יוליה פורשיקספרם של ד”ר צבי אלחייני ומיכאל יעקובסון “האדריכלות של נדלר-נדלר-ביקסון-וגיל 2010-1946” מתעד את עבודתם רחבת ההיקף של צמד האדריכלים שולמית ומיכאל נדלר יחד עם שותפיהם ביקסון וגיל. הספר סוקר את עבודות המשרד בארץ ובחו”ל המשתרעת על פני עשורים ונוגעת במרחבים ציבוריים מכוננים בנוף הישראלי. זו הזדמנות ראשונה להתוודע להיקף עבודתם, ולתמורות שהתרחשו בשדה האדריכלי במישור האידאולוגי והעיצובי.
האדריכלות של נדלר נדלר- ביקסון וגיל 1946-2010. צבי צבי אלחייני, מיכאל יעקוסבון. 470 עמודים. הוצאה עצמית. 150 שקלים.
הנדלרים משתייכים לדור אדריכלי תש”ח, ההזדמנויות שהיו פתוחות בפניהם כמו לאדריכלים בולטים נוספים בני דורם, איפשרו פיתוח של שפה ייחודית לאורך השנים ויצירה של התמחות תכנונית וטביעת שפה אדריכלית. “בפרק הזמן של מיסוד המדינה, ניתנו הזדמנויות לבנות לאיגודים המקצועיים (בית אגודת העיתונאים ע”ש נחום סוקולוב תל אביב; בניין קרן הביטוח לפועלי בניין של ההסתדרות ירושלים; בניין עיריית באר שבע) את הספריות המכוננות של האקדמיה הישראלית (הספרייה המרכזית ע”ש סוראסקי אוניברסיטת תל אביב; הספרייה המרכזית ע”ש זלמן ארן אוניברסיטת בן גוריון), את בתי הספר (כפר הנוער בן שמן;בית הספר לעבודה סוציאלית כיום האקדמיה למוזיקה ומחול גבעת רם). היו תקציבים, והייתה נכונות לממש את החזון האדריכלי” מספר יעקובסון.
ברוח המודרניזם, האדריכלות של הנדלרים השתלבה היטב עם הצרכים של הממסד. השימוש בחומרי גמר מקומיים, בטון חשוף בתל אביב, פסיפס לבן בבאר שבע וחיפוי אבן בירושלים, כמו גם הזיקה של המבנה לסביבה הקרובה, הוסיפו נופך של צניעות למבנים.
סדרת העבודות המעניינת ביותר הן הספריות וספריות אקדמיות בפרט. הספרייה האקדמית הפכה לא פעם לבעלת חשיבות פרגמטית וסימבולית בעת כינון המוסדות האקדמאים הישראלים. כינון מוסדות אלו, שלא נשענו על מסורת מחקר ארוכת שנים, נעזרו בהיבט התכנוני והאדריכלי של הקמפוס למתן תוקף לחשיבותו ועוצמתו של המוסד. הספריות המוקדמות של הצמד מאופיינות בהבלטת הממד הייצוגי של המבנה, והעבודה תכנונית מתרכזת בתכנית כמחולל. הביטוי של שיטת עבודה זו ניכרת בהפרדה כמעט מוחלטת בין החוץ ובין פנים הספרייה. הצורך לבדל את הספרייה מסביבתה ולהציבה בתור מונומנט תרמה להיווצרותו של חלל מופנם מנותק מן החוץ, השואף לנתק את משתמשיו מהחוץ ולהעביר אותם לממד אחר, הן בזמן והן במרחב. התכנית תופסת את נפח העבודה העיקרי דרכו מבין הצמד את החלל ואת אופני השימוש בו. דוגמאות בולטות הן בית הספרים והספרייה המרכזית ע”ש סוראסקי באוניברסיטת תל אביב “שתי הספריות התאפיינו בגושיות צורנית וחומרית, בתכנית בהירה ובמערך תנועה אלמנטרי וקל להתמצאות. למרות ההבדלים בניהן, שתיהן תוכננו כנפחים מונומנטליים אטומי חזית, המתנשאים בלב הקמפוסים המודרניסטים החדשים, מעל קומת עמודים, מול רחבת כניסה רבת רושם”.
הפרדה כמעט מוחלטת בין החוץ ובין פנים הספרייה. הספרייה המרכזית ע”ש סוראסקי, אוניברסיטת תל אביב צילום מתוך הספר.
מאוחר יותר עם כניסתו של גיל לעבודה המשותפת עם הצמד וביקסון משתנה הפוקוס ומעותק לתכנון בו החתך משמש כמחולל. שיטת עבודה זו משפיעה על הזיקה והקישור בין החללים הפנימיים, כניסת האור והקשרים בין הפנים ובין החוץ ו”חווית המשתמש”. השינוי ניכר כבר בסוף שנות השישים בתכנונה של הספרייה המרכזית באוניברסיטת בן גוריון, “המונוליטיות של הספריות המוקדמות הפכה בהדרגה למערכת אלמנטריסטית מורכבת, ציר שהפירוק הדקונסטרוביסטי בקצהו. תמורות אלו התרחשו בד בבד עם מגמות חברתיות, שביקשו אדריכלות שרואה במבני ציבור לא רק חללים פונקציונליים אלא גם מקומות מפגש בין משתמשים ותחומים. ספריית ארן צומחת היישר מן הקרקע והחתך שלה מגלה מערך קשרים מורכב בין מפלסי הבניין ואגפיו השונים”.
לא רק חללים פונקציונליים אלא גם מקומות מפגש בין משתמשים. ספריית מדעים מדוייקים באוניברסיטת תל אביב. צילום: מתוך הספר.
הספריות המאוחרות יותר שתוכננו הפכו לספריות תלויות הקשר, לא עוד ספריות מרכזיות והכליות אלא ספריות פקולטטיות שמסופחות לתחום ידע צר יותר ונותנות מענה לתחומים ספציפיים ואינן מבקשות ליצור הקשרים אינטרדסיפלינריים. הדבר יש בכוחו להעיד על התבססותה של האקדמיה הישראלית, כאשר כל גוף ידע עומד בזכות עצמו והן להצביע על שקיעתה של הספרייה כחלל מרכזי בכינון החיים האקדמיים בעולם הפוסט מודרני.
“אדריכלות שטוחה, חסרת ייחוד ומסחרית המאפיינת את חלק הארי של אדריכלות ישראל כיום”.תוספת אגף לבניין משפטים ובו הרחבה לספריית משפטים באוניברסיטת תל אביב. צילום: מתוך הספר
השתנות נקודת המוצא בתכנון הספרייה האקדמית חושפת לא רק את השינויים בשיח האדריכלי אלא גם את אופני השימוש ומעמדה של הספרייה בחיים האקדמיים. נראה כי הספרייה מאבדת את מעמדה הרם ואת תפקידה הבלעדי כסמכות באצירת וארגון הידע, מחלל שמסוגר בתוך עצמו וכופה על המשתמשים אינטראקציה עם הידע בלבד, הספרייה בעשורים האחרונים נמצאת בחיפוש מתמיד בניסיון לתקף את מעמדה וחשיבותה עבור המשתמשים שלה. כך היא פונה אל עבר החוץ, מבקשת ליצור אינטראקציות תלויות תקשורת ושיח, הופכות לחללי עבודה ומפגש.
המבט על תכנון הספריות השונות החל משנות השישים ועד שנות התשעים חושף את השינויים שעבר המשרד החל מצורת עבודה מהודקת וקונספטואלית לעבר תכנון מבנים חסרי ייחוד, “זהו גם מסע מעניין בדרך שעשתה האדריכלות הישראלית מהמודרניזם, הכפרי או העירוני, דרך הברוטליזם, והפוסט מודרניזם וכלה באדריכלות השטוחה, חסרת הייחוד והמסחרית שמאפיינת את חלק הארי של אדריכלות ישראל כיום. למרבה הצער גם את עבודת המשרד המעניין הזה בסוף דרכו – וזוהי בהחלט ביקורת, גם אם סמויה ולא ישירה” טוען צבי אלחייני.
הספר-קטלוג מציע מבט נרחב על עבודת המשרד, הוא מלווה בטקסט שמספק בסיס מושגי להבנת העבודה והקשרה, ובצילומים רבים של הפרוייקטים השונים, שחושפים את היקף העבודה חסר התקדים. הצילומים עבור רבים יחלצו מבנים מוכרים מהאנונימיות שלהם ויציבו אותם כחלק מפרויקט חיים אישי וציבורי כאחד.
ההימנעות מהביקורתיות בעת עריכת הספר, לטענתנו של צבי אלחייני, “הייתה החלטה עקרונית ולא נבעה מפיקוח של המזמינים. לטענתו, אחרי שנים של היסטוריוגרפיה ביקורתית כמו גם פסבדו-ביקורתית על אדריכלות ישראל, שבמקרים רבים, כפי שמתברר כעת עם פתיחתם של ארכיונים רבים, העדיפה להתעלם לעתים תכופות מהעובדות או לחלופין לכופף אותן לטובת ׳ביקורתיזם׳ אופנתי העדפנו לכנס קודם לכן, באופן המקיף ככל הניתן, את מכלול עבודת המשרד ואת סיפורו הייחודי”.