מדוע היציאה מתחנות הרכבת בישראל כל כך לא נעימה, והחיבור לעיר כמעט ולא קיים? מחשבות ותובנות מביקור בגרמניה, על תכנון סביבות תחנות רכבת, ועל הממשק עם העיר.
דמיינו לעצמכם שאתם יורדים בתחנת רכבת כלשהי בישראל, אתם יוצאים לכיכר קטנה ומוצלת, את פניכם מקבלים עצים גדולים וספסלים נוחים לנוח רגע מהמסע. הבוהק אינו מכה את פניכם, רק ערבוביה של צבעי ירוק, כחול עם קרני שמש חמות המסתננות דרך צמרות העצים. בית קפה עם שולחנות בפאתי הכיכר. העיר מקבלת את פניכם. נשמע חלומי? אכן חלום רחוק וכואב. הממשק בין העיר לתחנות הרכבת בישראל הוא נושא מתסכל. העיר אינה מקבלת את פניהם של היוצאים משטח הרכבת ולרוב הנוסעים נזרקים לאבק והחלל הסואן של רכבים, כבישים ואנשים טרודים הנעים במהירות ליעדם. אז למה? מדוע איננו יכולים לתכנן את הממשק בין תחנת הרכבת לעיר באופן שיהפוך אותו למקום?
חשבתי על הסוגייה הזו ועל תירוצים אפשריים עבור אנשי התכנון.
תירוץ מספר 1: הרכבות נבנו והתפתו בפאתי הערים בישראל לכן העיר אינה מגיעה אליהן. אכן, נכון אבל כיום חלק מתחנות הרכבת נמצאות בסביבות עירוניות עמוסות וסואנות. כך למשל, תחנת סבידור. ציר בגין התפתח, תחנת הרכבת הקלה עומדת על תילה, אך מדוע אין קשר או ממשק בין השלושה? מדוע יש לצאת מתחנת הרכבת בשמש הקופחת לחלל שהוא שום מקום?
תירוץ מספר 2: מערכות התחבורה והבינוי מתוכננים על ידי גופים שונים, אם כי בתיאום. נכון מאוד. אך האם לא כדאי שגם המופקדים על התחבורה ילמדו דבר או שניים על בינוי ועל האופן שיש לחשוב על הממשק בין השניים.
תירוץ מספר 3: תחנות הרכבת הרבה פעמים ממוקמות באזורי גבול בין רשויות, למשל, גבול בת ים וחולון, תל אביב וגבעתיים. נכון. אך את מי זה מעניין? יתכבדו הרשויות ויתחילו לחשוב על התווך המשותף שלהן, ועל סביבות הגבול. מדוע בכל התחנות הללו הנוסע יוצא למדבר ציה? לכבישים חשופים ומהירים.
ועוד ועוד תירוצים…
לאחרונה חשבתי כי אולי אנחנו פשוט לא יודעים לתכנן את סביבות תחנות הרכבת. לאחרונה יצא לי לחשוב על הנושא בביקור בעיר דורטמונד בגרמניה. עיר תעשייתית בחבל הרוהר, המונה קרוב ל600,000 תושבים. עיר גדולה, מורכבת, מלאה סתירות פנימיות עם הרבה אתגרים חברתיים. עיר שאינה מזמינה בהכרח את התייר הממוצע לביקור בה, לכן היא מעניינת. עיר חילונית שאינה נוצצת. בדומה לערים שיש גם לנו, חולון או בת ים, רמת השרון, הרצליה, ועוד ערים שאינן אטרקטיביות במיוחד לתיירים המבקרים בישראל ומיד נוהרים למצדה, ירושלים ותל אביב, לא בהכרח בסדר הזה.
אז דורטמונד. עוד עיר בגרמניה. אבל בדורטמונד הבינו שחשוב שהעיר תקבל את פניך כאשר אתה יוצא מתחנת הרכבת. מיד עם צאתך מהתחנה, רחבה מרוצפת מובילה אותך לכיוון העיר ומרכזה. מעבר חצייה רחב ידיים מאפשר תנועה קלה אל העיר. בשנים האחרונות הבינו המתכננים כי דורטמונד אינה עיר מושכת במיוחד ולכן ישנם תיירים רבים אשר יעברו דרכה ואולי יעצרו ליום ביקור. ברוח זו הוחלט למקם את מוזיאון הכדורגל המפורסם בסמיכות לתחנת הרכבת. חכם לא? הביקור בדורטמונד עורר אותי דווקא בגלל שאינה עיר יפה במיוחד וגם אזור תחנת הרכבת אינו גרנדיוזי או מעוצב בצורה יוצאת דופן. אבל כאשר נכנסתי בשערי העיר, שאלתי למה אנחנו לא מסוגלים לכך?
החלטתי למנות מספר עקרונות תכנון החוזרים על עצמם בעיצוב סביבות תחנות הרכבת ברחבי העולם:
- מקום. סביבת תחנת הרכבת מתוכננת כמקום של תנועה אך גם של שהייה. מקום השהייה מיועד למי שהקדים או איחר את הרכבת אך לא מעוניין לשהות בתוך התחנה. ספסלים, עצים נותני צל, בית קפה. פיתוח מרחבי שהייה הניתנים גם בתשלום וגם בחינם. אלו גם אלו תורמים לחיות ולחשיבות של המקום. מאיטים את הסאון וההמולה סביב התחנה.
- פיתוח סביבתי. סביבת תחנת הרכבת חשוב שתהיה מותאמת אקלים. מה שנכון לערים באירופה אינו רלוונטי עבורינו. סביבת הרכבת המקדמת נוחות אקלימית, הצללה היא הכרח עבור הנוסעים.
- אוריינטציה. יצירה של תנועה מכוונת/צירים ברורים מהתחנה. יציאה ברורה המכוונת את היוצא מהתחנה לכיוון העיר/ערים, וסביבות שונות בעיר. היציאה מתחנת הרכבת הינה מערכת מורכבת של תנועות, אך כזו שיש בה סדר והיררכיה עם קדימות להולכי הרגל ורוכבי האופניים.
- עניין. שימושים מעורבים בסמיכות לתחנת הרכבת, פיתוח של אתרים בעלי עניין, במיוחד עבור ערים המעוניינות להגדיל את המבקרים בה. ערים רבות לא יצליחו לעורר עניין של מעבר ליום ביקור. בנושא זה ישנן מספר ערים שהשכילו לנצל את הקרבה של תחנת הרכבת לשימושים נוספים, במיוחד למרכזי קניות. ראו למשל, תחנת הרכבת בנהריה ותחנת עזריאלי בתל אביב. אך האם ניתן גם לקדם מוסדות תרבות בסמיכות לתחנות רכבת?
אז אם זה כל כך פשוט למה זה לא קורה? נדמה לי שבישראל, ברוח המשנה המודרניסטית, הרכבת היא אמצעי שינוע של אנשים ליעדם, המגביר את היעילות והתפוקה הכלכלית. במובן זה, תחנת הרכבת היא רק מרחב מעבר, המנהל ומסדיר את השינוע. כל הנושא של תחנות הרכבת מתוכנן מנקודת מבט תכליתית ופרגמטית. לכן לסביבת התווך המקשרת אין ערך בעיני המתכננים. נכון, נסיעות רבות הן ממוקדות מטרה, אבל אולי זו ההזדמנות לחשוב על נסיעות אחרות, שאינן כאלה. אנחנו חיים בעידן אחר. נכון, אנשים רוצים להגיע למחוז חפצם, אבל אם אפשר לספק גם סביבה שתייצר זיקה חזקה יותר לעיר ותיטיב עם הנוסעים, אז אולי שווה לנסות.