הֶעָרִים הַחֲכָמוֹת הַסְּמוּיוֹת מֵעַיִן

מה ספרו של איטלקו קאלווינו, הערים הסמויות מן העין, יכול ללמד אותנו על ערים חכמות? מהם דפוסי הידע והאלגוריתמים שמופיעים בספר? איזו ביקורת שעולה בו ממשיכה להיות רלוונטית לעידן הטכנולוגי הנוכחי? רשימה זו מציעה קריאה מחודשת בספר.

ב-1972 פרסם איטאלו קאלווינו את ספרו “הערים הסמויות מעין”, שאפשר לקרוא כרומן, אך גם כאתנוגרפיה ותיאוריה עירונית. בשל כך הפך במהרה לאייקוני במדעי החברה, גיאוגרפיה ותכנון עירוני. כחמישים שנה לאחר פרסומו אציג קריאה של הספר מפרספקטיבה של ערים “חכמות”. אמחיש כיצד ניתן לקרוא את הספר הן כהשתקפות של האופן שבו בעלי.ות עניין מתחום הערים ה”חכמות” מתייחסים.ות למתרחש בערים והן כדוגמה לאופן שבו מוטב שיתבוננו בערים ויבינו אותן כתופעה חברתית-תרבותית. למעשה, הכלים האינטלקטואליים, המתודולוגיים והדמיוניים ב”הערים הסמויות מעין” מזמינים קריאה אקטואלית של הספר כספר הדרכה וכתמרור אזהרה לבעלי.ות העניין בתחום הערים ה”חכמות”.¹

האלגוריתם התרבותי של העיר

בעשורים האחרונים, מה שמניע את הפיתוח של מערכות דיגיטליות בערים, במסגרת התופעה המכונה “ערים חכמות”, הוא הרצון לרכוש ידע מוחלט על כל מה שקורה בעיר – מהתשתיות ועד להתנהגות התושביםות –כשהמטרה המוצהרת היא לשפר את היעילות, המשילות, הקיימות והנוחות. מערכות אלה מבוססות בעיקר על מודלים חישוביים של עירוניות באמצעות שילוב של דיגיטציה ואינטליגנציה מלאכותית שנסמכת על יצירת נתונים מאינטראקציות אנושיות, מפעילות של תשתיות ומהאינטראקציה שבין תשתיות ותושבים.ות.

בספר “הערים הסמויות מעין”, באמצעות דמויותיהם של קוּבְּלָאִי חאן ומרקו פולו, מציג קאלווינו תשוקה דומה לידע מוחלט על החיים החומריים והחברתיים בערים. בשליחותו של החאן הגדול, מרקו פולו יוצא לחקור את הערים שתחת שלטון החאן כדי להגשים את רצונו בידע, כדי שיוכל לחזות טוב יותר תרחישים עתידיים ולחזק את שליטותו על האימפריה ואת ניהול האוכלוסין.

בשובו ממסעותיו, פולו מתאר באזני החאן הגדול את ממצאיו, שכוללים נתונים דמיוניים וסוריאליסטיים של תשתיות עירוניות ואינטראקציות יומיומיות בין תושבי הערים שבהן ביקר. ממצאים אלה מבססים בתיאוריו של פולו את המאפיינים הייחודיים לכל עיר, כלומר, את האלגוריתם התרבותי שלה. תיאוריו של פולו חושפים את ההיגיון הבלתי נראה, הבסיסי, של החיים החברתיים בערים, את המנגנונים המפתיעים שלהם ואת תוצאותיהם הבלתי צפויות. לעומת תיאוריו של פולו, מערכות עיר חכמה מסתמכות על מידע גלוי וניתן לכימות, שנאסף מחיישנים מרושתים ומפרוטוקולים ממוחשבים להמרת התנהגויות אנושיות לאובייקטים חישוביים, המוזנים לאלגוריתמים דיגיטליים ולמערכות בינה מלאכותית. מובן שהנתונים הנאספים על ידי חיישנים אלו הם תמיד חלקיים וסלקטיביים, והאלגוריתמים אינם יכולים (ואולי לעולם לא יוכלו) לחקות או לחזות באופן מלא את ההתנהגות האנושית. יתרה מזו, אופן הצגת הנתונים במערכות של “תאוֹם דיגיטלי” (Digital Twin) – מערכות הדאטאפיקציה וההדמיה החזותית שנועדו להציג את כל מה שקורה בעיר ולשמש העתק דיגיטלי שלה – לרוב מסתירים ככל שהם חושפים.²

בפגישותיו עם החאן הגדול, פולו נע בין כמה טיפוסים שונים של בעלי עניין משדה הערים החכמות. בכמה מן התיאורים שלו הוא מתגלה כאוטופיסט טכנולוגי, המאמין כי ניתן לפצח את ההיגיון של ערים ולהשתמש בו לחיזוי טוב יותר. בתיאורים של ערים אחרות, הוא לוקח על עצמו את התפקיד של אנליסט קפדן ומתוסכל, שמתקשה לקצור נתונים רלוונטיים המייצגים את טבען האמיתי של הערים שהוא נשלח לחקור. דמות נוספת שפולו מגלם היא דמותו של המתבונן הביקורתי, המבקש להזהיר מפני האופי המטעה של ייצוגים כאלה, שמוביל לכישלון ידוע מראש בחיזוי העתיד.

התצפיות של פולו מגלות שכל עיר היא כבר עיר חכמה, אך סמויה מן העין. לכל עיר יש את האלגוריתם התרבותי הייחודי שלה, את הנוסחה המרומזת אשר שומרת על הפרקטיקות הקולקטיביות של תושביה ועל השינויים שהם עוברים. פולו מראה כיצד אלגוריתם תרבותי שכזה אינו יכול להצטמצם להיגיון של כל תושב לבדו, ובכך הוא גם יכול לסמן עבורנו את מגבלות הבינה המלאכותית בשיקוף האלגוריתם התרבותי.

בתיאוריו את דורוטיאה ואת אוֹטאָבִיָה, פולו נראה כמי שלבש את דמותם של אנשי המכירות של חברות היי-טק, ומדמיין ערים כתצורות חברתיות מאורגנות וצפויות. דורוטיאה, הוא מסביר, היא עיר שבה ברגע שלומדים את המספרים הבסיסיים (של מגדלים, שערים, תעלות, רובעים, בתים וארובות) ואת השגרה (של נישואין והחלפת סחורות), ניתן “לחשב את כל מה שרוצים לדעת על העיר בעבר, בהווה ובעתיד”.³ הדבר, על פי פולו, נכון גם לגבי אוטאביה, עיר של קורי-עכביש התלויה בין שני הרים תלולים, שבה הכל תלוי ברשת של חבלים, שלשלאות וגשרים עיליים, וכל השאר – רִיק. ערים חכמות תלויות באופן דומה ברשתות תקשורת, בהם זורמים נתונים מחיישנים דיגיטליים ומאמצעים אחרים של האינטרנט-של-הדברים (IoT), כאילו כל השאר – רִיק.

התאום הדיגיטלי

תיאוריו של פולו את ואלדראדה ואוּסָפִּיָה נוגעים לדיאלקטיקה שבין הייצוג למיוצג, הלא הם גם מרכיבי היסוד של מערכות “תאום דיגיטלי”. בוואלדראדה, מדווח פולו, התושבים “יודעים שכל תנועותיהם הינן, בו-בזמן, גם אותה תנועה עצמה וגם השתקפותה במראה עם כל ההוד וההדר המיוחדים לדמויות שבהשתקפות; ידיעה זו מונעת מהם להניח, אפילו לרגע אחד בלבד, את הדברים ליד-המקרה והשִכחה“.⁴ יחד עם זאת, נתונים בוואלדראדה הם דבר אחד, אך הערך המיוחס להם הוא דבר אחר, ולכן על המשתמשים.ות ב”תאום הדיגיטלי” לשים לב ש”לעיתים מוסיפה המראה על ערכם של דברים ואילו לעיתים שוללת מהם כל ערך. לא כל מה שנראה בעל ערך מעל לפני המראה, שמר על כוחו בהשתקפות בה” ⁵.

תושבי ערים שבהן נעשה שימוש במערכות של תאום דיגיטלי חייבים להתמודד עם המנגנונים שבאמצעותם “לוגיקה של ייצוג בונה את הסוכנות [אייג’נסי] ואת הסובייקטיביות של המשתמשים בלוח המחוונים, יהיו אלה מנהלים בעיריות, קציני משטרה או הציבור”.⁶ כאן, לעיר אוּסָפִּיָה בתיאוריו של פולו יש הרבה מה ללמד. באוספיה, התושבים בנו עותק זהה של עירם מתחת לאדמה. מי שמתרגמים את המידע שמעל פני הקרקע לייצוגו שמתחת לאדמה הם האחים עם הברדס. להם בלבד יש גישה לייצוג התת-קרקעי, וכל הידוע עליו נלמד מהם ומהם בלבד.⁷ בדיווח על מה שקורה בהשתקפות התת-קרקעית, סוכני הדאטהפיקציה הללו חושפים שבאוספיה-תחתית, חידושים נעשים ללא הרף, ומשנה אחת לאחרת הופכת העיר התחתית לבלתי ניתנת לזיהוי. בעקבות דיווחים על ההשתקפויות התת-קרקעיות שלהם, וכדי שלא לפגר אחריהן, תושבי אוספיה מזדרזים לעשות כל מה שהאחים עם הברדס מספרים להם כדי להיות העתק אמיתי של השתקפויותיהם. בערים התאומות הללו, משתאה פולו, אין למעשה כל דרך להבדיל בין הערים, וייתכן שהעיר התת-קרקעית – כמו אותם נתונים על לוח המחוונים של התאומים הדיגיטליים – הפכה למקור של החיקוי שלה מעל פני הקרקע.

התיאורים שמציג פולו בפני החאן הגדול חושפים כיצד האלגוריתמים התרבותיים המתקיימים בערים שבהן הוא ביקר למעשה מסרבים לאפשרות להיות מוכפפים לאלגוריתמים חיצוניים או למנגנונים של בינה מלאכותית שנועדו לפענח את החיים החברתיים בעיר. האלגוריתם התרבותי של אֵוּטרוֹפיה (Eutropia), למשל, הוא די פשוט באופן שבו הוא מעבד שינויים מתמידים ובלתי צפויים. לדברי פולו, כאשר האטרופיאנים עייפים מהשגרה שלהם – מעבודתם, מקרוביהם, מבתיהם, ממערכות היחסים שלהם – הם עוברים לעיר הבאה,

“שם יטול כל אחד לעצמו מקצוע חדש ואישה אחרת, יראה מרחבים אחרים בכל פעם שיפתח את החלון, יבלה את הערבים שלו בדרכים אחרות, עם חברים ודברי-רכיל חדשים”⁸

באותו זמן, במלאניה,

“כאשר משנה מישהו את התפקיד שהוא מגלם, או אם נוטש הוא את הכיכר לתמיד או מופיע בה הופעת-בכורה, מתרחשת שורה של שינויים, עד אשר כל התפקידים מחולקים מחדש. […] קורה, לפעמים, שאדם אחד ישא בעת ובעונה אחת שני תפקידים או יותר: הוא יהיה, בו-זמנית, רודן, נדיב, עובר-אורח; או שתפקיד מסוים יחולק לשניים, או יוכפל עשרות-מונים, ויינתן למאה, לאלף מתושביה של מלאניה: שלושת אלפים איש לגילום תפקיד הצבוע, שלושים-אלף לגילום התפקיד אוכל-לחם-חינם, מאה אלף בני-מלך שירדו לשפל המדרגה המצפים שיכירו במעמדם. עם חלוף הזמן, התפקידים שוב אינם אלה שהיו קודם. […] אם תציץ בכיכר ברגעים שונים, תשמע כיצד משתנה הדו-שיח ממערכה למערכה, גם אם חייהם של תושבי מלאניה קצרים מכדי שהם עצמם יוכלו להבחין בכך”⁹

ההתחדשות המתמשכת והתצורות המשתנות של הפרקטיקות והיחסים החברתיים במלאניה ובאוטרופיה מראים כי ערים אלה כבר פועלות על פי אלגוריתם השוכן עמוק בענן התרבותי שלהן; אלגוריתם המוזן על ידי נתונים בלתי צפויים ואינו מתוכנן להשיג מטרה פונקציונלית מסוימת; אלגוריתם שלא יכול להיות מתורגם למנגנוני בינה מלאכותית ולכן לא ניתן לצמצם אותו לשום אפליקציה שתהפוך את החיים העירוניים לצפויים יותר, יעילים יותר וקלים יותר לניהול, לפיקוח או למישטור.

כאשר פולו מתאר את הערים תמרה וראיסה, הוא נשמע סקפטי גם לגבי הנתונים – הדאטה – שניתן לחלץ מהן כדי לפענח את החומרים שמרכיבים את האלגוריתמים התרבותיים שלהן. ערים אלה לימדו את פולו שהסימנים הגלויים שניתן לראות בכל עיר, או לחוש עם חיישנים, מציבים קושי אם נרצה ללמוד את טבעה האמיתי של העיר. בעיר תמרה, למשל, “העין אינה רואה דברים אלא סמלים של דברים, שפרושם דברים אחרים. […] מה היא באמת העיר מתחת למעטה העמוס הזה של אותיות וסימנים, מה יש בה ומה היא מסתירה, הרי שהאדם יוצא מתמרה מבלי לדעת זאת”.¹⁰ באופן דומה, כריית נתונים שימושיים מהעיר ראיסה, עיר של עצֵבָה, גם היא משימה חסרת תוחלת. בראיסה, “עובר חוט לא-נראה המקשר יצור חי אחד אל משנהוּ לרגע קט ונמוג, ושוב חוזר ונמתח בין נקודות נתונות בתנועה ומשרטט צורות חדשות ומהירות, כך שבכל שניה מכילה העיר האומללה עיר מאושרת בקרבה, שאפילו אינה מודעת לעצם קיומה”.¹¹ המציאות בראיסה כל כך בלתי צפויה ונזילה, ששום רצף נתונים לא יכול לשמש לתיאור המציאות שכבר איננה, לא כל שכן לחיזוי דינמיקה חברתית.

כל טיפוס שפולו מייצג – היזם הנלהב, האנליסט המתוסכל או הצופה הביקורתי – משאיר את פולו בעמדת נחיתות. יש לו יכולת מוגבלת בלבד לייצג עבור החאן הגדול את ערי האימפריה שלו בגלל הבדלים לשוניים, ביוגרפיים וחווייתיים ביניהם. באופן דומה, מערכות עיר חכמה מוגבלות גם הן ביכולתן לייצג ולעבד בצורה מהימנה את המציאות החברתית העירונית. תמיד מיוצרים בהן פערים בין המציאות החברתית על הסיבתיות המורכבת שמתקיימת בה, לבין ייצוגי המציאות הזו, כפי שמערכות העיר החכמה נועדו ללקט ולעבד, לבין אופני ההצגה בפועל של תוצרי מערכות אלה עבור משתמשי הקצה, שגם הם – בעלי אוריינות שונה. למשל, כאשר בחדרי הבקרה העירוניים רואים במצלמות המעקב התכנסות פתאומית של אנשים בפארק ציבורי, האלגוריתם ודאי יתוכנת לזהות אותה כאיום פוטנציאלי ויזעיק את כוחות השיטור. באותה מידה, זו יכולה גם להיות תוצאה של אירוע שהתרחש במקום אחר, או אפילו ניסיון מכוון להטעות את אלגוריתם הבינה המלאכותית של מצלמות המעקב.

כמו דמותו של מרקו פולו, עם נקודות המבט השונות שהוא מאמץ, כך גם בעלי העניין בעיר החכמה – יזמים, מקבלי החלטות, תושבים, חוקרים – צריכים להיות מודעים לפערים בין מה שנראה לעין, מה שניתן לכימות, מה שניתן לייצוג כדאטה, לבין כל מה שלא. חשוב להתבונן בנתונים בתוך ההקשר שלהם ולהכיר את הדרכים השונות שבהן נתונים יכולים להתפרש על ידי בעלי עניין שונים ברגעים שונים. ולא פחות מכך, חשוב להכיר בהשראה ובמוטיבציה שמאחורי כל יישום חדש המוצג כאובייקטיבי ואוניברסלי, כאילו אין לו גנאולוגיה. לבסוף, חשוב שכולנו נזכור שערים חכמות, בעלות אלגוריתם תרבותי עשיר, כבר קיימות כאן ולכן כל מערכת דיגיטלית שתוכנס אליהן לא תוכל לממש במלואה את הפנטזיות של מתכנניה.