הדס צורמתכנון הערים יהונתן נאה סיים לאחרונה את עבודתו במחלקת ההנדסה בעיריית טירה. זה לא היה צעד מובן מאליו אך הוא מודה על ההזדמנות שהייתה לו לעבוד שם. מתוך הניסיון שלו הוא משתף באתגרים הרבים של סוגיות תכנוניות בערים ערביות ולמה חשוב כל כך להכיר את המקום בשביל לתכנן אותו
לא רבים הם אנשי המקצוע היהודיים שנכנסים לעבוד ברשויות הערביות בישראל. הסיבות הן מורכבות ודו כיווניות, ומסמנות בעיקר את המרחק בין האוכלוסיות הללו. בעקבות תכנית הצוערים ניתן לראות תחילה של מגמה שבה אנשי מקצוע יהודים נכנסים לעבוד ברשויות ערביות. ברשימה זו אשוחח עם המתכנן יהונתן נאה, שעבד שלוש שנים במחלקת ההנדסה בעיריית טירה, על האתגרים של התכנון בערים הערביות.
יהונתן נאה למד משפטים, עבד כעורך דין במשך כתשע שנים ואז החליט לעשות שינוי מקצועי. הוא הצטרף לתכנית הצוערים לשלטון מקומי במסלול של תכנון אורבני, השלים תואר שני בתכנון ערים בטכניון ולאחר מכן החל את עבודותו בעיריית טירה.
הדס: למה רצית לעבוד ברשות ערבית?
יהונתן: מאז ומעולם התעניינתי בנושא של יחסי יהודים-ערבים בישראל ואף השתתפתי בקורס של הנחיית קבוצות בהקשר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. כשהייתי צריך לבחור רשות לעבוד בה, ידעתי שאני רוצה לעבוד ברשות ערבית, גם בשביל ללמוד על החברה הערבית באופן בלתי אמצעי. באותה תקופה התחילה לעבוד בטירה מהנדסת עיר יהודייה, דבר חסר תקדים, גם אישה וגם יהודייה, ולכן זה הרגיש לי נכון ומתאים. ראש העיר הותיר עלי רושם טוב ומבחינתי עצם זה שהביאו מהנדסת יהודייה, היה איתות לכך שהם מעוניינים בשינוי ומוכנים להכניס מישהי מבחוץ. יחד איתי נכנסו לעבודה בעירייה עוד שני צוערים יהודים לתפקידי מפתח בטירה: עוזר גזבר ועוזרת ראש העיר. אני נכנסתי לתפקיד עוזר מהנדס לתכנון אסטרטגי, והפכנו לסוג של קבוצת תמיכה אחד לשני. אחרי חצי שנה המהנדסת עזבה ונשארתי לבד בלי מהנדס עיר בתקופת הקורונה מה שהיווה משבר לא קטן והיה רגע שהתלבטתי אם לעזוב או להישאר ולנסות להפוך את האתגר הזה להזדמנות. בחרתי להישאר ולהתמודד עם הסיטואציה.
הדס: איך קיבלו אותך ברשות העירונית?
יהונתן: לקח לי שנה או יותר עד שהצלחתי לבנות אמון עם האנשים, זו הייתה שנה מאד לא פשוטה עבורי. לא ידעו איך לאכול את הנושא של מתכנן ערים, התפקיד לא היה ברור להם. אתה אדריכל? מהנדס? מה זה בכלל תכנון אסטרטגי? מה אתה אמור לעשות? דבר שני זה שיהודי בוחר לבוא לעבוד ברשות ערבית מדליק נורה אדומה מבחינת תושבי העיר. יש חשדנות, חשבו שאני מהשב”כ או שתול של הממשלה. יהודי שבוחר לעבוד ברשות ערבית זה לא דבר שכיח ולולא תכנית הצוערים זה לא היה קורה. עכשיו יש דווקא גל של מנכ”לים יהודיים ברשויות ערביות אבל לא בתפקידים מקצועיים. לקח זמן עד שהבינו שאני מגיע ממקום נקי ועם כוונות טובות, ועד שהעריכו את הידע המקצועי שלי ואת הערך המוסף שהבאתי. אבל לכל אורך התקופה, גם לצד הקושי של בניית אמון, היחס אלי היה טוב, ולא הרגשתי שמנסים להרחיק אותי. כמובן שהעניין של השפה הוא מכשול, והיו הרבה דברים שפספסתי. הערבית שלי השתפרה אבל היו דברים שלא הבנתי ואולי טוב שכך.
הדס: מה הבנת על התפקיד של מהנדס עיר ברשויות ערביות?
יהונתן: הייתי שלוש שנים בעירייה, בתקופה הזו התחלפו שלושה מהנדסי עיר, כולל תקופה ללא שום מהנדס עיר. זה תפקיד סופר מסובך ומאד כפוי טובה, בייחוד ברשויות הערביות. אבל אי אפשר להכליל ואני מניח שבכל רשות יש סיפור קצת אחר. במקרה של טירה, הדלת של הנהלת העירייה תמיד פתוחה בפני התושבים לטוב ולרע. אנשים מתקשרים ישירות למהנדס העיר עם כל בעיה שיש שלהם, אפילו עם בעיות שלא קשורות לתחום האחריות שלו והרבה פעמים הפוליטיקאים שולחים תושבים ובעלי עניין למהנדס העיר והוא נדרש לפתור בעיות שלפעמים אין לו יכולת לפתור או שהוא בכלל לא אמור לפתור. זה תפקיד תחת הרבה מאד לחץ, ורווי אינטרסים ופוליטיקה. מהנדס עיר בימינו זה תפקיד שאנשים לא רצים אליו גם ברשויות יהודיות, ואחד הדברים שאפשר לעשות כדי להגדיל את ההיצע הוא לשנות את תנאי הסף לתפקיד כך שגם מתכנני עיר ולא רק מהנדסים ואדריכלים יוכלו למלא אותו וזה יפתח עוד אופציות.
הדס: בתוך המורכבות של סוגיות תכנון וחלוקת קרקע בחברה הערבית, במה בכל זאת הצלחת להתעסק?
יהונתן: תוך כדי העבודה ובעזרת ליווי מקצועי החלטתי להתמקד במקומות שאני יותר חזק בהם שזה להיות ‘שר החוץ’ של הרשות, להיות זה שאמון על הקשר עם משרדי ממשלה, צוותי תכנון ועמותות. הבנתי שבכל מה שקשור בתכניות מפורטות לא יתנו לי להשפיע, כי זה יותר מידי פוליטי ואני כאאוטסיידר לא מבין את הניואנסים והם גם לא רוצים שאני אהיה חלק. אז החלטתי להתעסק בדברים אחרים, לקדם תכנית ארוכות טווח מול גורמים חיצוניים כמו: אישור תכנון כביש גישה חדש לעיר, קידום תכנון תחנת הרכבת החדשה בטירה, פרויקט מסילת הרכבת המזרחית והתכנון של שכונה חדשה לזוגות צעירים שנבנית בדרום מערב העיר. זו שכונה חדשה שנבנית על קרקע מדינה, תכנית שמתוכננת ומפותחת על ידי חברה של משרד הבינוי והשיכון, חברת ערים.
הדס: זה אירוע העובדה שבונים שכונה חדשה לזוגות צעירים ערבים על קרקע מדינה נכון? איך היא מתכוננת?
יהונתן: כדי להבין את זה צריך להבין את התהליך של אישור תכנית המתאר של העיר. תכנית המתאר תוכננה קרוב ל 17 שנים – תהליכי התכנון התחילו בשנת 2000, התכנית הוגשה להפקדה בשנת 2008 ואושרה בשנת 2017. התכנית הזאת היא תכנית כוללנית שאי אפשר להוציא מתוכה היתרי בניה והיא לא כוללת תכנית איחוד וחלוקה, כלומר צריך לעשות עוד תכנית איחוד וחלוקה כפועל יוצא שלה ולאחר מכן להכין תכנית מפורטת בשביל לקבל בסופו של דבר היתר בנייה. המשמעות של התהליכים המאוד ארוכים האלה היא שאנשים חיכו תקופה ארוכה מאד כדי לבנות ולא בנו כי אמרו להם לחכות לתכנית שתסדיר את הקרקע וגילו רק אחרי שהתכנית אושרה שאי אפשר להוציא ממנה היתרי בנייה. מנקודת המבט של התושב, כשתהליכי התכנון כל כך ארוכים ובסוף גם לא נותנים אישורים, זה מוריד את האמון במערכת התכנון. תכנית המתאר קבעה 12 מתחמים לפיתוח מגורים אחד מהם מבוסס על קרקעות שאמורות לעבור מהמועצות השוכנות דרום השרון ולב השרון, מה שהצריך עוד תהליך של שינוי גבולות בוועדה הגיאוגרפית של משרד הפנים שבסופו דרום השרון ורמת הכובש הסכימו להעביר קרקעות ולב השרון סרבו. בתכנית המקורית קבעו ש-450 דונם צריכים לעבור ובסוף עברו רק 150 דונם ועליהם בונים שכונה חדשה לזוגות צעירים. זו שכונה בבנייה רוויה, עם שטחי ציבור, בניינים של 7 קומות. שכונה מתוכננת שכוללת 600 יחידות דיור, 120 מתוך הן יחידות דיור מיוחדות, יחידות דיור קטנות המיועדות לשכירות, וכרגע יצאו לשיווק 350 יחידות במחיר מופחת, שמשווקות בהגרלה המיועדת לבני המקום ולזוגות צעירים.
הדס: מי יגור בה? ואיך מגיבים בחברה הערבית לטיפולוגיה של בנייה רוויה?
יהונתן: טירה היא כפר שהתפתח לעיר אז הוותיקים הם בתפיסה הכפרית אבל הדור הצעיר יותר מתקדם ומודרני יותר. משנת 2018 שיעור הפריון של נשים ערביות בכלל החברה הערבית נמוך משל נשים יהודיות חילוניות. זה אומר שמדד ההשכלה עולה ואיכות החיים משתפרת. בטירה הרבה עובדים בעבודות צווארון לבן ורוב התושבים לא עובדים בעיר. המיקום שלה בין כפר סבא לכוכב יאיר ורעננה גם משפיע, והתושבים רוצים איכות חיים כמו שכניהם היהודיים. אז השכונה מתכוננת בבנייה רוויה, וההערכה היא שיש ביקוש מצד זוגות צעירים שמבינים שהם לא יוכלו לגור בצמוד קרקע של 200 מטר רבוע וירצו לגור בבנייני דירות. אבל יש פה גם סימן שאלה – איך זה יתממש, מי יבוא, האם אנשים יקנו דירות בפרויקט. כי למעשה זה לשנות את כל הדרך בה הם חיו עד היום. אני יודע שיש תושבים שקנו בצור יצחק אז אני מקווה שגם בטירה זה יקרה. אבל כל משרדי הממשלה והגורמים שקשורים לפרויקט מחכים לראות אם הוא יצליח, אם כן, זה משמעותי.
לעובדה שמדובר בקרקע מדינה יש משמעות רבה הן על הקצב של הפיתוח והן על האופי של הפיתוח. אין חסמים רבים, כפי שיש כאשר מפתחים קרקע בבעלות פרטית, ולכן “הכל רץ קדימה מבחינת לוחות זמנים וגם התכנון עצמו יכול להיות הרבה יותר יעיל ואיכותי.” נאה מסביר כי רוב הישובים הערביים התפתחו באופן וורנקולרי ואיטי מסביב למסגד, לבאר, באופן שהיקשה מאוחר יותר על תכנון ופיתוח של תשתיות, מים, ביוב, ותנועה. ברוב הישובים הערביים אחוז הבעלות הפרטית בקרקע הוא 80% ובטירה זה אף מגיע ל- 90%, אך נקודה חשובה היא שרק מעטים מהתושבים מחזיקים ברוב הקרקעות. אין נתונים מדויקים, אבל אומרים ש 20%-30% מהאנשים מחזיקים ב-80% מהקרקע כלומר יש הרבה מאד אנשים שאין להן קרקע בבעלותם. לדבריו, רק חלק מהמשפחות בעיר הן בעלות קרקע ויש משפחות שאין להן קרקע בכלל או שיש להן מעט קרקעות בייעוד חקלאי והן לא יכולות להשתמש בהן למגורים, או שיש בבעלותן קרקע קטנה והמשפחה התרחבה ואין לדורות הבאים אופציה.
הדס: יש שוק שכירות?
יהונתן: אין שוק שכירות, בגלל ערך הקרקע בחברה הערבית לפיו רואים בקרקע נכס משפחתי שעובר מדור לדור, אין כמעט מסחר בקרקעות ושוק המקרקעין מאד מוגבל ולא פועל כשוק פתוח. זו גם הסיבה שתמריצים שעובדים בשוק היהודי לא עובדים בשוק הערבי, כמו למשל הגדלה של זכויות הבניה. כי אם יש להם קרקע ואין צורך לבנות לדור הבא כי הם מסודרים אז הם לא יבנו. אם המדינה באה ועושה תכנית חדשה ומוסיפה אחוזי בניה אין שום צורך לממש את הזכויות בניה האלה כי אני לא אתן לאנשים אחרים מחוץ למשפחה שיגורו אצלי בשטח. לעומת זאת אצל יהודים זה תמריץ אדיר. לכן זכויות הבניה בחברה הערבית נשמרות ולא משווקות החוצה על בסיס עסקי.
הפער בין הממשל לשטח
זוהי דוגמא אחת לחוסר התאמה בין הכלים הגנריים שמציעה המדינה לבין האופי של הבנייה ביישובים הערבים והמנטליות ומבנה החברה הערבית. הרשות המקומית נמצאת בין הפטיש לסדן, כפי שהוא מגדיר זאת, בכל הקשור בתהליכי תכנון ובעיקר במתח שבין המדינה לבין התושבים. למשל כאשר צוות תכנון מנסה לקדם תוכנית עולה הסוגיה המורכבת של הפרצלציה (איחוד וחלוקה) של הקרקע. משום שבחברה הערבית הקרקע עוברת בירושה, הקרקע מפוצלת לתתי חלקות וחלקן לא יעילות תכנונית. בנוסף יש ריבוי של בעלויות וחלק מהזכויות כלל לא רשומות בטאבו. בתהליכי איחוד וחלוקה הבעלויות של הקרקע נבחנות, העיריה מצד אחד רוצה לקדם תכנית, מצד שני ברגע שהיא תנסה לעשות זאת והמדינה תבדוק בעלויות, חלק מהתושבים עשויים להיפגע משום שלא יכירו בבעלות שלהם והביקורת תופנה כלפי הרשות המקומית. ככה תכניות נתקעות והאמון במערכת התכנון נשחק. יהונתן מעלה את סוגיית חוסר האמון במדינה כסוגיה מרכזית ותפיסת מערכת התכנון ככזו שבעיקר מגבילה וגוזלת.
עוד דבר שמוסיף לבעיית האמון בנוסף להתארכות של הליכי תכנון ומחסור בקרקעות בבעלות מדינה זה הדרכים שבהם הפיתוח מוגבל על ידי המדינה. בטירה עוברות תשתיות לאומיות רבות: המוביל הארצי – תוואי באורך 2 ק”מ וברוחב 50 מטר עליו אסור לתכנן ולפתח דבר – חוצה את מערב העיר מצפון לדרום, לפני כ-30 שנה הופקעו קרקעות רבות עבור כביש 6 שחותך את העיר בצד מזרח, לאחרונה הופקע שטח נוסף עבור פיתוח מסילת הרכבת המזרחית, בצמוד אליה הרימו קו מתח גבוה שאסור לבנות תחתיו, כל השטח שבין כביש 6 לשכונות המגורים הוגדר כמסדרון אקולוגי שבו אסור לפתח או לבנות ותכנית המתאר קבעה כביש היקפי מסביב לעיר שמטרתו הלא מוצהרת היא להגביל את ההתפתחות של העיר דרומה ומערבה, לכיוון היישובים היהודיים. כלומר יצרו בפועל סוג של גבול פיזי. כל אלה מביאים לאובדן אמון נוסף מצד התושבים.
מצד שני, יש בעיה קשה של חוסר אכיפה של עבירות בנייה שמקורה בהימנעות של נבחרי הציבור מפעולה שעלולה לעורר מתיחות כלשהי בינם ובין התושבים. הבנייה הבלתי חוקית גוררת התמשכות של הליכי תכנון, מאחר ונדרש לחזור ולשנות תכניות בגלל המצב המשתנה בשטח, יוצרת פלישות לשטחים ציבוריים ומונעת הגדלה של הכנסות הרשות. כל אלה מביאים לאובדן אמון גם מצד גורמי ממשל.
בנוסף הוא טוען שמשרדי ממשלה ומערכת התכנון הלאומית לא מבינים מה קורה בשטח וזה נובע מזה שאין מספיק ערבים שמשתתפים בצוותי תכנון. “בכל פרויקט כזה יש צוות תכנון שנשכר על ידי המדינה, וזה משרד פרטי שבו אין עובדים ערבים, אין מספיק מתכננים ערבים שעובדים במשרדים הפרטיים, והמתכננים עצמם בקושי מגיעים לשטח כדי להבין ולהכיר את המקום והצרכים והיום עם הזום בכלל לא מגיעים למקום, הכל נעשה מהמסך. ולא מנסים להבין את הקשיים, הצרכים. במקרה של תכנון וביצוע תחנת הרכבת הגישה מצד החברות הקבלניות היתה “תגידו תודה שמקימים לכם תחנת רכבת בעיר, איך אתם בכלל באים בטענות”.
גם הפרשנות של נתונים ומדדים היא מוטעית, למשל מסתכלים על כך שיש מקדם מימוש נמוך של זכויות בנייה, מהסיבות שהסברתי קודם, ומסיקים מכך ביקוש ליחידות דיור חדשות. וגם יש חוסר הבחנה בין מדד צפיפות לפי מספר דירות לדונם לעומת מספר נפשות לדונם. הולכים לפי יחידות דיור אבל לא בודקים כמה נפשות מתגוררות באותו שטח, כי זה היה מראה שיש בעצם צפיפות הרבה יותר גדולה. כל אלו הם נתונים שמשקפים בצורה שגויה את בעיית הדיור האמיתית בחברה הערבית.”
דוגמה נוספת למסקנה מוטעית שעולה מנתונים היא העליה של טירה בדירוג הסוציו אקונומי מ- 3 ל- 5. לכאורה זה דבר טוב ומראה על שיפור באיכות חיי התושבים אך בפועל רק חלק מהתושבים משפרים את מצבם הכלכלי ברמה האישית, אך זה לא אומר שהעיר כולה מתקדמת. להיפך, עליה כזו משמעותה פגיעה ברשות מאחר ומביאה עמה קיצוץ במענקי האיזון (של לפחות 10 מיליון שקל) שמועברים מהמדינה. הדבר פוגע בעיר משמעותית מאחר ובטירה אין כמעט ארנונה עסקית, כי אזורי המסחר והתעסוקה מצומצמים וגם הם על קרקע פרטית, ולכן אין לרשות מקורות הכנסה אחרים והתלות במענקי האיזון גדולה.
הצלחות קטנות – פיתוח מרחב ציבורי לילדי העיר
בתוך כך יש כמה פרויקטים שהצליח לקדם בטירה אחד מהם שבו הוא גאה מאד הוא פיתוח מרחב ציבורי שכונתי המיועד לילדים בגיל הרך. ביוזמתו של יהונתן טירה נבחרה להשתתף בתכנית URBAN95, תכנית בינלאומית שמטרתה שיפור המרחב הציבורי עבור ילדים עד גובה 95 ס”מ – גובהו הממוצע של ילד בריא בן שלוש – והמטפלים בהם. במסגרת התכנית הפכו מספר חלקות קרקע מוזנחות בעיר לגינות המיועדות לגיל הרך. אחת מהן הוקמה יחד עם סטודנטים מהטכניון וכוללת מודל של שיטת השקייה שהיתה נפוצה בחקלאות הפלסטינית, בריכת מים אקולוגית ופרגולת עץ שיכולה לשנות את יעודה בהתאם לצורכי המשתמשים. באחרת, נוצר מרחב ציבורי בטוח, מזמין ואיכותי שכולל מסלול אופניים לילדים, מסלול בימבות לגיל הרך, פינות ישיבה ועצי פרי ונוי. הפרויקט הצליח בעיקר בזכות שיתוף פעולה בין שלל גורמים – העירייה, המועצה הישראלית לבנייה ירוקה, הטכניון, יוזמת יער האקלים, תושבים וקבלנים מקומיים ובשנה הקרובה אמור להתרחב למקומות נוספים בעיר.
