רכוש משותף

בלוק המגורים הישראלי הוא תוצר של שתי אידיאולוגיות אוטופיות: מרקסיזם ולאומיות. התבוננות בבלוק ובהתפתחות שלו לאורך השנים מגלה שאוטופיה אינה רק מימוש של תוכנית טהורה אלא יכולה להיות גם פעולה מעורבת שמשתתפת בתהליכים חברתיים ופיזיים מורכבים מתוך אמפתיה למציאות הקיימת. האם הבלוק יכול להיות נקודת מוצא לאוטופיה חדשה שתתמודד עם האתגרים החברתיים והפוליטיים של ימינו?

את הטקסט “רכוש משותף”  כתבתי לפני כעשור. התבקשתי על ידי מגזין “בלוק” לחבר מאמר בנושא אוטופיה וזה מה שיצא.

מטבעי אני אדם פשרן. אני אוהב פשרות ומוקיר את החכמה והמורכבות שבהן, בארכיטקטורה ובכלל. אני גם חובב אוטופיות ובעיקר מוקסם מהמימד הפרוגרסיבי שבהן, מהאופטימיות, מהמבט קדימה ומביטול הנוסטלגיה והקיטש.

האוטופיה ככלי מחשבתי ומעשי איננה נתפשת כעשויה לפשרה, כמכילה ניגודים. היא מוכרת כטהרנית וקשוחה ואילו הגישה הפשרנית ידועה כרומנטית, רגשנית.

במאמר הקצר הזה ניסיתי לחבר בין  שתי הנטיות האישיות המנוגדות הללו באמצעות תופעת הבלוקים של השיכון הציבורי בישראל. זהו נוף מולדתי ונוף מגוריי , והוא מוכר לי מספיק כדי שאנסה להגיד עליו משהו. חבל לי שהשיכונים יעלמו (והם בדרך להעלם), כי מחיקתם מעידה על ביטול המורכבות, על עצלות מחשבתית ויצירתית.

אינני חושב שהבלוקים צריכים להיות אובייקטים או מרקמים ל”שימור” (לא של מצבם המקורי ולא של מצבם העכשווי). אני כן חושב שהם מהווים תשתית מצוינת לניסויים אדריכליים עתידיים לשיפור הסביבה והחברה.

רכוש משותף

הבלוקים, בנייני המגורים של פרוייקט השיכון הציבורי הישראלי, נראים כיום כעבור חמישים שנה, כמגיעים לסוף דרכם. ערים ושכונות של בניינים מגובבים, מטולאים, מעוותים. סביבות כאוטיות המשקפות לכאורה את כישלון האידיאולוגיה שבראה אותם.

הקריאה הטיפולוגית של האדריכלות המודרנית בארץ ישראל מניחה לבלוק המגורים מקור אידיאולוגי סוציאליסטי, שעיקרו ביטול הפערים החברתיים באמצעות הספקת דיור לכל שכבות האוכלוסייה והמעוגן במצע החברתי של מדינת הרווחה המודרנית.¹ לפי גישה זו, בלוק המגורים במצבו הנוכחי הוא ביטוי של שינויים ערכיים המתחוללים בחברה הישראלית וגורלו להיעלם מן הנוף האורבני במקביל להצטמקותה של מדינת הרווחה.

אך קריאה של בלוק המגורים של השיכון הציבורי דרך פרמטרים של בעלות, רכוש וחזקה, חורגת מהתחום הכלכלי הצר ומחדדת את הממד האוטופי-חברתי העומד מאחורי ממשותו העכשווית. ניתוח של מדיניות השיכון של ממשלות ישראל בשנות החמישים, והשוואתה למניפסטים, הכתובים והמשורטטים, של האדריכלים שהמציאו את אבטיפוס הבלוק בגרמניה של שנות העשרים,² מגלה כי האידיאולוגיה מאחורי אדריכלות בלוק המגורים בישראל מורכבת משתי גישות חברתיות שאפתניות, שתי אוטופיות המתקיימות בו בחפיפה זו לזו: המרקסיזם והלאומיות. קיומן הסימולטני של שתי הדוקטרינות הללו מעניין במיוחד בגלל הניגוד באופן בו הן מגדירות את המצב המודרני של האדם ואת משמעותו המרחבית: המרקסיזם שואף לשחרור האדם מכבלי הבורגנות החומרנית ורואה בארעיות במרחב אסטרטגית פעולה להשגת המטרה, ואילו הלאומיות טוענת לזיקה בין האדם לבין המרחב ורואה בקביעות מנגנון לחיזוקה וליצירת מקום. מושגים מרחביים אלו, ארעיות וקביעות, נגזרים מהיחס של שתי האוטופיות לסוגיית הרכוש הפרטי כגורם מרכזי בעיצוב החברה האידיאלית.

בלוק (צילום: יואב מאירי)

ארעיות

אריה שרון, האדריכל הראשי במשרד ראש הממשלה, ראש צוות ההיגוי של תכנית האב הארצית הראשונה לישראל והאחראי הראשי להבאת טיפולוגית בניין הבלוק המודרני מאירופה לישראל, למד אדריכלות בבית הספר ה”באוהאוס” בגרמניה, בתקופת ניהולו של הנס מאייר. השפעתו של ה. מאייר על שרון, שאף עבד תקופה מסוימת במשרדו, הייתה עצומה, והיא ניכרת בכל דפוסי מחשבתו ובפועלו כמתכנן.³ בשביל מאייר, אידיאליסט בעל תפיסת עולם מטריאלית-מרקסיסטית, האדריכלות איננה עוסקת בהסמלה חומרית של העולם ובסוגיות פואטיות-אומנותיות, אלה מהווה כלי מדעי, רציונלי ושיטתי, לארגון חברתי של החיים המודרניים. מאייר ראה בפרקטיקה האדריכלית כלי בשרות המהפכה לארגון ערכי-מרחבי של חברה חדשה, צודקת, אוטופית. לטענתו כדי לפתח בניינים בהתאם למטרתם ותפקידם, החומרים והסטרוקטורות (ההנדסיות והחברתיות) המיושמים בהם, הן הבעיות לפתרון על ידי המתכננים. כך נוצרת ארכיטקטורה ישירה ונטולת שאריות רומנטיות, המתקיימת בהתאמה לחיי היומיום, לא סובייקטיבית ולא אינדיווידואלית, אלא אובייקטיבית ואוניברסלית. בהירות, הגיון, מחשבה מעמיקה הם הפרמטרים החיוניים לאיחוד חברתי.⁴ לשיטתו, האדריכלות איננה דיסציפלינה המגיבה למצב חברתי קיים, אלא מחוללת, משנה ומכוונת את החברה למצב חדש באמצעות השפעה פיזית ופסיכולוגית על הפרטים ועל החברה.

בלוק המגורים שמאייר מציע הוא לפני הכל סביבת מגורים מחנכת, מעבדה בה הסובייקט הבורגני עולה לדרגת אדם בעל תודעה סוציאליסטית, פרולטר. האמצעי בו הבלוק משפיע על תודעת האדם (ובהכרח גם של הקבוצה) הבורגני הוא הניכור. הניכור לפי תפישתו של קרל מרקס, הוא תוצאה פסיכולוגית-חברתית הנובעת מהפרדת הייצור מהשימוש. האדם מתנכר לסביבתו כאשר הוא פועל על פי חוקים המוכתבים על ידי חפצים הזרים לו. לעומת מרקס, מאייר רואה בניכור תכונה מבורכת של המודרניות. הניכור, המבטל את הרגשי ואת האיכותי לטובת הכמותי, מייצר מציאות חברתית חדשה, קהילתיות חדשה, חוצה גבולות, קוסמופוליטית.

הסימן הוודאי ביותר לקיומה של קהילה לפי מאייר הוא סיפוקם של אותם צרכים על ידי אותם אמצעים, והתוצאה החומרית של ביקוש קולקטיבי זה היא המוצר הסטנדרטי. המוצרים הללו אינם אלא מכשירים במכניזציה של חיי היומיום: צורתם הסטנדרטית איננה אישית, הם מיוצרים בכמות, בסדרתיות, כפריט סדרתי, מתקן סדרתי, מבנה סדרתי, בית סדרתי. לפי מהלך הגיוני זה, המנגנון להשגת ניכור באדריכלות הוא הסטנדרטיזציה של הבנייה ושל הבניין. הסטנדרטיזציה של הפרוגרמה, של צרכי הדיור המזון והרוח, תואמת את הווי היומיום של התקופה היצרנית המודרנית ובזכותה ניחן האדם בחופש תנועה, חופש כלכלי, חיי פשטות ופנאי, החיוניים לרווחתו.

הסטנדרטיזציה במובנה העמוק איננה רק שיטת ייצור לשיפור איכות הבנייה או לחיסכון בזמן ובכסף, אלא אמצעי לשינוי תודעת האדם הבורגני המקדש את הפרטי והסוגד לפרטיקולרי. הסטנדרטיזציה היא זו שמחוללת את האוטופיה החברתית המרקסיסטית בכך שהיא מעצבת, משקפת ומעצימה את המצב הארעי, הנייד, הדינמי של האדם המודרני. באמצעותה ההבדלים בין מקום למקום, סביבה לסביבה, דירה לדירה מצטמצמים, והתלות הפסיכולוגית של האדם ברכוש ובנכסים נעלמת. הארעיות המושגת איננה מצב זמני, היא הוויה ואורח חיים השומר את האדם מפני קונפורמיסטיות ורכושנות. היא ביטוי של קוסמופוליטיות, החותרת תחת האתניות, הלאומיות, והדת. היא זו המייצרת את התנאים למחיקת הגבולות החברתיים ולצמיחתו של הפרולטריון העולמי המאוחד, לצמיחתה של הקהילה העולמית.

קביעות

“שיכון ציבורי”: מקרקעין שהוקמו עליהם בנינים בידי המדינה או מטעמה או ביזמתה או שהמדינה רכשה בניינים שעליהם.
“דירה ציבורית”: דירה שהיא בבעלות, בחכירה לדורות או בניהולה של חברה לדיור ציבורי והמשמשת להשכרה ציבורית.
“משתכן”: מי שעל שמו נרשמת, רישום ראשון, בעלות או חכירה בבניין או בחלק מבניין שבשיכון ציבורי לאחר שהרישום הותר מכוח חוק זה.⁵

פרויקט השיכון הציבורי התבסס על רכישתם או הלאמתם של שטחי קרקע גדולים בעיקר בפריפריות, ובניית מתחמי מגורים ומבני ציבור מכספי המדינה בקנה מידה של שכונה או של עיר. לאדריכלות השיכון הציבורי בישראל היו שלוש מטרות עיקריות: 1. שיכון, הספקת קורת גג לאלפי מהגרים שהגיעו לארץ בפרק זמן קצר; 2. חברה, שליטה על הפיזור הדמוגרפי של האוכלוסייה; 3. ביטחון, חיזוק הריבונות על הטריטוריה הלאומית.

למטרה הראשונה, מטרת השיכון, הממשלה אימצה מדיניות סוציאליסטית: מימוש זכאותו של כל אדם לקורת גג. המדינה, באמצעות חברות השיכון, החכירה או השכירה בשכירות מסובסדת את הדירות לכל הזכאים העומדים בקריטריונים של משרד השיכון. זכאים אלו היו לרוב עולים אשר הוגדרו על ידי מוסדות הרווחה כלא מסוגלים לממן לעצמם דיור. לעומת זאת, כדי לעמוד ביעדים החברתיים והביטחוניים, נקטה המדינה מתחילתו של הפרוייקט באסטרטגיה ליברלית, קפיטליסטית, של עידוד רכישת דירות על ידי דייריהן. הסיבה הראשונית של מגמת היוון הרכוש הייתה מחסור במזומנים של חברות השיכון, והרצון להשתמש עד כמה שניתן בכסף פרטי של המשתכנים למימון המיזם. המדינה למעשה ראתה עצמה כקופת חסכון לרכישת דירות וכמממן זמני.

גורמים נוספים להפרטת בלוק המגורים היו החששות מעזיבת העולים את ערי הפריפריה ונדידתם לערים הגדולות של מישור החוף בחיפוש אחר מקורות פרנסה ואיכות חיים. החשש מקריסת חזון פיזור האוכלוסייה ומדיניות כור ההיתוך גרם להתחזקות מגמת היוון רכוש המדינה, ולחיפוש דרכים להעמקת הקשרים הכלכליים בין הדיירים לבין מקום מגוריהם.⁶ הסובלנות מרחיקת הלכת של המדינה ומוסדותיה כלפי הבנייה הספונטאנית בשכונות הבלוקים לאורך השנים נובעת ממדיניות זו.

הדיירים, בעלי הדירות וחוכרים, כדי למצוא מזור למצוקותיהם הפונקציונליות והתרבותיות, החלו בהסכמתה השקטה של המדינה בתהליך הפיכתו של המרחב האוניברסלי והארעי של הבלוק לבית: קבוע, אישי, ייחודי, פרטי. תוספות בנייה, סגירות מרפסות, השתלטויות על קומות עמודים וגגות, חיפויים מסוגים שונים וצביעה מקומית בחזיתות הבניינים, מכל אלו הרשויות התעלמו. כך הלך וטושטש הגבול בין פורמלי וא-פורמלי, בין הלגיטימי והפיראטי. גבול זה בין הפורמלי והא-פורמלי מכונן על ידי השלטון, בכל שדה תרבותי, על ידי קביעת דרגות חופש בין רשות הפרט ורשות הכלל. מנגנון התכנון והחוק של המדינה הוא בעל הסמכות להחליט אילו צורות של א-פורמליות יכחדו ואילו ישוכפלו הלאה. הכוח של המדינה נוצר על ידי היכולת להגדרת הלגיטימיות וחוסר הלגיטימיות.⁷

בלוק (צילום: יואב מאירי)

סיכום

ההשראה ליצירת בלוק המגורים, האובייקט האדריכלי שהטביע חותם כה משמעותי על החברה הישראלית ועל נופיה של הארץ, הייתה אוטופיה שדמיינה עולם חופשי מגבולות פיזיים וחברתיים. אוטופיה שראתה כמטרה כינון קולקטיב קוסמופוליטי הנע ונד על פני כדור הארץ בקצב הקדמה והמדע. אוטופיה שנולדה על רקע הטראומה של מלחמת העולם הראשונה וההתפעלות מרעיונותיו של קרל מרקס.

לארכיטקטורה נועד תפקיד מרכזי ביישומה של האוטופיה. תפקידה היה לתכנן ולבנות באופן מושכל וסיסטמטי את הסביבות הפיזיות הממשיות, שיהוו את מעבדת ייצור האדם החדש, המשוחרר מכבלי הבורגנות ותחלואיה. באמצעות הייצור הסדרתי, החזרתי והמנוכר של בתים ומוסדות תומר התודעה הבורגנית הרכושנית בזו הפרוגרסיבית השוויונית.

בישראל הצעירה, אדריכלי השיכון הציבורי היו נאמנים ליישומים הארכיטקטוניים של המודרניזם לפי הדגם של ה. מאייר: פרוייקט השיכון הציבורי הוא דוגמה קיצונית של סטנדרטיזציה. הבלוק, מתבניות הבטון ועד ידיות המטבחים, מברזלי הקונסטרוקציה ועד לתריסולי ההצללה, מורכב מאלמנטים סדרתיים ומתועשים. המדינה קבעה את הסטנדרטים, אדריכלי משרד השיכון כתבו את המפרטים המחייבים, ומפעלים ברחבי הארץ הקימו פסי ייצור תואמים למפרטים אלו.⁸ אך בניגוד למקור ההשראה האירופי, הסטנדרטיזציה המסיבית בבניית הבלוקים בפרוייקט הישראלי נולדה ויושמה כפתרון טכני, כלכלי וביצועי, ולא כחלק מתפישת עולם מרקסיסטית ומפילוסופיה השואפת ליצירת האדם החדש. הפן החינוכי, המעבדה החברתית של הבלוק לא כוון לאידיאל קוסמופוליטי אוניברסלי או לניפוץ גבולות חברתיים מקומיים, אלא יועד לכינון אזרחות מופתית, נאמנות ושורשיות לאומית.

תקוותם של המוסדות המשכנים הייתה שההתערבות הפיזית של הדיירים בדירותיהם, תחזק את תחושת השייכות למקום וכפועל יוצא, תעודד קביעות של פרטים וקהילות בערים הפריפריאליות החדשות, ותצמיח בסופו של דבר גאווה מקומית. למטרה זו ומתוך שיקולים פוליטיים רחבים של שליטה דמוגרפית, וויתרה מדינת ישראל על סמכותה להסדיר היבטים פיזיים של בנייה בשכונות השיכונים.

בלוק (צילום: יואב מאירי)

בלוק המגורים הישראלי כפי שהוא כיום, מיישם את שתי האידיאולוגיות הקוטביות הללו, מרקסיזם ולאומיות, בהיותו בו זמנית ארעי וקבוע, אוניברסלי ומקומי. היסוד הארעי, האוניברסלי, מתגלה בסטרוקטורה הבסיסית, בשלד הצורני והסטטי של הבניין, בחזרתיות ובשכפול של מודולים בקנה מידה שונה (שכונתי, בנייני, דירתי), בטיפוסי דירות , בפרטי בנייה ועיצוב סטנדרטיים. בארכיטקטורת עילית של מומחים. היסוד הקבוע, המקומי, מתממש דווקא באלמנטים המשדרים סימני זמניות ודינמיות: בגיבוב של תוספות בנייה, באקלקטיות המבנית הסגנונית והחומרית שלהן, באלתור, בגחמה. בבנייה עצמית.

ההפרדה בין שני היסודות – הארעי והקבוע, היא תיאורטית בלבד ולמעשה איננה אפשרית כיום. הם שזורים זה בזה בכל רמות הבניין: בשלד, במעטפת, בפנים, במערכות האינסטלציה והחשמל, בפיתוח החצרות. גם בתודעה של הדיירים הבלוק איננו עוד סימן מובהק של השלטון. יוזמות פרטיות וממלכתיות מתערבבות זו בזו עד כי קשה לזהות טריטוריות הומוגניות.

להצגת הבלוק, תוצר אוטופי מובהק, כאובייקט רב ממדי רעיונית וחומרית, כהיבריד סימביוטי המשלב לאורך זמן בין תזות סותרות כדי למלא את תפקידו הפונקציונלי והסמלי, משמעות בתפישת המחשבה האוטופית בכללותה. המחשבה והפרקטיקה האוטופית בימינו נתפשות כאנכרוניסטיות, כבלתי רלוונטיות למציאות מורכבת של ריבוד תרבותי, חברתי וכלכלי. ההתכוונות האוטופית נחשדת כפוריסטית, בלתי מתפשרת וחד משמעית. כתיאוריה ועשייה המקבעות מציאות מדומיינת על ידי מעטים, ונכפית בכוחנות על רבים.

אמנם נכון שהאוטופיה היא פרקטיקה רדיקלית המתריסה כנגד אידיאולוגיות המעגנות קוגניטיבית את המציאות על ידי פרקטיקות יומיומיות. ואכן, לשם כך, המחשבה האוטופית עושה רדוקציה של המציאות לכדי פרמטרים בסיסיים הכרחיים ומחייבת מהלך חשיבה אבסטרקטי המעוגן בראייה עתידית. אך כפי שמראה ניתוח בלוק המגורים, האוטופיה אינה רק ביטוי ומימוש של קונספציות טהורות סגורות והרמטיות, אלא גם פועלת כרובד במבנים חברתיים (ובהכרח גם פיזיים) רב ממדיים ומורכבים. המעשה האוטופי מסוגל לעדכן ולחדד מצבים חברתיים תוך אמפתיה למצאי הקיים ושימוש ברבדיו הרלוונטיים.

למעבר ממציאות למציאות, מאידיאולוגיה לאידיאולוגיה דרושים כלים מחשבתיים ומעשיים בעלי עוצמה רבה. לכן, יש לשמר את מקומה של האוטופיה כמכשיר לשינוי חברתי ופוליטי. ללא אוטופיות תאבד החברה מכשיר לביקורת עצמית פוזיטיבית, מעשית. כלי לייצורן של אלטרנטיבות אפשריות, קונקרטיות לסוגיות מהותיות לחברה ולרווחתם של בני האדם. הבלוקים בישראל עלולים להיעלם בשנים הקרובות בתהליכי השינוי החברתיים והפוליטיים העוברים על מדינת ישראל ובלהט ההרס המאפיין את תרבותה. הם גם עשויים להתפתח ולפרוח על ידי עדכונם ברבדים אוטופיים נוספים.

כיום, בעידן הקרוי גלובלי שמסממניו המובהקים ניידות של אינפורמציה ושל אנשים, כאשר מושגים כגון “מקום” ו”בית” עוברים בדיקה והמשגה מחודשת, כאשר מצבה המדיני והכלכלי של ישראל מתחזק ושאיפתה להיות גורם משמעותי בסדר העולמי ברורה, יש מקום לחזור אל הבלוקים ולרעיונות האוטופית המגולמים בהם.

האם הארעיות המודרנית שהיציע ה. מאייר ב-1926 לא מזכירה את תופעת ההגירה המסיביות המאפיינות את זמננו ואת אורח חייהם של מיליוני בני אדם כיום? האם העולם החדש המוצע לנו חדשות לבקרים איננו מציאות קוסמופוליטית המצריכה מחשבה מחודשת על מבנים חברתיים ועל ארכיטקטורה שתכיל אותם? האם האדריכלות של תכנון גמיש ומאפשר, איננה קיימת הלכה למעשה בבנייני השיכון הציבורי בישראל ובעולם, מחכה לניעור ועדכון?

עדכון זה איננו מחייב את הרס הבלוקים. כסטרוקטורות של ארעיות ושל קביעות, של ניידות ושל ביתיות, הבלוקים עדיין לא מוצו במלואם. יכולתם להכיל רבדים אוטופיים נוספים בהצלחה כבר מוכחת. האוטופיות שהולידו את הבלוקים בישראל התמודדו עם הסוגיות שעמדו לפתחן בזמנן. לסוגיות של ימינו, הגיע הזמן להוסיף עליהן אוטופיה חדשה.