חוף הים והעיר תל אביב

סדרת רשימות זו מגיעה בעקבות השלמת פרויקט הדולפינריום והשקת הטיילת החדשה באזור. בסדרה, אני חוזרת להתפתחות ההיסטורית של חוף הים של העיר תל אביב כנקודת מוצא להבנת הפרויקט החדש. הטקסט לקוח מתוך הספר רגעי תיקון, רסלינג, 2008. רשימה זו, ראשונה בסדרה, מורכבת מהקדמה קצרה ולאחריה דיון בהתפתחות החוף בשנות ה-30.

כמרחב של פנאי, מסביר לפבר,¹ חוף הים הוא מקום דיאלקטי, מושא להסדרה וארגון היררכי ופונקציונלי, הכולל סטרוקטורות וכללי התנהגות ברורים, אך גם מרחב חוש(נ)י, המאפשר לגוף לחרוג זמנית מגבולות הסדר החברתי היומיומי. החוף מייצג את האפשרות ליציאה משגרת היומיום ומהנורמות החברתיות והתרבותיות ומאפשר אופני התנהגות של לבוש ומתירנות מינית אשר אינם מקובלים בטריטוריות אחרות של העיר והבית.² האזרח רואה בחוף מקום שבו מתאפשר ביטוי גופני למילוט הזמני מן ההכפפה של המרחב לסדרים של התיעוש הקפיטליסטי והמסחור הניאו-קפיטליסטי.³ כאתר של בילוי עממי וכמרחב אשר חורג מכללי ההתנהגות של הסדר החברתי הנורמטיבי, מאפשר החוף הבניה של סדר אחר. כך נוצרות על החוף טריטוריות ארעיות של פרטים וקהילות העושות שימוש בתנאיו הפיזיים המיוחדים של המקום. הטריטוריות והסדר על החוף מותנים תרבותית ואקלימית, על פי כיוון השמש והרוח. העזרים הפרטיים – שמשייה, מגבת, משחקים – מסייעים בהגדרת הטריטוריה ומבטאים את הפוליטיקה של הגוף הפרטי וזהותו. אולם זאת בדיוק אחת הסיבות לערך הכלכלי הטמון במרחב מסוג זה, הנובע מההזדמנות לפיתוח נדל”ני ולהסדרת הרווחים והתשואות שניתן להפיק מהשימוש הפופולרי בחוף. כך בערים רבות בעולם הפך חוף הים למרחב מוסדר, הכולל פרוגרמה של מבחר פעילויות נופש ופנאי. תופעה זו ניכרת במיוחד על רקע השינויים בעיר הפוסט-תעשייתית והסבת התפקודים בערי נמל ושיקומן כערי חוף תיירותיות.⁴

ההתפתחות העירונית של תל אביב, למרות סמיכותה לחוף הים, לא קשורה אליו ישירות. בתחילת המאה ה-20 שימשו יפו וחופיה מרכז של מסחר ופנאי. אולם התרחבותה של תל אביב לא הייתה קשורה באופן מובהק לחוף. על פי הנחיות תכנית גדס (1927) התפתחה העיר צפונה ומזרחה בשל הגבלות השטח שעמד לרשותה. האזורים הסמוכים לחוף יועדו לתעשייה ולשימושים מזהמים, כגון בורסקאות ובית מטבחיים, והסמיכות לחוף נתפסה בעיקר כמשאב אקולוגי שהשפיע על כיוון הרחובות וארגון הבינוי עם פתיחות לאוויר הים בחלקי העיר הפנימיים.⁵ אך אולי דווקא משום ההימנעות מהסדרתו הממסדית של החוף התאפשר לתושבי העיר של שנות ה-20 השימוש בשפת הים כמרחב של בילוי ופנאי לא פורמליים. התפתחותו הראשונית של חוף הים בתל אביב כמקום ורנקולרי ופופולרי הייתה תמצית ההוויה היהודית החדשה; “החוף היה לכאורה חף מכל אידיאולוגיה ציונית של תחיה לאומית ושל בנין הארץ”.⁶ בהתאם לכך התפתחה שגרה יומיומית סביב החוף של רחצה, שוטטות ושהייה, שהתאפיינה בקודים תרבותיים שלא היו מקובלים בטריטוריות אחרות בעיר.

במקביל לשימוש הספונטני של התושבים בחוף התפתחה אצל פרנסי העיר ההכרה בפוטנציאל הכלכלי הגלום במרחב זה, אגב שימוש ברטוריקה הטוענת לצורך בהסדרה “למען התושבים”. בפיתוח החוף ניתן לזהות שלושה מעגלי זמן עיקריים המאופיינים בסדר חברתי-פוליטי שונה: המעגל הראשון, בשנות ה-30 – כעשר שנים לפני הקמת המדינה, כשלעיר יש מעמד עצמאי בתוך המשטר הקולוניאליסטי – מאופיין בזיהוי ערכיו הקפיטליסטיים של חוף הים. מהלך זה, ביוזמת פרנסי העיר, מבקש להסדיר את חוף הים באמצעות בעלי ההון, אל מול התנגדות תושבי העיר מחד גיסא ותמיכתו של הממשל הבריטי מאידך גיסא. המעגל השני, בשנות ה-60 – כעשר שנים לאחר קום המדינה – מעוגן בסדר היררכי בין המדינה לעיר ובפיתוח משותף של החוף באמצעות חברה עירונית ממשלתית, חברת “אתרים”. התכנית ארוכת הטווח המוצעת לרצועת החוף היא במסורת מודרניסטית וכוללת גם הסדרה של שטחים שנכבשו במלחמת 48′. שנות ה-90, כמעגל שלישי, מסמנות את התחזקות מגמות הגלובליזציה והטרנס-לאומיות ועמן הפרטה וביקורת על העשייה המודרניסטית. שינויים אלו מאפשרים את קיומן של יוזמות עירוניות חדשות בסמוך לשפת הים, המאותגרות על ידי קהילות הקשורות למקום ומתפתחות בו. בכל אחד מן הסדרים החברתיים-פוליטיים במעגלי הזמן שלעיל ניכר המאבק בין כוחות שלטוניים (תחילה השלטון הקולוניאלי ואחר כך מדינת הלאום המודרנית), בעלי ההון וחיי היומיום של האזרחים. את ביטויו של מתח זה נבחן דרך הייצור האדריכלי של המרחב באמצעות שלוש תכניות שונות: תכנית גרינבלט (שנות ה-30), תכנית כיכר אתרים (שנות ה-60) ותכנית מתחם הדולפינריום (שנות ה-90).

מרכז התיירות של תכנית גרינבלט וחוף הים בשנות ה-30

[…] ישנן במקומות אלה [בערי החוף באירופה] טיילות (פרומנדות) מרוצפות, רחבות ובהן עצים […]. הפרומנדות המפורסמות של ניצה […] של נאפולי […] ושל ערים אחרות הן תפארת הערים האלה ומשמשות מקומות-משיכה לתיירים.⁷

תחת שלטון המנדט הבריטי תפקדה תל אביב כישות אוטונומית בתוך מערך קולוניאלי ריבוני. יחסי העיר עם המשטר אפשרו גמישות רבה וכוח לפעול כמערכת נפרדת במסגרת הסדר הקולוניאלי. למעשה, תל אביב פעלה כמנגנון עצמאי שאורגן ביחידות רבות שהקבילו לישות הקולוניאלית (כמו למשל ועדת בניין ערים). אימוץ מסגרת זו אפשר פיתוח מואץ, שהסדיר את המרחב בהתאם לאמות מידה מערביות (תכנון הערים הבריטי) אך תאם את האינטרסים של הקהילה היהודית. על פיתוחו של חוף הים בשנות ה-30 להיקרא מפרספקטיבה זו, כביטוי של חופש פעולה בכל הנוגע לאופיו של החוף ועיצובו, אך תוך אימוץ סטנדרטים מערביים.

כאמור, חוף הים נתפס בשנות ה-20 כמרחב ורנקולרי של שעשוע ומרגוע, למרות קוצרו היחסי.⁸ ניתן לזהות בתקופה זו את התגבשותה של תרבות חוף, שבאה לידי ביטוי בנורמות שונות מאלו שהיו נהוגות בעיר והתפתחה לצד ביקורת על המצב השורר בשפת הים והדרישה לשפר מצב זה באמצעות התערבות מוסדית. החל משנות ה-20 המאוחרות החלו להישמע הצעות להפוך את חוף הים לריוויירה ארצישראלית⁹ או לפחות לסדר ולשפר “נאות ים מודרניים”.¹⁰ בשנות ה-30 התגבשה ההכרה בחשיבותה של רצועת החוף כמשאב שיש לטפחו, כי “לשיפור חוף הים של עירנו העברית, היחידה בכל העולם, […] יש ערך כללי, כלכלי, ולאומי, לא רק לטובתה של תל אביב, כי אם להצלחתה של הארץ ותושביה”.¹¹ מתוך הכרה זו התקיימה ב-1933 תחרות לעיצוב אדריכלי של שפת הים ביוזמתו של מהנדס העיר, אשר מטרתה הייתה להסדיר ולתקן את חוף הים “שהוא קניין יקר לעיר”.¹² אף לא אחת מן ההצעות שהוגשו זכתה בפרס ראשון, המחייב את ביצועה,¹³ ובמקביל לתחרות קידם דיזנגוף, ראש העיר דאז, תכנית חלופית ששמה “תכנית גרינבלט”, אשר סימנה את ראשית המאבק על החוף. אף שהתכנית לא מומשה, היא מדגימה את היחסים בין העיר לשלטון הריבוני ואת הפער שבין נקודת המבט של האזרח אל מול זו של המנגנון הממסדי (פרנסי העיר ושלטון המנדט הבריטי) על המרחב העירוני.

המדיניות של עיריית תל אביב בכל הנוגע לתכנון עירוני כללה הזמנת מומחים אירופאים לצורך הכנת מתווים לפיתוח המרחב הבנוי. בהתאם למדיניות זו, וביוזמתו של ראש העיר דיזנגוף, החל בשנות ה-20 תכנון חוף הים על ידי המהנדס גרינבלט ושותפו קיש, אולם היוזמה לא נתמכה על ידי הממשל הבריטי. לאחר עיבוד מחודש של התכנית ב-1933 היא הועברה לעיון אצל המהנדסים האנגלים רנדל, פלמר וטריטון¹⁴ ואושרה כשנה לאחר מכן, בתום ויכוחים רבים בעיריית תל אביב.¹⁵ התכנית כללה ייבוש של קטע חוף ברוחב ממוצע של כ-150 מטר באמצעות קירות מגן באורך קילומטר וחצי. השטח שתוכנן לייבוש השתרע מהגבול עם יפו עד לשדרות קרן הקיימת (כיום שדרות בן גוריון). הוא חולק לגושי בניין בגובה של ארבע-חמש קומות שהכילו שימושים תיירותיים, כגון בתי מלון, מועדונים, גלריות, בתי קולנוע ובתי מסחר. במרכז התכנית מוקם גן ציבורי. עבודת הייבוש אמורה הייתה להימשך כשנתיים וחצי, ובניית הבניינים כעשור. הפרויקט עמד להתבצע באמצעות חברת מניות שאמורה הייתה להעביר 15 אחוז מן השטח המיובש לטובת העירייה כתשלום בגין טיפוח חוף הים.¹⁶

מפרספקטיבה אדריכלית כללה התכנית התייחסות לתכנית גדס, אולם היא שינתה את קנה המידה של יחידות הבינוי ושימושן. למעשה כל המתחם הבנייני של הפרויקט הוגדר מרחב תיירותי ואופיין בטיפולוגיית בינוי שונה לגמרי הדומה לבלוק האירופי. התכנית חילקה את רצועת החוף לשלושה חלקים: החלק הגובל ביפו (שטח חול), החלק המרכזי (המיובש) והחלק הצפוני. חלוקה זו, על אף שנוצרה ביחס לגבולות שהיו קיימים עם יפו וביחס למרחב הבנוי הקיים, פירקה את רצועת החוף ההמשכית וביתרה את החוף לאזורים נבדלים חברתית. באופן הזה החלק הצפוני יועד לתושבי העיר, החלק המרכזי לתיירות, והחלק הדרומי שימש מפגש גבול עם יפו ותושביה. למעשה, התכנית הסדירה לא רק את ההקצאה והשימוש בים על ידי הקבוצות החברתיות השונות, אלא גם את הגבולות בין העיר לחוף הים, כסימון ההבדל בין הרכוש הפרטי – מגרשי הבנייה המיועדים לבתי המגורים – ורצועת החוף הציבורית של העיר. הגדרות אלו עמדו בניגוד לאופן שבו נקבעו ביפו ובכפר מנשייה, אשר גבלו בתל אביב וחזיתות בנייניהן נשקו לקו החוף. המאפיינים האדריכליים של התכנית מצביעים על האימוץ הפוליטי של תפיסות אירופיות-קולוניאליסטיות, מתוך שלילת ההמשכיות של שפה אדריכלית ותכנונית משותפת עם ישויות אחרות לאורך החוף: סטנדרטים של עיור, בנייה של רחובות רחבים המאורגנים סביב גריד ותיחום של יחידות קרקע רגולריות, כיכרות ואזורים לשימוש הציבור, המאפיינים את האדריכלות הקולוניאליסטית,¹⁷ והשימוש במהנדסים מומחים שתמכו בתכנית ואפשרו את אישורה המהיר על ידי הממשל הבריטי. מהפרספקטיבה של פרנסי העיר היהודים הביאה תכנית זו להישג מרובע: יצירת דימוי מערבי והאפשרות לשווק את החוף לתיירים אירופאים; קבלת תמיכה של השלטון הקולוניאלי, תוך הישענות על כלים סטטוטוריים שהתאפשרו מאחר שהבריטים ראו בהסדרת המקום אמצעי המשרת את האינטרסים המנהלתיים שלהם; הצלחה קפיטליסטית, שכן הפרויקט מומן על ידי משקיעים חיצוניים ומטרתו הייתה עידוד כלכלת העיר; והפרדה והיבדלות מרחבית מיפו, תוך שלילת המזרח וביטוייו האדריכליים, שנדרשה בעקבות הסלמת הסכסוך הערבי-יהודי פלשתינה המנדטורית.

על הגשמת התכנית כתב מהנדס העיר כי “יש [בה] כדי לפתח את תל אביב כמקום מרפא ושעשועים, נקודת משיכה לתיירות, הרחבת התעשייה המקומית ואספקת עבודה קבועה למאות פועלים במשך כמה שנים”.¹⁸ התייחסות זו אל הפרויקט כמנוף כלכלי, אל מול היותו מרחב של פנאי, ליוותה את המאבק על הפרויקט מתחילתו. ואכן, ההתנגדות לסביבה האדריכלית שהציע הרובע, כפרויקט כלכלי ופיזי אוטונומי, הביאה לבסוף לדחייתו לטובת תכנית חלופית להסדרת החוף. במסגרת ועדת בניין ערים כתב מהנדס העיר יעקב שיפמן שתכנית גרינבלט היא אמנם אחד הפתרונות האפשריים, וטובה מהיעדר כל תכנית ו”מהסכנה הנשקפת לנו ללא הסדרה של החוף”. כך החל תכנון מחודש של רצועת החוף שכונן על עיקרון יסודי אחד: הצורך בהפרדה על ידי מבנה הנדסי מסוים בין העיר הבנויה ובין החוף. מבנה הנדסי זה צריך לשמש מעין מסגרת לעיר. “נוכחתי”, כותב שיפמן, “שהגורם המקשה ביותר על שמירה והסדרה על החוף עצמו הוא טשטוש הגבול בין עיר וחוף ים, בין רכוש פרטי ורצועת החוף”.¹⁹ בנוסף החליט המהנדס לבטל כל מבנה בין הטיילת ובין הים, ולצורך זה נקבעו כל הקיוסקים והתאים לרחיצה ואף בתי המרחצאות מתחת לטיילת או בקירות המגן הצדדיים, כדי שלא יפריעו את המבט לים,²⁰ כשחזית הטיילת החדשה מבטאת הכרה בחוף הים כמרחב ציבורי פתוח. בשל משאבים מוגבלים, כספי התקציב השנתי וכספי המלווה הבריטי, חולקה התכנית לחמישה חלקים ואפשרה גמישות וביצוע שלבי. בניגוד לתכנית גרינבלט, שעסקה בשאלות פרוגרמתיות ובעיצוב אדריכלי של בלוק עירוני חדש, התכנית החדשה עסקה בקנה המידה האנושי, בשאלות של תנועה ובמקומות שהייה לאורך החוף. צילומים משנות ה-30 וה-40, לאחר הקמת הטיילת, מצביעים על חיזוק מעמדו של החוף כמרחב פנאי של תושבי העיר.²¹ חילוקי הדעות על תכנית גרינבלט מסמנים את תחילת המאבק על חוף הים ואת הפער בין האופן שבו תופסים אזרחי העיר מרחב זה כמקום של פנאי, אשר אינו כרוך בתשלום ומיועד להנאות הגוף, לעומת פרנסי העיר, הרואים ברצועת החוף משאב לאומי וכלכלי. המידור של החוף לפי תכנית גרינבלט פגם ביכולת הפרט להימלט מן הסדר החברתי ולייצר לעצמו סדר ארעי וגמיש. אולם ההתנגדות לא הייתה לעצם הסדרת החוף, אלא להסדר המוצע, שאפשר חופש מוגבל לפרט ולקבוצה בשימוש בחוף בחיי היומיום. ההסדרה האדריכלית המוסכמת של החוף, לפי תכניתו של מהנדס העיר, הציעה מידור אחר של רצועות ליניאריות-פרוגרמתיות בכיוון צפון-דרום: חוף-טיילת-רחוב-מבנים. כל אחת מהרצועות אפשרה חופש פעולה שונה לעיר ולאזרח. כך התאפשר בדופן הבנויה של החוף מרחב פעולה בלתי תלוי בעיר ובמוציאי דברה – מתכננים ויזמים – אל מול מרחב פעולה מוגבל בחוף גופו ובטיילת, אשר יועדו לתושבים. העימות על תכנון חוף הים והישגי התושבים מצביעים על מעמדה של החברה האזרחית בתל אביב המנדטורית ועל יכולת ההשפעה של התושבים, המשתנה במידה ניכרת במהלך שנות ה-60, עם התחזקות מדינת הלאום.²² אולם למרות הישגים אלה נקטע הקשר בין התושבים לים במהלך מלחמת 48′, בעקבות הזרמה מוגברת והרסנית של ביוב עירוני לים, שזוהם והתרוקן מרוחצים. ממרכז פעילות ציבורי בשנות ה-30 הפך חוף הים למרחב שבו פעלו קבוצות שוליים, עד תחילתן של יוזמות חדשות להסדרת חוף הים בראשית שנות ה-60.