חלוקת ירושלים: מבט היסטורי וגרפי על ההצעות להסכמי השלום

 דווקא בימים שבהם דנים בירושלים שאיננה ניתנת לחלוקה, סקירה היסטוריות על החלוקות שהוצעו לאורך השנים בהסכמי השלום שהובאו לשולחן וביטויים המרחבי. האמנם ירושלים איננה ניתנת לחלוקה? ואולי ברבות הבנייה והסרבנות לאורך השנים היא אכן נעשתה במתכוון בלתי ניתנת לחלוקה?

“הרגשות הקמאיים היהודיים המתנגשים ברגשות הקמאיים המוסלמיים מכשילים את האפשרות לסיים אותו. לסכסוך יש עומק פסיכולוגי, ולעומק הפסיכולוגי יש עומק היסטורי. כל ההיסטוריה היהודית וכל ההיסטוריה המוסלמית נוכחות בסכסוך שבין ישראל ובין הפלסטינים, ושתיהן מתנגשות זו בזו.” (מיכה גודמן, מלכוד 67, 2017, עמוד 18).

“ירושלים המאוחדת” הוא השם המיתי שניתן לעיר בעקבות איחודה והרחבתה מיד לאחר מלחמת ששת הימים. איחוד זה הוביל לניכוס של שכונות ערביות שהוכנסו לשטח המוניציפאלי של העיר כיום ישנן 12 שכונות יהודיות במזרח העיר בהן מתגוררים כ 193,000 איש. עוד כ2500 איש חיים בתוך השכונות הערביות בהתנחלויות קטנות  מזרח ירושלים הערבית מתנהלת בפועל בנפרד ממערב העיר ומהשכונות היהודיות במזרח. השכונות הערביות סובלות מהזנחה קשה של תשתיות, תכניות מתאר אשר מאפשרות את ההגדלה הטבעית באוכלוסייה, ומחסור עצום בכיתות חינוך ומתקנים ציבוריים, 50% מיחידות הדיור בשכונות אלו נבנו ללא היתר.

דיאגרמה 1| דיאגרמה זו מתארת את מבנה העיר ה”מאוחדת”, ניתן לראות כמה הורחב השטח המוניציפלי של העיר ע”י סיפוח דה-פאקטו של שכונות הגדה המערבית כשבמקור ירושלים המזרחית אשר נקראה אל-קודס עד 1967, הייתה רק 6 קמ”ר ובתוכם העיר העתיקה והאגן ההסטורי.

אהוד אולמרט בשנת 2012 הודה כי אין כוונה להפוך את ירושלים לעיר מאוחדת וכי “אומנם השקענו בירושלים, אבל במודע השקענו בעיקר במערב העיר ובשכונות החדשות כמו הר חומה, פסגת זאב, רמות וגילה, ונמנענו מלהשקיע באזורים שאני חושב שבעתיד לא יהיו חלק מירושלים שתהיה בריבונות מדינת ישראל.” אריאלי כותב על דברים אלו “איחוד העיר מבחינתה של ישראל היה איחוד של אדמות ואתרים אבל לא איחוד של תושבים.” (אריאלי, 2013, 383). האם טענה זו עודנה רלוונטית? האם ממשלות הימין (פוסט אולמרט) נקטו בגישה אחרת?

האמנם ירושלים לא ניתנת לחלוקה?

במהלך המאה ה20 הוגשו מעל 100 הצעות שונות לעתידה של העיר. הצעות אלה נשכחו והושכחו מהשיח שלא במקרה, אך יש בהן בכדי להציע הסתכלויות אלטרנטיביות לחלוקת המרחב, חלוקת הריבונות וארגון העיר בין שני הלאומים. על כן אסקור את ההצעות המשמעותיות ביותר ואבחן היכן אנו עומדים היום, כיצד תרמו המנהיגים השונים ליצירת הסבך הגאוגרפי והפוליטי המקשה על יצירת הסכמי שלום.

הצעות להסדרים והסכמי שלום-ממלחמת ששת הימים החלו לעלות הצעות שונות להסכם על ירושלים, כולן ניסו לחבר בין האינטרס הירדני לזה הישראלי אך אף אחת מההצעות הללו לא הבשילה לכדי טיוטה ראשונית להסכם.

קמפ דיוויד 1978- בשנת 1978, הציע הנשיא קרטר בקמפ דיוויד כי תדחה ההחלטה על ירושלים כצעד אחרון בהסכמי השלום משום שחשש שנושא זה יפיל כל שיחה לפני שכזו החלה. ראש הממשלה בגין הציע להקים וועדות דתיות שיהיו אחראיות על המקומות הקדושים- לכל מקום וועדה בהתאם לדת שהמקום קדוש לה. הוא היה, מאד ערטילאי לגבי החלוקה של העיר והחלת הריבונות באזוריה השונים. קרטר טעה בהערכתו ויהיה זה ברור גם בהמשך- עד שלא יהיה פתרון לירושלים לא יוכל להיות הסכם שלום.

1987| הסכם לונדון. בשנת 1987 החל פרס, שר החוץ בזמנו, לגבש מסמך סודי עם המלך חוסיין הירדני. עיקר המסמך היה החזרת הגדה המערבית לירדן תמורת הסכם שלום. ראש הממשלה שמיר סיכל יוזמה זו, פעולה אשר עוררה את האינתיפאדה הראשונה והכרזה של ירדן כי היא מוותרת על כל תביעה לריבונות בגדה המערבית ובירושלים. לאחר לחץ אמריקאי הסכים שמיר להיפגש עם נציגות ירדנית פלסטינית בוועידת מדריד, בשנת 1991,  אך ועידה זו לא הובילה להסכמות. מרגע שירדן יצאה מהתמונה הסכסוך, שעד כה היה בין שתי מדינות, הפך להיות סכסוך בין מדינה לבין עם כבוש, מצב מורכב בהרבה.

1993| אוסלו. בספטמבר 1993 פורסמה “הצהרת העקרונות” המשותפת לישראלים ולפלסטינאים, ממשלת ישראל הכירה באש”ף (שעד אז היה מוגדר כארגון טרור) כנציג העם הפלסטיני ואש”ף, מצדו, הכיר בזכותה של ישראל להתקיים בשלום ובביטחון וגינה את הטרור. זו למעשה הפעם הראשונה בה מקדמים שני הצדדים מהלך משותף אשר נכנס לפעולה. אש”ף שינה את עמדתו לגבי ירושלים, אם בעבר סירבו לכל הצעת חלוקה פיזית אלא רק לחלוקת הריבונות, באוסלו הסכימו להכניס הצעה דומה לסדר יומם. קודם לכן לא הבדילו בין הפתרון לגדה ולירושלים, באוסלו החלו לטפל בנפרד בכל אזור. הפלסטינים הסכימו לסיפוח השכונות היהודיות החדשות למערב ירושלים ובכך ויתרו על חזרה לקוי 67 ולהגדרה חדשה של קו הגבול.

1995| אוסלו ב’, הסכמי הביניים. כשלב ביניים הוקמה הרשות הפלסטינית והוחלט כי תוך 5 שנים יגיעו הצדדים להסדר קבע. תוצאה ישירה מהסדרי הביניים הללו הייתה השלום עם ירדן בשנת 1994. ההסדרים אשר הושגו באוסלו ב’, בעניין הבחירות במזרח ירושלים הסדירו ומיסדו את הקשרים בין תושבי מזרח העיר לרשות הפלסטינית, אך גם הכירו במעמדם המיוחד של תושבים אלו מול אחיהם בגדה.

1996| פוסט אוסלו. החל מ1996 ובחירתו של בנימין נתניהו לראש ממשלה, ניסו ממשלות ישראל ליצר מצב של הסדר קבע בירושלים המזרחית ולמנוע קשר בין העיר לבין הרשות הפלסטינית. ניסיונות אלו לא צלחו. כתגובת נגד החלה הרשות הפלסטינית לחזק את עמדתה בעיר ועודדה בניה ופיתוח אדמות כדי ליצור רצף טריטוריאלי בין רמאללה לירושלים המזרחית. מצידה השני של העיר החלה ממשלת ישראל בפיתוח השכונה היהודית בהר חומה במטרה ליצור חיץ יהודי בין בית לחם לירושלים המזרחית. צעד ראשון בשורה של צעדים אשר סותרים את הצהרת העקרונות משנת 1993 בו התחייבו שני הצדדים לא לנקוט בצעדים אשר ישפיעו על הסדר הקבע. אדמות רבות הופקעו מבעליהן הפלסטינים והיום חיים בשכונת הר חומה כ- 12,000 יהודים. כך שני הצדדים מכתיבים מהלכים במציאות שלימים יהפכו את המצב לבלתי פתיר. בשנת 1997 ירדן העבירה לפלסטינים את האחריות על הווקף ואם עד עתה היו היחסים מורכבים וקשים נוסף להם עתה סלע המחלוקת- הר הבית והתנהלותו היומיומית.

2000| קמפ דיוויד. הנשיא קלינטון אשר אירח את הפסגה ביקש להתייחס לירושלים (שעד אותה נקודה ראש הממשלה דאז, ברק, נמנע מלעסוק בה מאחר והחזיק בהסדר הקבע אשר קבע את ירושלים המאוחדת תחת ריבונות ישראלית) בשלוש רמות:1. ניהול חיי היום יום בעיר, 2. ניהול המקומות הקדושים 3. מחלוקת הריבונות וקו הגבול בין ירושלים ואל קודס.

במרכז הדיונים עמדה העיר העתיקה ובעיקר הר הבית. לצד שיח דתי המכחיש את הקשר של הצד השני להר הבית (היהודים טענו שירושלים לא מוזכרת בקוראן והפלסטינים הכחישו את הקשר של העם היהודי לאתר) היו גם הצעות קונקרטיות כשההצעה הנדיבה ביותר ניתנה בפגישה בין ברק לקלינטון לפיה הר הבית יהיה בריבונות ישראלית עם משמורת פלסטינית, ריבונות פלסטינית בעיר העתיקה על הרובע המוסלמי ועל כנסיית הקבר הקדוש עם אפשרות לרובע הנוצרי כשהרובעים הארמני והיהודי יישארו בחזקת מדינת ישראל. כמו כן הוצעה חלוקה של השכונות המוסלמיות: שהחיצוניות יעברו לריבונות פלסטינית והפנימיות יהיו בריבונות ישראלית עם סטטוס מיוחד וביניהן ציר תחבורה ישיר ללא צורך מעבר בשטחי הריבונות הישראלית. קלינטון אף הציע לחלק את הר הבית באופן אנכי כשהחלק העליון יהי תחת ריבונות פלסטינית והתחתון תחת ריבונות ישראלית.

ביל קלינטון, יאסר עראפת ואהוד ברק, קמפ דיוויד שנת 2000 (צילום: אבי אוחיון, ארכיון התצלומים הלאומי)

עמדת הפלסטינים היתה כי השכונות היהודיות יהיו בריבונות ישראל והערביות, כולן, בריבונות פלסטינית. רק הרובע היהודי יהיה בריבונות ישראל. הם התעקשו על ריבונות מלאה בהר הבית ולא הסכימו לוותר עליה בשום תנאי, לדבריו של עראפת “גם אם תציע לי את חיפה ואת יפו בלי ריבונות בחראם, לא אקח”. אריאלי מסכם “המציאות החדשה הוכיחה שכל ההנחות שעליהן התבסס דגם קמפ דיוויד של קרטר לא התגשמו. העיסוק בשאלת ירושלים לא נדחה לסוף התהליך… הלקח היה הפוך: אם נצליח להציע וליישם פתרון ראוי והולם בירושלים, יגברו מאד הסיכויים להשיג הסדר כזה גם לגבי מרכיבים אחרים בסכסוך.” (אריאלי: 397). קריסת שיחות טאבה אשר התנהלו מיד לאחר מכן הביאה לגל אלימות נוסף והדרדרות ביחסים והנכונות להסכם בין הצדדים. האינתיפאדה השנייה הובילה להקמת גדר ההפרדה בשנת 2002. בנייתה יצרה מצב חדש בירושלים אשר ניתק את הקשרים בין האוכלוסייה אשר נשארה בתוך הגדר אל זו אשר הוצאה אל מחוצה לה. בידוד זה הביא לשפל כלכלי חריף במזרח ירושלים הערבית.

2001| טאבה, 2003| יוזמת ז’נבה. יוזמת ז’נבה היא יוזמה לא פורמלית המקדמת תכנית על בסיס הצעת קלינטון בשיחות טאבה. בהן הוא הציע כי “השטחים הערביים הם פלסטינים והשטחים היהודיים הם ישראלים. עיקרון זה יחול גם על העיר העתיקה. בקשר להר הבית אמר קלינטון “אני מאמין שהפערים אינם נוגעים לניהול המעשי אלא להיבטים הסמליים של הריבונות ולדרך שתימצא כדי להבטיח את כיבוד האמונות הדתיות של שני הצדדים” כלומר, ניהול פלסטיני וריבונות ישראלית על הר הבית.

2007-8| אנאפוליס. חידוש השיחות בין אולמרט לאבו-מאזן בהן הפלסטינים מוכנים לסיפוח השכונות היהודיות למעט הר חומה אשר נבנתה אחרי הסכמי אוסלו. כמו כן, הסכימו הפלסטינים להשאיר את הרובע היהודי וחצי מהארמני בידי ישראל כמו גם הכותל המערבי. אולמרט ביקש את כל השכונות היהודיות כולל הר חומה,  והציע לתת את האגן הקדוש לניהול בינלאומי על ידי ועדה המורכבת מנציגים מישראל, פלסטין, ארצות הברית, ירדן וערב הסעודית. הצעתו של אולמרט היא הפעם הראשונה שיש הצעה להפיכת אזור נרחב לבין לאומי מאז תוכנית החלוקה. שיחות אלה לא מוצו וב2009, כשבנימין נתניהו נבחר הוא חזר לעמדה המתעקשת על עיר וריבונות מאוחדת.

בוש האב, אולמרט ואבו מאזן, ועידת אנאפוליס 2007, הועידה האחרונה (צילום: אבי אוחיון, ארכיון התצלומים הלאומי)

 מאז לא התקיימו דיונים ממשיים בין הצדדים ובמקומם החלה בנייה נרחבת בשכונות היהודיות במזרח העיר, גם בתקופת ההקפאה בבניה תוך גינוי חסר תקדים של האו”ם.

ייצוג גרפי של חלוקת ירושלים לפי ההסכמים השונים:

דיאגרמה 2| ההסכמים השונים

דיאגרמה 3| ההתייחסות לעיר העתיקה והאגן הקדוש

דיאגרמה 4| סיכום ההצעות בהתייחסות לשכונות הערביות וההתנחלויות

לאחר בחינה של ההצעות השונות וההיסטוריה הסבוכה של העיר ועם ההכרה כי המצב בשטח הוא כזה שאיננו מאפשר חלוקה הגיונית של העיר (גם אם יהיה משא ומתן, גושי ההתנחלות יצרו מצב אבסורדי וגרמו להפרעה בהמשכיות של ירושלים המזרחית), אני טוענת שישראל (ובה ירושלים) הגיעה למצב שממנו אין מוצא פוליטי או מדיני שבו מעורבת ריבונות של אחד מהצדדים על העיר, עד שירושלים לא תוצא מהמשוואה, אין אופק לשום סוג של שלום ואין הסכם שיניח את דעתם של שני הצדדים וימנע את מלחמות העתיד.

ירושלים 2017- מה מכאן?

א הַדָּבָר אֲשֶׁר חָזָה, יְשַׁעְיָהוּ בֶּן-אָמוֹץ, עַל-יְהוּדָה, וִירוּשָׁלִָם.  ב וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית-יְהוָה בְּרֹאשׁ הֶהָרִים, וְנִשָּׂא, מִגְּבָעוֹת; וְנָהֲרוּ אֵלָיו, כָּל-הַגּוֹיִם.  ג וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים, וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל-הַר-יְהוָה אֶל-בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו, וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו:  כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר-יְהוָה מִירוּשָׁלִָם.  ד וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם, וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים; וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת–לֹא-יִשָּׂא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה.  {פ} ישעיהו פרק ב

עיר טעונה בכל כך הרבה משמעויות וסמלים, לציבורים שונים, ואינה יכולה להיות תחת ריבונות של אף מדינת לאום. ירושלים היא משאב עולמי וראוי שיתייחסו אליה, גם בזירה הבינלאומית וגם בזירה המקומית. יתירה מזו, “נראה שמדינת הלאום מפסידה את המונופול על הריבונות…. מדינות לאום הופכות יותר ויותר תלויות זו בזו במערך האזורי וברשתות בינלאומיות. חשוב יותר, התנאים של החיים הגלובליים משחררים אנשים מההגבלות הפיזיות והפסיכולוגיות של מדינת הלאום. אנשים החיים ביבשות שונות מפתחים היכרות חדשה זה עם זה .הקרבה ההולכת וגדלה בין עמים יוצרת רשת של יחסים מורכבים שמביאים איתם גישה חדשה של הרמוניה גלובלית.” (עלי קהן, 1992, 199)

לכן, ביום שאחרי “קץ ההיסטוריה”,¹ או בעידן הפוסט לאומי, ירושלים תיהפך לעיר אשר איננה נתונה תחת ריבונות של מי מצדדי הסכסוך הפלסטיני-ישראלי. על ידי הוצאתה מריבונות שכזו אני מקווה שתתבסס עיר בעלת מטען רוחני משמעותי אשר תוכל להיות בית לכל אדם שמעוניין לחיות בה בשלום ולהוות בשל כך מודל עולמי. בעיר תיכון דמוקרטיה דיונית אשר תתנהל בצורה שוויונית ומכילה.  ייתכן כי מדובר באוטופיה וחזון שנראים תלושים מהמציאות, אך לכל אוטופיה יש ערך משמעותי בביסוס אמונה שיכול להיות עולם טוב יותר וצודק יותר. הרעיונות באוטופיה זו עשויים לחלחל לציבור הרחב, גם אם בהדרגה ובתהליך איטי, ולהיתרגם (באופן חלקי לפחות) לעקרונות קונקרטיים שינחו את קובעי המדיניות לקראת יצירת סדר יום צודק וטוב יותר.