האם האסטרטגיה של שימוש באדריכלים ידועי שם עבור פרויקטים של התחדשות עירונית מיצתה עצמה? רשימה משכונת הרפאים Albere בטרנטו, איטליה

אם תחפשו מידע בגוגל על המוזיאון של רנזו פיאנו MUSE  בעיר טרנטו באיטליה, סביר להניח שתמצאו רשימות המשבחות ומהללות את הבניין. המוזיאון נחשב בניין "ירוק" ומקיים. בהיבט תכנוני, אתר המוזיאון הוא אזור תעשייה ישן (ששימש בעבר את מפעל הצמיגים מישלן) בסמוך לנהר של העיר ובסמיכות גבוהה למרכז העיר. הפיתוח של המוזיאון על קרקע תעשייתית הייתה הצהרה חשובה בכל הנוגע להחייאה של אזורי תעשייה נטושים. בהיבט אדריכלי, הבניין כולל התייחסות מקיפה לקיימות ובין השאר מתייחס לנושא אנרגיה מתחדשת (כולל שימוש בפאנלים סולריים), שימוש במי נגר לטיפול בגן וניצול של חומרי מיחזור בתכנון ועיצוב הבניין.  המוזיאון עצמו, עוסק ומציג תכנים של מדעי הטבע ומערכות אקולוגיות, בזיקה לטרנטו ולאזור בכלל. מעל הכל, פרויקט ההתחדשות העירונית של אזור התעשייה, הכולל מעבר למוזיאון גם פיתוח של שכונת מגורים, הוא ללא ספק, ההתערבות העירונית העכשווית הגדולה ביותר שנעשתה בעיר אי פעם.

המוזיאון (צילום: טלי חתוקה)

המוזיאון (צילום: טלי חתוקה)

הארמון, הנוף, והמוזיאון

ואולם, הסיפור של הפרויקט מעט יותר מורכב ממה שחושפות הרשימות באתרי האינטרנט החוגגים אובייקטים אדריכליים יפים (ולטעמי הפרויקט הוא בהחלט מרשים וראוי).

אז הנה הסיפור. כמו רבות מהיוזמות של התחדשות עירונית, הסיפור מתחיל טוב. עיריית טרנטו, המונה כ-120,000 תושבים, החליטה לקדם פרויקט באתר תעשייה ישן ומוזנח הסמוך למרכז העיר ולחבר אותו לעיר. על התכנון הופקד משרד האדריכלים היוקרתי רנצו פיאנו. הפרויקט נחנך ב-2013, וכלל כאמור מוזיאון ושכונת מגורים המונה כ- 350 יחידות מגורים. אולם השכונה אינה ההצלחה אשר רבים ציפו לה. נראה כי רק 30 מתוך 304 הדירות נמכרו. למעשה מדובר בשכונת רפאים.

היעדר דרישה והבניינים עומדים ריקים (צילום: טלי חתוקה)

היעדר דרישה והבניינים עומדים ריקים (צילום: טלי חתוקה)

חנויות ריקות (צילום: טלי חתוקה)

חנויות ריקות (צילום: טלי חתוקה)

הסברים שונים לסיבת הכישלון

פרשנים שונים מציעים הסברים לכישלון. יש הטוענים כי מדובר במשבר הכלכלי, אחרים סוברים כי לא ניתן להאשים בסיפור את המשבר הכלכלי, ודי להביט בפרויקטים אחרים הזוכים להצלחה רבה.  אחרים טוענים כי הבעיה היא חוסר הבנה של הקונטקסט, כנגדם יש הטוענים כי המתכננים עשו מאמצים להתייחס לקונטקסט, בין השאר על ידי שימור הפרופורציות וגודל המבנים כפי שקיימים בעיר הוותיקה, כמו גם את רוחב ואורך הכבישים. אם כי, אחרי הכל, מדובר ברובע חדש, ולא ניתן ממש לשעתק את "רוח המקום" באמצעות מורפולוגיה. הסברים אחרים התייחסו לעובדה שהאתר עצמו הוא מהמקומות הפחות מסבירים של עמק טרנטו, מיקומו מתחת למורדות ההרים גורם לכך שהשמש שם שוקעת הרבה לפני הסיום הטבעי של היום ואולי לא במקרה נוצלה כאזור ייצור ותעשייה. הסבר אחר יוחס לעובדה שבעיר קטנה כמו טרנטו, אין שוק של היפסטרים ויאפים, המיוצגים על ידי מעמד בינוני, המעוניינים לרכוש בית יקר החתום על ידי אדריכל מפורסם. למרות שאולי תוכננה כשכונה לצעירים, זו לא יכולה להיות "שכונה מגניבה" מקום של אמנים והוגים, אינטלקטואלים וסטודנטים.

בין האסתטיקה ומרחב המחייה בשכונה לקונטקסט והרגלי המקום פער גדול (צילום: טלי חתוקה)

בין האסתטיקה ומרחב המחייה בשכונה לקונטקסט והרגלי המקום פער גדול (צילום: טלי חתוקה)

ואולם האיוולת הגדולה ביותר, המעוררת סערה ציבורית, היא אופן התנהגותה של הרשות העירונית. כפי שהסבירה לי חברתי האדריכלית כריסטינה מאטיאוצי, הבעיה היא הנושא הקנייני של הפרויקט וסביבתו. בתמצית, בתחילת הדרך, מכרה העירייה את השטח בזול כדי לעודד את היזם לבנות שכונת מגורים שתאפשר דיור בר השגה. אולם, בתהליך הבנייה, עלות הפרויקט נסקה הרבה מעבר למשוער (בדומה להרבה פרויקטים של אדריכלים יידועי שם). הדירות התייקרו מאוד. הבעיה היא שבעלי הון לא התעניינו בדירות כיוון שאלו תוכננו באופן צנוע יחסית. וכך המתחם נשאר ללא קונים. בשלב זה, ועל מנת להתגבר על הפיל הלבן שיצרה, החליטה העירייה לקנות חלק מן המתחם מן היזם על מנת למכור את הדירות בזול לתושבים כדיור בר השגה – מצב שנתפס בעיניהם טוב יותר מאשר להשאיר את המתחם ריק. ובכן, כלכלנים יוכלו לחשב טוב ממני כמה פעמים הפסידה העירייה כסף על הפרויקט הזה.

פארק המשחקים השכונתי (צילום: טלי חתוקה)

פארק המשחקים השכונתי (צילום: טלי חתוקה)

האם הבעיה בפרויקט או באסטרטגיה?

לתפיסתי הבעיה היא בשניהם. בעשורים האחרונים נוטות רשויות לקדם פרויקטים עתירי תקציב בהובלתם של אדריכלים יידועי שם כאסטרטגיה "מנצחת" למיתוג והחייאה עירונית. בהרבה מקרים הפרויקטים נכשלים בשל אחת מן הסיבות המפורטות להלן או בשילובם.

  1. הסיבה האדריכלית. בעיה של שפה, הבחירה באדריכל בעל שם בינלאומי, מבטיחה כי הוא יספק עוד מאותו דבר. קרי הוא יתכנן מבנה העוקב אחרי הרעיונות והשפה המזוהה עמו שנראתה כבר במקומות אחרים ועליה הוא חתום. לכן כאשר מזמינים אדריכל ידוע שם תמיד נקבל עוד מאותו הדבר. לפעמים זה טוב, לפעמים פשוט לא מתאים למה שאנשים רוצים, רגילים או אוהבים. בכל הנוגע למבני ציבור, התושבים יכולים לקבל גחמות מוזרות. אולם בכל הנוגע לסביבות מגורים, קונים מבכרים את הידוע והמוכר.
  2. הסיבה הפוליטית. מגלומניה של פוליטיקאים המנותקים מהאנשים בעיר. לעיתים פרנסי העיר מבקשים להאדיר את שם עירם ושמם באמצעות פרויקטים גרנדיוזיים. הבעיה המרכזית היא שלעיתים קרובות יש לכך מחיר גבוה. פרויקטים מסוג זה עולים הרבה יותר ממה שמתוכנן. אם אין כסף בקופה זו עשויה להיות בעיה. במקרה של טרנטו תקציב לא היתה הבעיה אבל בכל זאת עולות שאלות קשות לגבי שימוש בכספי ציבור.
  3. הסיבה החברתית (נוסטלגית). חסידי ג'ין ג'ייקובס (שאינני נמנית עימם) יטענו להיעדר מורכבות, קהילה, היסטוריה של המשכיות. הזרות של פרויקטים חדשים למרקם הקיים גורמת לסלידה של רבים מן הפרויקט.
החצרות הפנימיות בין הבניינים (צילום: טלי חתוקה)

החצרות הפנימיות בין הבניינים (צילום: טלי חתוקה)

מעבר בין בניינים - חשבו על כל פרט (צילום: טלי חתוקה)

מעבר בין בניינים – חשבו על כל פרט (צילום: טלי חתוקה)

חתך הרחוב - קנה מידה אנושי (צילום: טלי חתוקה)

חתך הרחוב – קנה מידה אנושי (צילום: טלי חתוקה)

כאשר הגעתי לפרויקט חשבתי שמבחינה אדריכלית הפרויקט מקסים. הפרופורציות של המבנים נעימות, המרחב הבין בנייני טופל בתשומת לב גבוהה, הפרטים וחומרי הגמר היו מגוונים ויחד עם זאת הצליחו לבנות שפה אחידה. אין ספק כי מדובר בפרויקט שאפתני ויקר של התחדשות העירונית של אזור תעשייה נטוש, שנבנה תוך שימוש בחומרים עמידים טבעיים, עם תשומת לב רבה לאחריות סביבתית והיחסים עם הנוף. קולגה אמריקאית, שצעדה לידי, אמרה מיד, "אני הייתי שמחה לגור פה".  הסכמתי אתה. אולם הסכמנו שבדיוק כיוון שהפרויקט דיבר בשפה בינלאומית היה יכול להיות ממקום בכל מקום. לכן, אינני חושבת שבמקרה הזה הבעייתיות טמונה באדריכלות אלא באסטרטגיה. פרויקטים של התחדשות עירונית המשתמשים באדריכלים יידועי שם, מיצו עצמן זה כבר, אפקט בילבאו התפוגג מזמן. גם אצלנו, די להסתכל על גשר המיתרים המוזנח בכניסה לירושלים.