גלגולי בתי העירייה של תל-אביב – הקמת בית העירייה וכיכר מלכי ישראל

הבנייה של בית העירייה בכיכר מלכי ישראל ותפקידו בהיסטוריה של העיר והמדינה. על הזיקה בין האדריכלות לתפיסה החברתית והפוליטית של החברה. רשימה שנייה על בנייני העירייה בתל אביב

החזון וההקמה של בניין העירייה בכיכר מלכי ישראל ¹

ב- 1956 יוזמת העירייה תחרות לבניין חדש בכיכר מלכי ישראל על מגרש שיועד במקור לבי”ח הדסה, בה זוכה האדר’ מנחם כהן. בתחילת שנות השישים מגיעה תל אביב יפו לשיא באוכלוסייתה, ואין מנוס ממימוש המרחב הציבור העירוני החדש. המרחב הציבורי עוגן כבר בתכנית גדס, ודפנותיו  גובשו בתחרות ב-1947, בה זכו האדריכלים פבל, טנאי וקיסין, ועוצבו מספר שנים לאחר מכן בתחרות בה זכו האדריכלים יסקי ופובזנר. הפעם העירייה מוקמת במסגרת עסקה משולבת עם הריסת בניין גימנסיה הרצליה והקמת מגדל שלום, ובניין העירייה נחנך ב- 1965.

זיקוקי דינור מעל בניין העייריה בערב יום העצמאות 1969 (צילום: Cohen Fritz, אוסף התצלומים הלאומי)

כמו בכל התהליכים בעיר יש תהליך של “התאמה” בתהליך המימוש- הבניין המשושה, בהצעה הזוכה של האדריכל, הופך למינסרה מלבנית גדולת מידות, בסיגנון הבינלאומי ובולט מאוד במרקם העירוני בן ארבע הקומות.  הבניין מורם על מרפסת גבוהה, חולש על ככר מלכי ישראל, ומתחבר אליה במהלך מדרגות ייצוגי, שבפועל לא שימש ככניסה לבניין. יש הרואים בבניין את המימד מונומנטאלי הייצוגי הנדרש לבית עירייה, אחרים רואים בו מבנה מגלומני. ב- 1975 מתווסף המימד הסימבולי עם הצבת האנדרטה לשואה של תומרקין.

הוספת האנרטה של תומרקין מעתימה את הנופח המונומונטלי של הכיכר (צילום:Saar Yaacov 1980, אוסף התצלומים הלאומי)

במערך החדש חוברים שני המרכיבים החיוניים למוקד העירוני- בניין מושב העירייה, המייצג את המשילות, וככר העיר המהווה במה לתושבים. בחיי היומיום הכיכר היא מרחב ייצוגי להאדרת בנין העירייה, ובעת התרחשות האירועים בכיכר, הבניין הופך לרקע ותפאורה,  ובמרחב הפתוח מתרחשים האירועים המשמעותיים ביותר בעיר ובמדינה. מבחינה זו המרחב הציבורי ממלא את תפקידו כ”ככר העיר”, ודפי ההיסטוריה זוכרים את הפגנת ה”ארבע מאות האלף” באירועי סברה ושתילה, ורצח רבין, שאף העניק לכיכר את שמה הנוכחי.

נוכחותו של הבניין באירועים מעלה את העירייה ממנהל אדמיניסטרטיבי של העיר לנותן החסות לאורחות החיים, ולנושאים העומדים על הפרק בדיון הציבורי. אירועים אלה מבטאים את מקומה המרכזי בארץ של העיר תל-אביב – יפו,  בין אם אלה אירועי פנאי או אירועים הקשורים בפוליטיקה או בכלכלה. העירייה מקבלת מעמד של מתווך בין העם לממשל המרכזי. מכך ניתן להקיש גם שאירועים שאינם מקבלים אישור להתרחש בכיכר העירייה, אינם מקובלים על הממסד ואינם נתפסים כחלק מסדר היום העירוני או הלאומי.

בניין העירייה וכיכר מלכי ישראל ביום העצמאות 1970 (צילום:David Eldan, אוסף התצלומים הלאומי)

השתנות האירועים  לאורך השנים נותנת ביטוי לשינוי באורחות החיים – מצגת הטנקים ביום חיל השריון נעלמה, שבוע הספר נדד למחוזות אחרים וחזר לככר העירייה. בהתאם לרוח הזמן  בשנים האחרונות מתרבים אירועים של “נותני חסות”, ונראה שמרוצי ההמונים הוא המותג המאפיין את “רוח הזמן” כעת.

במלואת 100 שנה להקמת אחוזת בית וברוח הזמן העכשווית של  ההנגשה בין התושבים למימסד נפתח גם בית העירייה עצמו לפעילויות באירועי התרבות. ובניין העירייה בכיכר ביאליק, שהשתמר בקפסולת זמן  ושימש כ- 20 שנה כמוזיאון לתולדות תל אביב, הפך ל”בית העיר” (בתכנון האדריכלים קובלסקי, אפרת, חסון), כחלק מ”מתחם התרבות העברית” שיזמה העירייה בגבעת ביאליק,  מחווה לבסיס אותו הציבו אושיות התרבות של ת”א של אותם הימים- ביאליק, ראובן ואחרים, שהשתכנו בסמוך לעירייה, ביוזמת ראש העיר מאיר דיזנגוף, ומיתגו את אופייה התרבותי עברי של תל אביב.

כיום “בית העיר” משמש כבמה מוסדרת של העירייה לשיתוף האזרחים בסוגיות העירוניות, בניגוד או כהשלמה לבמה הספונטאנית של האזרחים המתרחשת בכיכר רבין.

לבד מהבמה הציבורית, הכיכר, בעיקר לאחר השיפוץ ב- 2010, נותנת מענה להתעוררות הספונטאנית של בילוי פנאי בחוצות העיר. התעוררות שניתן לראותה כפונקציה של צמצום שטח המחייה הדירתי, שהתחילה עם העלייה הגדולה מבריה”מ, גידול משמעותי של מגזר השוכרים ועליית מחירי הדירות.  כעת בחיי היומיום, הכיכר היא  מוקד פנאי ומפגש נינוח של מגזרי אוכלוסייה שונים.

 העירייה שכנה לבטח 50 שנים, בכיכר רבין, ואז הגיע מועד תום חוזה החכירה, ובהתאם לרוח הספונטאנית המאפיינת את העיר, עלו מחשבות להעביר את משכנה מעל לבניין התחנה המרכזית החדשה בדרום העיר. אולם, הנושא הנכסי הסתיים בהבנה והעירייה זכתה להישאר במשכנה. אולם, התזזית המאפיינת את תל אביב, מעלה תכניות ותחרויות לשינוי פני הכיכר, חדשות לבקרים.

הכיכר, בעיקר לאחר השיפוץ ב- 2010, נותנת מענה להתעוררות הספונטאנית של בילוי פנאי בחוצות העיר. כעת בחיי היומיום, הכיכר היא מוקד פנאי ומפגש נינוח של מגזרי אוכלוסייה שונים (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)

האם קיימת זהות בין בניין העירייה לעיר?

אין עוררין שקיים קשר הדוק לפחות מבחינת ההתאמה לגודל של עיר צומחת. אולם מקומו של מוסד העירייה באג’נדה הציבורית והאופן בו הדבר בא לביטוי חזותי מורכב יותר. חזות הבניין ומיקומו מבטאים לכאורה את הדימוי והחזון של העיר שאבות העיר רוצים להקרין.

הבניין עצמו הוא פונקציונאלי אדמיניסטרטיבי, וסמל המשילות של הנבחרים. המרחב הציבורי הפתוח הצמוד לו הם “בית העירייה” של הבוחרים.

בבחינת גלגולי בתי העירייה של תל אביב, וההחלטות להקמתם ראוי לציין את הנושאים הבאים:

• תפקוד. עם גידולה של העיר היה הכרח למצוא משכן הולם לבית עירייה, בפועל, התכניות קודמו, אבל מועד המימוש מתעכב ואגפי העירייה ומתפשטים באופן אקראי לבניינים שונים.
• סימבוליות וייצוגיות. לאורך השנים נבחר האתר לבניית בית העירייה במקום גבוה ונישא. בית העירייה הנוכחי משיג את הייצוגיות במימד הגודל. חשוב לציין כי ייצוגיות הבניינים בתכניות שנזנחו עולה משמעותית על אלה שמומשו.
• מיקום. החיפוש אחר אתר חדש לבניין העירייה נדד תמיד צפונה, יחד עם התפתחותה של העיר. השאיפה היתה למצוא אתר בסמיכות למוסדות עירוניים מרכזיים, תוך התייחסות לאזורי הפיתוח החדשים של העיר. בפועל אותר המגרש עצמו על בסיס זמינות של מגרשי ציבור שיועדו לשימושים אחרים. למרות הראיה של ההתפתחות העתידית של העיר, המערך הפיזי של מכלולי העירייה שם את פניו אל העיר הוותיקה, מבלי שניתנה הדעת להתחברות למרקמים החדשים.
• זיקה למרחב הציבורי. לכל אחד מבתי העירייה היתה מרפסת הצופה למרחב פתוח, אליה יצא ראש העיר במועדים ואירועים, “נישא מעם” בקנה המידה התל אביבי . אולם, רק ככר רבין בחזית בניין העירייה הוא מרחב ציבורי המקבל במלואו את משמעות “כיכר העיר”.
• תקציב. המרכיב המשמעותי ביותר בבחירת מיקום העירייה, לכל אורך חיי העיר. אוזלת הכיס של העירייה, גרמה לזניחת התכניות המקוריות, והתפשרות על ברירת מחדל של שכירות או הסדרים כלכליים אחרים, לעיתים בתמורה גבוהה מאד, כמו הריסת גימנסיה הרצליה.

התפתחותה של תל אביב התאפיינה לאורך עשרות שנים באקראיות, ספונטניות, וויתור על הרצוי למען המצוי. אלה  אפיינו גם את הגלגולים של משכן העירייה.  אלמנטים אלה עיצבו  את רוח העיר, ובהם טמון קיסמה של תל אביב.