השיכון הציבורי

נחלת הכלל, מבט על העבר והעתיד של השיכון הציבורי

ד"ר דן פרייס הוא אדריכל וחבר סגל בפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון. עבודתו האקדמית והמקצועית של ד"ר פרייס מתמקדת באחריות החברתית והסביבתית של האדריכל, בדיור חברתי ושיתופי, ובחקר הארכיטקטורה במאה-20 בפלסטין/ישראל. הוא פרסם יחד עם עדה כרמי-מלמד את הספר "אדריכלות בפלסטינה-א"י בתקופת המנדט הבריטי 1917 – 1947". ספרו החדש, "נחלת הכלל: השיכון החברתי והציבורי בישראל, 1945 - 1967", עוסק בשורשים ההיסטוריים והאידיאולוגיים של מפעל הדיור חברתי והציבורי בישראל. בראיון עימו, הוא מסביר על העקרונות שהיו מונחים בבסיס הפרויקט, ומה ניתן ללמוד ממנו על דרכי התמודדות עם משבר הדיור כיום.

רכוש משותף

בלוק המגורים הישראלי הוא תוצר של שתי אידיאולוגיות אוטופיות: מרקסיזם ולאומיות. התבוננות בבלוק ובהתפתחות שלו לאורך השנים מגלה שאוטופיה אינה רק מימוש של תוכנית טהורה אלא יכולה להיות גם פעולה מעורבת שמשתתפת בתהליכים חברתיים ופיזיים מורכבים מתוך אמפתיה למציאות הקיימת. האם הבלוק יכול להיות נקודת מוצא לאוטופיה חדשה שתתמודד עם האתגרים החברתיים והפוליטיים של ימינו?

גלגולו של שיכון

ספרה החדש של איריס גרייצר "מהשכונה אל השיכון ההתיישבות העירונית של הפועלים בארץ-ישראל ושורשיה הרעיוניים, ‏1920-‏1950" מספק בחינה מעמיקה של התפתחות שיכוני העובדים בישראל, המטרות החברתיות, תפקיד האדריכלים בעיצוב סדר היום וכיצד ערכים אלו השפיעו בהמשך על התפתחות השיכון הציבורי. מה ניתן ללמוד משיכוני העובדים של תחילת המאה הקודמת?

לחשוב מחדש על השיכון הציבורי: מתווה אפשרי לעירוב שימושים

שכונה חדשה שהוקמה בדיסלדורף מציגה פרוגרמה מרתקת של עירוב שימושים הכולל תיירות, מגורים, תעסוקה, ותעשייה. השכונה מדגימה מודל הפוך מהשכונות החדשות, המתחמיות שמאפיינות את הבנייה בישראל, ודומה יותר לשכונות השיכון שנבנו כאן בשנות השישים, אלו שאנו ממהרים היום להרוס ולהספיד. ואולי יש מקום לחשוב על עיבוי ושמירה על הערכים וסוג חיי העיר שהם מאפשרים?