אדריכלי הנוף צריכים להבין שהם הרבה יותר מאשר גננים, אסור להתעלם מהטבע כדי לרצות את הציבור וגם בישראל אפשר לקדם פרויקט כמו ההיי-ליין בניו יורק – ראיון עם אדריכלית הנוף ברברה אהרונסון. 

משרד אדריכלי הנוף שבראשו עומדת ברברה אהרונסון שונה משאר המשרדים בהם ביקרנו עד כה. הוא ממוקם במבנה היסטורי במרכז עין כרם שבדרום ירושלים. מבנה אבן ותיק המתוחזק היטב, מואר כולו בתאורה טבעית ומרוהט בריהוט בעל אופי קליל ורענן. בחדר הישיבות ארון ספרים מלא בספרות מקצועית שנאספה במשך שנים ארוכות. מולנו ישובה אהרונסון, עם שיערה הארוך והבהיר והמבטא הגרמני הכבד, היא בהחלט מזכירה את ניקו (Nico) מלהקת הוולווט אנדרגראונד (The Velvet Underground).

לאחרונה זכה המשרד בפרס קרוון על תכנון פארק הרצליה, עבודה שאת תכנונה הובילה אהרונסון המייצגת את דור הביניים של אדריכלות הנוף הישראלית. את המשרד הקים שלמה אהרונסון, שתכנן את טיילות האס ושרובר בירושלים, כיכר קרייטמן באוניברסיטת בן גוריון ואת כיכר סוזן דלל בנוה צדק. אהרונסון פרש מהמקצוע לפני שנים וכיום ברברה מנהלת אותו במשותף עם בעלה, האדריכל איתי אהרונסון. היא למדה אדריכלות נוף באוניברסיטת ווינשטפאות במינכן שבגרמניה, ואת התואר השני בתחום השלימה באוניברסיטת הארווארד (Harvard) בקמברידג', מסצ'וסטס. חילופי הדורות במשרד לא פגעו בהיקף פעילותו, ואף הצליחו למנף ולהוביל את המשרד לתקופה חדשה ופורייה.

מה פיתוח הנוף צריך לספק לתושב?

"את הדברים הפרגמטיים – מקום ללכת, לעשות ספורט, לילדים לשחק; אבל יותר מכך – עניין רוחני, מקום שמספק ניתוק מהרעש של העיר, מקום שהוא יכול לגעת בטבע, שהוא יכול להבין ולהרגיש את הטבע והירוק, מקום שהוא יכול לבחור". לדבריה, אדריכלי הנוף צריכים לייצר מקום שישרת מגוון של גילאים ואוכלוסיות שונות. השטח הציבורי הפתוח "חייב להיות דמוקרטי", היא מכריזה, ומסבירה: "מישהו שרוצה לעשות ספורט שיוכל לעשות את זה אבל שגם הבנאדם שנמצא בכיסא גלגלים שלא רוצה לשמוע רעש של ילדים – שיהיה לכל בן אדם את המקום שלו".

אהרונסון מסבירה שזה לא כל כך פשוט לעשות כן. "היום אתה צריך מתקני כושר, משחקים, מנגל… היום כמו עם המחשב שהילדים שלנו עושים במקביל שלושה דברים שונים, גם הפארקים שלנו על סטרואידים. אנחנו צריכים למצוא את האיזון בין הפרוגראמה העמוסה לבין כך שיש הרבה אנשים שמחפשים נחת ופנאי בפארק, לתת פירורי לחם לציפורים. זה האיזון שאנחנו צריכים למצוא".

השטח הציבורי הפתוח צריך להיות "מקום שמספק ניתוק מהרעש של העיר" (צילום: Ori, לפי רישיון Attribution דרך ויקישיתוף)

השטח הציבורי הפתוח צריך להיות "מקום שמספק ניתוק מהרעש של העיר". פארק הרצליה, בתכנון המשרד של אהרונסון (צילום: Ori, לפי רישיון Attribution דרך ויקישיתוף)

"אנחנו צריכים למצוא את האיזון בין הפרוגרמה העמוסה לבין כך שיש הרבה אנשים שמחפשים נחת ופנאי בפארק". פארק הרצליה בתכנון המשרד של אהרונסון (צילום: נירה אפרת. מתפרסם לפי רישיון CC BY 2.5 דרך ויקישיתוף)

"אנחנו צריכים למצוא את האיזון בין הפרוגרמה העמוסה לבין כך שיש הרבה אנשים שמחפשים נחת ופנאי בפארק". פארק הרצליה בתכנון המשרד של אהרונסון (צילום: נירה אפרת. מתפרסם לפי רישיון CC BY 2.5 דרך ויקישיתוף)

לפי אהרונסון, הקושי למצוא איזון לא נוגע רק לפרוגרמה של שטחי הציבור, אלא גם לשפה העיצובית ולבחירת החומרים והצמחייה – כשאדריכל הנוף צריך לשלב את רצונות הציבור עם ידיעותיו המקצועיות. במקרה הזה, היא מסבירה, השורה התחתונה ברורה יותר. "אתה בעצם בהתלבטות שאתה חייב גם לשמוע לאנשים, ואנשים רוצים דשא. אז אתה שואל – כמה מהפארק יהיה משהו שיהיה לא כל כך אקולוגי אבל כן משרת את האנשים? גדעון שריג מאוד אוהב דשא והוא לא מתבייש בזה. לדעתי זו טעות". היא מפרטת ונותנת דוגמה במקרה של פארק הרצליה (הפארק משלב בתוכו את הבאסה- שלולית החורף הגדולה של הרצליה): "אנחנו הצלחנו להציל את השלולית בהרצליה. הם רצו מים, אמפיתיאטרון, דשא, מתקני ילדים – אני לגמרי עומדת מאחורי זה. לא הפכנו זונות כדי לשרת את האנשים… אני אדריכלית נוף, אני משרתת את המערכות האנושיות והטבעיות. אני לא אמנית ולא אקולוגית. אני לא יכולה להתעלם מהטבע, אני לא יכולה להתעלם מהציבור". לדבריה, "לפני עשר שנים כולם היו נגדנו כשדיברנו על הערך של שלוליות החורף… היום עד הביורוקרט הכי קטן כולם הבינו שיש פה ערך, עושר, עופות, מגוון ביולוגי. גם האנשים והתושבים באים ואומרים שכולם אוהב בפארק הרצליה את החלק הטבעי. הרבה זה חינוך, זה ידע, אנחנו לא חייבים לעשות רק דשא היום".

"אני לא יכולה להתעלם מהטבע, אני לא יכולה להתעלם מהציבור". פארק הרצליה, בתכנון המשרד של אהרונסון (צילום: Ori, ויקישיתוף)

"אני לא יכולה להתעלם מהטבע, אני לא יכולה להתעלם מהציבור". פארק הרצליה, בתכנון המשרד של אהרונסון (צילום: Ori, ויקישיתוף)

"לפני עשר שנים כולם היו נגדנו כשדיברנו על הערך של שלוליות החורף". שלולית החורף, הבאסה, בהרצליה (צילום: יובל מנדלסון, אתר פיקיוויקי)

"לפני עשר שנים כולם היו נגדנו כשדיברנו על הערך של שלוליות החורף". שלולית החורף, הבאסה, בהרצליה (צילום: יובל מנדלסון, אתר פיקיוויקי)

מה שמסייע לאדריכלי הנוף לעמוד על שלהם, לדברי אהרונסון, הוא שינוי השיח וההכרה הגוברת בחשיבותה של אדריכלות הנוף. "המקצוע שלנו תופס הרבה יותר חשיבות ונפח. אנחנו יועצים שמבינים גם בתשתיות, גם בהידרולוגיה, במערכות. אם עד לפני 15 שנה האדריכל עשה את תכנית האב והוא היה הבנאדם המוביל, היום יש לך המון פרויקטים בעולם שיש אדריכל נוף או קבוצה של אדריכלי נוף ויועץ אקולוגי והם מובילים את הפרויקטים הגדולים, בניו יורק רואים את זה ובעוד הרבה במקומות". לדבריה, מדובר בתופעה בינלאומית שבשנים האחרונות באה לידי ביטוי גם בישראל. "זה התחיל עם הוועדה המחוזית שהבינו שיש לנו את החובה ואת היכולת לדרוש הסתכלות בקנה מידה גדול". כך למשל, "חובתנו להסתכל על פארק אריאל שרון – מה התפקיד של הפארק ומה החיבור שלו לתל אביב ואיך הוא מתקשר לפארק הירקון וההסתכלות בקנה מידה גדול יותר. זה קלאסי שאנחנו אדריכלי הנוף חוקרים את הדברים האלה".

אחרי כן, היא מספרת, זה חלחל גם לרשויות המקומיות עצמן שהבינו שלנוף יש תפקיד משמעותי וכי הם יכולים להפיק ממנו תועלת. "תעלת ניקוז מבטון עד עכשיו חשבו שזה מקור ליתושים ופתאום מבינים שאפשר להפוך את זה לפארק ליניארי. זה טוב. אנחנו חלק של תופעה בינלאומית ואנחנו נהנים מזה – ברגע שמישהו ראה את ההיי ליין בניו יורק ואת הפארקים באירופה – מבינים שאפשר לעשות דברים דומים גם פה. הרשות המקומית היום יודעים לזהות את הפוטנציאל של השטחים הפתוחים… יש פה פוטנציאל אדיר לשנות את התדמית של העיר שלהם ולספק שטחים פתוחים טובים שכל אחד היום מחקה ורוצה".

"יש פה פוטנציאל אדיר לשנות את התדמית של העיר". ההיי-ליין בניו יורק (צילום: Mike Peel (www.mikepeel.net),CC BY-SA 4.0 via Wikimedia Commons)

"יש פה פוטנציאל אדיר לשנות את התדמית של העיר". ההיי-ליין בניו יורק (צילום: Mike Peel (www.mikepeel.net),CC BY-SA 4.0 via Wikimedia Commons)

הבנת הפוטנציאל המיתוגי והפוליטי הטמון במרחבים הציבוריים הפתוחים הוביל במקרים מסוימים גם לניסיון לייחדם לתושבי העיר בלבד.1 אהרונסון מתנגדת לתופעה של גביית תשלום בקניסה לפארקים בניסיון לייעדו אך ורק לתושבים המקומיים: "בפארק הרצליה אמרנו שזה לא ייתכן שאנחנו שמים גדר. אם הפארק מוצלח אז באים אנשים שאתה לא ציפית להם. גם בהרצליה מגיעים כל תושבי בני ברק למתקן כי אין להם משהו כזה. זה מאוד מכביד על הפארק כשאתה מקבל שבעה אוטובוסים… אבל ככה זה". אהרונסון מסכימה לשמוע על גידור רק אם מדובר בהגנה ושמירה על ערכי טבע ועל הנוף, ומציינת לדוגמה את הפארק בעמק הצבאים בירושלים, "הפארק פתוח בין הזריחה לשקיעה, כי זה פארק שהם שמו שם את הצבאים ואם אנשים היו באים בלילה ונכנסים זה היה מפריע לצבאים ולמערך האקולוגי… זה פארק טבע שצריך לגדר אותו כדי לשמור על הטבע".

עמק הצבאים, ירושלים (צילום: Yuvalr, CC BY-SA 3.0 via Wikimedia Commons)

גידור אך ורק כדי לשמור על הטבע, לא כדי להדיר אנשים. עמק הצבאים, ירושלים (צילום: Yuvalr, CC BY-SA 3.0 via Wikimedia Commons)

לדברי אהרונסון, אדריכלות הנוף היא לא גינון, אלא עיסוק בתשתיות, בקני מידה שונים מהמיקרו ועד המאקרו- ואת זה היא ספגה מהבית; או יותר נכון מהמשרד. "שלמה [אהרונסון] הוא בן אדם שאמר שההשפעה שלנו כאדריכלי נוף הכי משמעותית בקנה המידה הגדול, אבל אנחנו צריכים לגעת בכל קנה מידה… הוא לא פחד להתעסק עם נופים כשהקולגות שלו לא רצו כי הם לא הבינו בזה… אם אנחנו מדברים על זה שהוא עשה פארקים, הוא עשה תשתיות דרכים. אנחנו יכולים להשפיע על איפה הדרך ובאיזה גובה, זה לא לפזר הרדופים או פטרוזיליה שנותנים קצת ירוק. ההשפעה האמתית היא בהחלטות מאקרו… אני גדלתי בתוך משרד שאנחנו לקחנו על עצמנו להתערב בהרבה דברים מתוך בחירה, אנחנו גם הצלחנו באמת להשפיע על הרבה תחומים – למשל ההעמדה של אדריכל הנוף בתוך הצוות של התשתיות. מתייחסים אלינו לא בתור גננים… אדריכלי נוף מספרים לעצמם סיפורים כאילו הם לא יכולים להשפיע, אבל בקנה המידה הגדול יש צורך בכך".

בקרב אדריכלי הנוף בארץ נראה כי אהרונסון מייצגת עמדת מיעוט בכל הנוגע למקום שיש לתת לטבע בעיר, ולאיזון שיש למצוא בינו לבין הרצון של תושבים באטרקציות ושעשועים. בסיכומו של יום, רוב הפארקים בערים ברחבי הארץ נוטים להדגיש את המלאכותי על פני הטבעי, לבכר את האגם על פני שלולית החורף, ואת האטרקציות על פני החורשות. אבל אהרונסון, שרואה את הנוף והתשתיות כמערכות השלובות זו בזו, מציגה מציאות מורכבת יותר; כזו בה לאדריכלות הנוף יש השפעה גדולה על חיינו בעיר, ועל כן גם מוטלת על כתפיה אחריות רבה.

  1.  פארק רעננה משתרע על שטח של כ-190 דונם ובשנת 2000 הוחל באופן חסר תקדים, לגבות תשלום בעבור כניסה לפארק בסופי שבוע מכל מבקר שאינו תושב העיר: 15 שקלים למבוגר ו-10 שקלים לילד. בשנת 2007 נכנס לתוקף התיקון לפקודת העיריות האסור גביית תשלום בכניסה לפארקים וגנים ציבוריים.