סוללים דרך לביתור הכפרים

מאחורי הקריאות ל’ירושלים המאוחדת’ יש לבחון כיצד ישראל מפרקת ומכוננת את גבולות העיר באמצעות סלילת כבישים, גדרות והצבת מחסומים. כפרים שהיו בעבר חלק מירושלים המזרחית נותקו ממנה ועל תושביהם מוטלות הגבלות תנועה ובידוד. שני מקרי מבחן בעוטף ירושלים חושפים את הכלים של האלימות המרחבית שמפעילה המדינה תחת מעטה של ביטחון

“ההגבלה, האישור או ההתניה של התנועה הופכים לחלק מהכלים שבאמצעותם המדינה מייצרת ומיישמת את כוחה” (הנדל, 2016) – התנועה היא כלי שבאמצעותו שולטים, מנהלים ומייצרים סמכות במרחב ¹.

מדינת ישראל מטילה מגבלות תנועה על האוכלוסייה הפלסטינית ברחבי הגדה המערבית מתחילת שנות ה-90, מגבלות אלה הוקצנו החל משנת 2002 עם הקמת מכשול ההפרדה. נראה כי מדינת ישראל רואה עצמה כמעניקה פריבילגיה לתושבי הגדה בכל הנוגע לחופש התנועה. השימוש והשליטה בדרכים אזרחיות לצורכי ביטחון הפכו למנגנון מדיני המכונן את יחסי הכוח הגאופוליטיים בישראל. ההיתרים, מערך סלילת כבישים, המחסומים והגדרות חוצבים במרחב ובמרקמי המחייה של התושבים היהודים והפלסטינים, מכוננים את משטר התנועה והמעבר של התושבים ומייצרים מפה חדשה עם גבולות שונים לאוכלוסיות שונות. התכנון גויס לטובת הנושא.

התכנון במהותו הוא פעולה אלימה המושתת על יחסי כוח, לרבות בישראל, אשר בה יחסי כוח פוליטיים הקיימים עוד מימי קום המדינה. התכנון במדינת ישראל מגובה בחוק התכנון אשר לא דן  בפנים המוסרים של תכנון. ההיעדר התייחסות אתית, אפשרה ונתנה לגיטימציה למתכננים לקחת על עצמם עבודות תכנון כמו הקמת מכשול ההפרדה. הקמת מכשול ההפרדה הולידה אלימות כרונית כלפי הפלסטיניים המתגוררים מעבר לגדר. הריסת בתי פלסטיניים תוך עיגון בחוקי התכנון התקפים לשטחי c, בידוד של משפחות וכפרים שלמים ממערכות תנועה נגישות וריבוי באלימות מצד הצבא כלפי תושבים פלסטיניים במחסומי הדרך הנמצאים במרחב התפר ². ברשימה זו אציג שני מקרים שמראים כיצד המרחב הפיזי והתכנוני הם דרך להפעלת כוח אלים כנגד האדם הפרטי וקהילתו באמצעות מגבלות תנועה, ניתוק והפרדה. תהליכים אלה מתרחשים מרמת הכפר ועד לרמת הבית הבודד ³.

התערבות צבאית במרחב התנועה האזרחי והטריטוריאלי. התנועה היא כלי שבאמצעותו מדינת ישראל שולטת, מנהלת ומייצרת סמכות במרחב (קורל חמו)

בידוד וניתוק הכפרים באזור ירושלים

מקרה א-שיח’ סעד – הכפר א-שיח’ סעד בעבר היה חלק ממזרח ירושלים, בכפר זה  חיים כ-2000 תושבים. בשנת 1967 ישראל סיפחה שטחים נרחבים לשטחה המוניציפלי של ירושלים, שטחים אלה היו ממזרח לכפר אך לא אותו. הכפר נמצא בצמוד לשכונת ג’בל אל-מוכבר והיה חלק ממנה טרם הסיפוח. גם לאחר מכן נמשכו קשרי המשפחה, המסחר והתרבות בין הכפרים. ירושלים המזרחית היא עיר המחוז בה הם צורכים שירותי בריאות, חינוך ופרנסה לתושבי הכפר.  באמצע שנות התשעים ישראל החלה במגמת הפרדה בין הכפר לבין ירושלים המזרחית באמצעות  חסימות ומחסומי דרך. בספטמבר 2002 חסם צה”ל את הכביש המחבר בין הכפר לבין שכונת ג’בל מוכבר, בעזרת קוביות בטון. חסימה זו יצרה מצב של הסגר- אין כניסה ויציאה של כלי רכב. תושבי הכפר אולצו לטפס מעל המחסום. גדר ההפרדה בודדה לחלוטין את הכפר ממזרח ירושלים.

תושבי שיח סעד עתרו לבג”ץ ובשנת 2006 ועדת העררים אישרה וקבעה כי שיח סעד היא חלק ממרקמה ההיסטורי של מזרח ירושלים ובפרט חלק מג’בל אל-מוכבר. על כן, תוואי הגדר פוגע בזכויות תושבי הכפר לחיים, חירות וכבוד. מדינת ישראל עתרה לבג”ץ בטענה כי ההחלטה אינה לוקחת בחשבון את ההשפעות הביטחוניות שיגיעו עם שינוי התוואי, ובשנת 2010 קיבל בג”ץ את עמדת המדינה.

מחסום שיח’ סעד. (צילום: עאמר עארורי, בצלם, 2015)

הגבלות מעבר:

• רק התושבים המחזיקים בתעודות זהות ישראליות – רק אלה שכתובתם רשומה בג’בל אל-מוכבר, יכולים לעבור במחסום          א-שיח’ סעד באופן רגלי בלבד.
• מעבר בכלי רכב התאפשר רק דרך מחסום א-זעיים – מחסום זה מאריך את הדרך שבעבר ארכה כחמש דקות לכשעה.
• התושבים המחזיקים בתעודות זהות ערביות ובהתרי כניסה רשאים לעבור רק במחסום הרגלי.

המצב גרם להפרדה בין התושבים לבני משפחותיהם, בשל מערכת התנועה הסבוכה והשרירותית שנקבעה על פי משרד הביטחון. אובדן מקומות עבודה וקושי בקבלת שירותים בסיסיים המצויים במזרח ירושלים⁴.

מחסום א-סוואחרה א-שרקייה. (צילום: עאמר עארורי, בצלם, 2015)

מובלעת ביר נבאללה – כוללת חמישה כפרים: ביר נבאללה, אל ג’יב, אל ג’ודירה, בית חנינא אל בלד וקלנדיה. סך הכל כ-15 אלף תושבים, הממוקמים מצפון-מערב לירושלים, מוקפים במכשול ההפרדה, כך שאינם חלק מהעיר ירושלים אך גם לא חלק מהגדה המערבית, הם מנותקים מירושלים ורמאללה כאחד. בעבר קיימו התושבים קשרים כלכליים, חברתיים ופונקציונאליים עם ירושלים ורמאללה וסיפקו תוצרת חקלאית ענפה לערים הגדולות. אולם הניתוק בעקבות מכשול ההפרדה פגע בכל תחומי חייהם. עוד לפני הקמת גדרת ההפרדה מדינת ישראל סללה שני כבישים שנתקו את המובלעת מירושלים: כביש 45 ממזרח-למערב וכביש 404 מצפון לדרום, אשר מקיפים את הכפרים בדרכים שאינן לשימוש  הפלסטיניים (במקום, 2007). עם הקמת מכשול ההפרדה הם הוקפו בסוללות עפר וחומות בטון בגובה  9 מטרים. כליאת הכפרים אושרה לאחר העתירה לבג”ץ ובנובמבר 2006 בג”ץ אישר סופית את תוואי הגדר בטענה כי “כליאת הכפרים במובלעת אינה מהווה פגיעה לא מידתית בתושביה”. המובלעת מפרידה בינם לבין בית חנינה הישנה. היום התושבים נדרשים לנסוע 14 ק”מ במקום 1.5 ק”מ, לעבור דרך מחסום קלנדיה על מנת להיכנס לירושלים. כתחליף לירושלים מערכת הביטחון הציעה לכפרים את רמאללה וסללה את “כביש מרקם חיים” אשר עובר מתחת לכביש בגין צפון⁵. אך רמאללה אינה מהווה תחליף מספק. כעת התנועה שלהם נשלטת ומבוקרת על ידי כוחות הביטחון כאשר הם מוגבלים לשני צירי כניסה ויציאה בלבד. חלוקה זו יצרה מציאות קיצוניות בה בתים בודדים נשארו מעבר לגדר ונותקו מכפר האם שלהם, החיים תחת הסגר יוצרים מציאות חיים אלימה וחיים בפחד מתמיד כשכל טעות יכולה לשלול את זכויות המעבר המותרות למשפחות.

מובלעת ביר נאבלה, לא פה לא שם, 15 אלף תושבים מוקפים בגדר ומנותקים מירושלים ורמאללה (מקור: wikimedia)

ניתן לראות את ביר נאבללה הכלואה בין גבולות הגדר המסומנים באדום, מפת מזרח ירושלים- ארגון עיר עמים

מדיניות מרחבית

ישראל טוענת באופן חזרתי כי השערים מאפשרים תנועת אנשים, מבלי לפגוע במרקם החיים ובזכויותיהם. במציאות, איכות חייהם של התושבים נפגעת על בסיס יומי ורוב השערים נפתחים במהלך היום לפי זמנים “מוגדרים”.  אחד האלמנטים העיקרים שנפגעו ולו המדינה לא מייחסת חשיבות הוא אלמנט הזמן. הדרכים המקשרות הפכו מיגעות וארוכות ובנוסף זמני ההמתנה במחסומים והיחס הפוגעני והאלים. מדינת ישראל מצהירה כי השיקולים לקביעת תוואי הגדר הם ביטחוניים או כאלה הנוגעים לצמצום הפגיעה בתושבים הפלסטינים, אך במציאות אין משקל רב לאיכות חיי התושבים בגדה.

נראה כי גם לאחר העתירות לבג”ץ מצד התושבים הפלסטינים עדין מערכת הביטחון מצליחה לעקוף את עתירות אלה ולגרום לדברים להתקיים כפי שתכננה. כך נוצרת דינמיקה חזרתית בה הצבא שהפך לרשות המחוקקת המבצעת והשופטת מכתיב את המציאות של החיים בצד הפלסטיני וכל המוסדות של המדינה כפופים לו בנימוק המנצח של “צרכי ביטחון”. התכנון העירוני איבד את חשיבותו והפך למסורבל ומקשה על שגרת התנועה במרחב. הגופים היחידים המנסים להתמודד עם המציאות ולייצג את הפרט, הם עמותות לזכויותיהם של הפלסטיניים במדינת ישראל. העמותות המייצגות עמדה המנוגדת לזו של המדינה נתפסים כשונאי ישראל. הגופים הבינלאומיים מעורבים אך כוחם מוגבל ביותר, הם בעיקר מתעדים ומייצרים דו”חות.

למרות שמדינת ישראל מרבה לומר כי התכנון מתחשב במרקם החיים הפלסטיני ברור כי תוואי הגדר איננו לקוח זאת בחשבון. במקרה של מובלעת ביר נבאללה התוואי אף נקבע במטרה לפגוע ולגדוע את יחסיבם עם ירושלים המזרחית.   מערכת השיקולים הביטחוניים נועדה לשרת את האינטרסים של מדינת ישראל והצבא בפרט. סיפוח שטחים והקמת התנחלויות, החלשת מערכות היחסים בתוך העם הנכבש, שליטה בכל התנועה הנכנסת והיוצאת אל הגדה ונטרול כוח עבודה פלסטיני. מערכת הביטחון לקחה תחת חסותה את שלטון החוק במרחב והפכה לרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת כאחד. בחסות שלטון החוק ומניפולציות מצד המדינה, היא מכתיבה משטר היתרים פוגעני אליו כפופים התושבים הפלסטיניים, ביניהם גם אלה בעלי תעודת זהות הכחולה.

האלימות שמדינת ישראל ומערכת הביטחון מביעות כלפי הישובים וכלפי התושבים הפלסטינים היא רבת פנים: אלימות פוליטית, אלימות פיזית, אלימות חברתית, אלימות כלכלית ואלימות סביבתית. הסביבה הבנויה ומערכת התכנון הם אמצעים משמעותיים בייצור האלימות.