), כאשר העירייה מחייבת כל שפ”פ לקבוע שלט בכניסה במטרה ליידע את כלל הציבור. אולם תל אביב נשארה מאחור, מלבד היעדר השילוט וההיבטי העיצוב המדירים, בדוח האקולוגיה של תא/5000 בניתוח מצב קיים של מערך השטחים הפתוחים לא נבחנו ונכללו השטחים הפתוחים בבעלות פרטית כלל. מצב המעמיק את הפער בין המטרה לשימוש בפועל במרחבים אלו.
אנו סבורות כי עמידה על איכות המרחב הציבורי בבעלות פרטית ובקרה עליו הינם הכרחיים כדי להבטיח מרחב ציבורי אשר מתאים ומזמין את כל הציבור. מרחבים אלו יכולים לספק אינספור הזדמנויות לשבת, להירגע, לאכול ולפגוש אחרים. המרחבים הציבוריים בבעלות פרטית מגיעים בצורות וגדלים רבים. לפיכך, מקומות אלו הם שירות חשוב עבור תושבי העיר, נוסעים ומבקרים. בעוד שהעיר ניו יורק הגדילה לעשות ויצרה מפה ייעודית המאפשרת לתושבים ולתיירים להכיר ולהשתמש במרחבים אלו, ראוי שגם עיריית תל אביב תאמץ גישה דומה ותפעל למיפוי מסודר, שילוט, ובקרה על השטחים הציבוריים בבעלות פרטית. מהלך זה יתרום לשיפור הנגישות, ההיכרות והשימוש במרחבים החשובים הללו ויהפוך את העיר למזמינה ונוחה יותר עבור תושביה ומבקריה.
- Németh, J. (2009). Defining a Public: The Management of Privately Owned Publ Space. Urban Studies, 46(11), 2463-2490 ↩