אי ירוק בעיר

מי מכתיב כיום את סדר היום העכשווי בפיתוח השטחים הציבוריים והירוקים בערים בישראל? קל להפנות את תשומת הלב אל הרשות המקומית האחראית על הקצאה ופיתוח של מרחבי פנאי המשרתים את תושבי העיר ואת המבקרים בה. אך הרשות המקומית אינה פועלת לבדה בעיצוב המרחב: הפרופסיה המקצועית ואדריכלי הנוף, יזמים, החברה האזרחית וארגונים ללא מטרות רווח ואף האקדמיה הם שחקנים בולטים אשר לוקחים חלק בתהליך זה. שחקן בולט נוסף, כמובן, הוא השלטון המרכזי – המדינה אשר מתווה כללים, הנחיות והמלצות לאופן שבו יראה ויתפקד המרחב הציבורי בעיר.

בעשור האחרון פורסמו שני מדריכי תכנון בולטים אשר נוסחו כשיתוף פעולה בין משרדי הממשלה ורשויות רגולטיביות וממשלתיות שונות, לרבות המשרד להגנת הסביבה, המשרד להגנת הסביבה ומינהל התכנון במשרד הפנים.1 המוקדם מבין השניים, "שטחים ציבוריים פתוחים בערים: מדריך לתכנון"2 פורסם בשנת 2008 כקובץ המלצות והוראות בלתי מחייבות, שגובש במסגרת ועדת היגוי בין משרדית.3 המדריך מציג את עקרונות התכנון הרצויים לסוגים השונים של השטחים הציבוריים בעיר, כמו גם את הליכי התכנון המוצעים בעת הכנתן של תכניות ברמות התכנון השונות.4

בנוסף מבחין המדריך בין שתי קבוצות ראשיות של שטחים ציבוריים בעיר: שטחים נורמטיביים, אשר נועדו למלא את מכסות המינימום של שטחים פתוחים לנפש לפי ההנחיות הסטטוריות הקיימות,5 לצד שטחים שאינם נורמטיביים, כגון צירים ירוקים, שדרות, מעברים להולכי רגל, רחבות וכיכרות. המדריך מגדיר טיפוסים שונים של שטחים ציבוריים פתוחים תחת כל קטגוריה ומציע המלצות תכנוניות עבור כל טיפוס – תוך התייחסות לפרמטרים כמותיים ומרחביים של מיקום השטח הציבורי, גודלו, היקף האוכלוסייה אותה הוא משרת ומרחק ההליכה ממנו לריכוזי הדיור בעיר. מדריך זה למעשה מתווה עקרונות אוניברסליים לכלל הערים בישראל, כך שבמובנים רבים הוא מתעלם מהשונות החברתית והפיזית הקיימת בערים שונות בארץ.

אקלים, אוכלוסיה, טופוגרפיה וסוג היישוב הם רק חלק מהמשתנים המתווים את ההמלצות. פארק כפר סבא (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)

אקלים, אוכלוסיה, טופוגרפיה וסוג היישוב הם רק חלק מהמשתנים המתווים את ההמלצות. פארק כפר סבא (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)

שדרת שמעון בערד. מהו התפקיד של השטחים הירוקים והציבוריים בעיר? (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)

שדרת שמעון בערד. מהו התפקיד של השטחים הירוקים והציבוריים בעיר? (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)

כדי לפצות על לקונה זו פורסם בשנת 2012 "מדריך לתכנון גנים ציבוריים לפי סוג יישוב, מגזר אוכלוסייה, אזור אקלימי וטופוגרפיה".6 כותרתו העניינית של המדריך מדגישה את מסד הידע שנעדר מהמדריך הקודם, תוך מתן התייחסות לסוג היישוב (עירוני, קהילתי וכד'), להתאמה למגזר אוכלוסייה (בדגש על המגזר הערבי והחרדי) ולמאפיינים הגיאו-אקלימיים המאפיינים אזורים שונים בישראל. גיבוש ההמלצות במדריך נגזר מתוך בחירה לאפיין, לקטלג ולהפריד את מרכיבי הנוף השונים (לרבות מאפייני השטח, תכליות ושימושים, נוחות אקלימית-סביבתית, שיעור התכסית, אינטנסיביות הפיתוח, ניקוז והשקיה, תחזוקה ועוד) ליחידות בסיסיות ואוטונומיות – כשכל יחידה זוכה להתייחסות ולהמלצות העומדות בפני עצמן.

שני המדריכים מכירים בעובדה ומצהירים כי המערכת הנופית היא מערכת הוליסטית, שכל "איבר" או היבט בה קשור במערכת גומלין מורכבת והדוקה להיבטים אחרים ביחסים דיאלקטיים. במובן זה המדריכים מבקשים לאמץ ראייה הוליסטית-כוללנית של הנוף בעיר, הן ביחס למרכיביה שלה והן ביחס לתפקודה של המערכת הנופית ביחס לשאר מרכיבי המערכת העירונית בכללותה.

יחד עם זאת, הכלים וההמלצות אותם מתווים המדריכים אינם מאמצים רוח הוליסטית זו, אלא מבטאים גישה פרגמטית-רדוקטיבית אשר מפרקת ומסעפת את המערכת הנופית לתתי-קטגוריות עצמאיות – כשכל תת קטגוריה זוכה לטיפול ולהתייחסות נפרדים. זוהי ראייה תכליתית, שאינה מציעה בחינה רוויזיוניסטית על הקיים. במובנים רבים, המדריכים הקיימים משעתקים את התפיסה המופנמת והרווחת בפיתוח הנופי בישראל ולמעשה ממסדים אותה כהנחיה רשמית, בכך שהם מסתכלים על הקיים ומעניקים לו מסגור בדמות מערכות ניהול ורגולציה ברורים יותר לרשות המקומית.

הממשק בין הטבע לעיר כהזדמנות לפיתוח נופי. פארק נחל המורה, עפולה (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)

הממשק בין הטבע לעיר כהזדמנות לפיתוח נופי. פארק נחל המורה, עפולה (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)

הפארק כמוקד מרכזי בעיר. פארק ענבה במודיעין (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)

הפארק כמוקד מרכזי בעיר. פארק ענבה במודיעין (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)

הכלים וההמלצות הללו מוגבלים ביכולתם לעורר דיון או מחשבה בנוגע היבטים התוכניים, התפקודיים, הצורניים והערכיים של המרחב הציבורי – ולכן משמשים ככלי טקטי שמטרתו הקצאה והסדרה של הנוף בעיר, כאשר המצב הקיים הוא נקודת המוצא הזוכה להמשכיות ולשכפול. המימד החסר במדריכים הללו, אשר נבדל מהמימד הטקטי, הינו המימד האסטרטגי: אותו מימד אשר מבקש תחילה לאתגר ולהעמיד בסימן שאלה את התפיסות הרווחות, הקיימות והמשועתקות בפיתוח הנוף ואת הערכים העומדים בבסיסם.

לא ניתן לנתק בין הגישה הפרגמטית הרווחת כיום בישראל לנעשה בעולם, ואף ניתן לטעון כי ישראל אימצה את הגישה הדומיננטית הזו ממקומות אחרים בעולם. בחינה של השיח הרווח באקדמיה, באדריכלות הנוף כפרופסיה וברשויות הרגולטיביות, תגלה כי הפרגמטיזם אינו מנת חלקה הבלעדית של ישראל. ניתן בהקשר זה לציין שתי דוגמאות בולטות: הראשונה היא המדריך "Designing Small Parks" אותו ניסחו החוקרות האמריקאיות אן פורסית' ולאורה מוסצ'יו.7 תחת תת-הכותרת "A Manual for Addressing Social and Ecological Concerns" בחרו צמד החוקרות, ממש כפי שבחרו לעשות מדריכי התכנון הישראלים אותם בחנו, לפרק את המכלול הנופי לשנים-עשר תתי קטגוריות; מהקצאה כמותית של שטחים, דרך היבטים של נראות, ניהול מים, אקלים ואטמוספירה – ועד ניהול ומעורבות הציבור. כל קטגוריה זוכה במדריך להתייחסות נקודתית ונפרדת. זוהי דוגמה ראשונה לגישה פרגמטית-רדוקטיבית בשיח הנופי הדומיננטי בארה"ב. דוגמה בולטת נוספת היא ספרו של המתכנן והמרצה האמריקאי אלכסנדר גראבין,8 בספר זה מאמץ גראבין גישה רדוקטיבית דומה, אשר מפרקת את הנוף למרכיביו ומציעה המלצות ועקרונות נפרדים לכל מרכיב ומרכיב – ובכך מחזקת את התפיסה הפרגמטית בעיצוב המרחבים הציבוריים בעיר.

כיום ניכר כי המרחבים הציבוריים בישראל מאמצים את הרוח הצרכנית, השיווקית, הטוטאלית, היעילה והתכליתית העולה מהמציאות הניאו-ליברלית העכשווית. חשיבה חדשה ביחס לנוף, אשר יוצאת מתוך ראייה הוליסטית ואסטרטגית, תשאל תחילה שאלה פשוטה אך מתבקשת: האם אנו מוכנים לוותר ולהפקיע את המרחבים הציבוריים שלנו לטובת ערכים אלה? האם ניתן לדמיין סולם ערכים אלטרנטיבי לפיתוח הנוף בעיר? ואם, כן כיצד הנוף העירוני צריך להתפתח? מהי תצורתו ומהם המרחבים שאנו היינו שמחים לגלות ביציאה מפתח ביתנו?

  1.  לאחר בחירות מרץ 2015, ראש מפלגת "כולנו", משה כחלון, מונה להיות שר האוצר בממשלת ישראל השלושים וארבע. במטרה לחולל רוויזיה בשוק הדיור בישראל, תבע כחלון בהסכמים הקואליציוניים טרם כינונה של הממשלה לקבל את האחריות על כלל הרשויות הרגולטוריות והממשלתיות הנוגעות לפקידות התכנונית, כך שמינהל התכנון כפוף נכון לכתיבת שורות אלה לאחריות המנהלית של משרד האוצר.
  2.  מדינת ישראל, שטחים ציבוריים פתוחים בערים: מדריך לתכנון, המשרד להגנת הסביבה אשכול מדיניות ותכנון אגף סביבה עירונית, משרד הפנים מנהל התכנון, משרד הבינוי והשיכון מינהל תכנון והנדסה אגף האדריכל הראשי, 2008.
  3. על המסמך חתומים אגף סביבה עירונית באשכול מדיניות ותכנון במשרד להגנת הסביבה, מנהל התכנון במשרד הפנים ואגף האדריכל הראשי במנהל תכנון והנדסה במשרד השיכון והבינוי, ועל כתיבתו הופקדו היועצים הסביבתיים עמית שפירא ואיריס האן.
  4.  שם, עמ' 10-11.
  5. ראו: מדינת ישראל, תדריך תכנון להקצאת קרקע לצורכי ציבור, משרד החינוך התרבות והספורט המנהל לפיתוח, משרד הפנים מנהל התכנון, משרד הבינוי והשיכון אגף פרוגרמות, משרד האוצר אגף תקציבים, 2005.
  6.  ראו: תמר טרופ וגדעון שריג, מדריך לתכנון גנים ציבוריים לפי סוג יישוב, מגזר אוכלוסייה, אזור אקלימי וטופוגרפיה, המשרד להגנת הסביבה, משרד הבינוי והשיכון אגף האדריכל הראשי, משרד החקלאות ופיתוח הכפר, 2012. המדריך נכתב ונערך ע"י ד"ר תמר טרופ מהחוג לניהול משאבי טבע וסביבה באוניברסיטת חיפה ואדריכל הנוף גדעון שריג.
  7.  ראו: Forsyth, Ann, Laura Musacchio, and Frank Fitzgerald. Designing small parks: a manual for addressing social and ecological concerns. John Wiley & Sons, 2005.
  8. Garvin, Alexander. Public parks: The key to livable communities. Ed. Ronda Brands. WW Norton, 2011. "Public Parks: The Key to Livable Communities".