השבוע התפרסמה רשימה המבקרת את השימוש הציני שנעשה לא אחת בדרום העיר ונמתחה ביקורת על כנס איגוד המתכננים, שהתקיים השנה בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב. איל פדר, שהפיק את הכנס בתחנה המרכזית ופעיל בזירה זו בכובעים שונים מזה מספר שנים, טוען שהפניית הביקורת לכנס מפספסת את הנקודה.

אני חושב שהפוסט האחרון בנושא כנס האיגוד המתכננים קצת מפספס, למרות השיר המצוין של שלומי חתוכה.

בהחלט קיימות שתי תופעות שליליות מאוד של ביקורים בשכונה שחשוב לדבר עליהן והרשימה האחרונה כמו גם הרשימה הקודמת שהתפרסמה בנושא הכנס, מתייחסת לכך באופן מצוין:

  1. תיירות פורנוגרפית עוני – סיורים לרגע שבאים לראות “כמה נורא פה”, “אוי ואבוי איך השתנה”, “איזה אקזוטיים האפריקניים האלה” (נ’ במקור) ועוד. זוהי תופעה שלילית כי היא עונה בדיוק על הצורך לראות את עצמנו מול האחר כפי שתואר בפוסט ולא רואה כלל את השכונה ומורכבויותיה.
  2. פעילות “שטחית” – פעילים מבחוץ מטעם עצמם או מטעם ארגונים שבאים “להציל” את השכונה בכל מיני דרכים מוטעות ומיותרות בלי להבין, להכיר ובעיקר לפעול יחד עם הקהילה שחיה פה, וכמובן להיעלם רגע אחרי. הבעיה בכך היא שהם שוב, עושים זאת בעיקר בשביל עצמם, ושבמקרים רבים הם עושים לא פחות נזק מתועלת.

אבל המקרה של כנס המתכננים שונה בתכלית לדעתי, מכמה סיבות:

ראשית, האירוע הזה בוודאי שלא התיימר לתקן את התחנה המרכזית וגם לא בדיוק להכיר אותה לעומק. מדובר בכנס מקצועי. למעשה, זה אחד הכנסים המקצועיים הגדולים בארץ בנושאי העירוניות והתכנון (כ-800 משתתפים/ות), כנס שכלל למעלה מ-140 הרצאות על כל תחומי התכנון – מתחבורה בינעירונית ועד תכנון קהילתי בשכונות. זו לא יוזמה שנולדה בשביל להתקיים בתחנה המרכזית או להתייחס במהותה לתחנה המרכזית, זה המיקום (והמיקוד החלקי) שנבחר השנה, במקום להתקיים במגדלי השן של האקדמיה, כפי שמתרחש בדרך כלל.

בהקשר זה, זו לא הייתה קבוצה שבאה “לראות את המצב בדרום תל אביב”, זאת הייתה קבוצה מקצועית ענקית שבאה לקיים דיון מקצועי ענייני על בתחום התכנון. העובדה שהכנס התקיים בתחנה המרכזית, אולי הכישלון התכנוני הגדול בארץ, שימשה לשיטתי למטרה אחת – היא הכריחה את הדיונים על התכנון להתייחס (לפחות במידה מסוימת) למציאות הזאת, ולא להתעלם ממנה בנוחות כמו בדיונים אחרים 1 והם התייחסו – גם אם לא מספיק. רואים את ההבדל גם בתכנים עצמם (כ-10% מההרצאות עסקו ישירות בתחנה או בדרום העיר) אבל גם במסגור של רבים מהדיונים המקצועיים האחרים. איך מישהו יכול לדבר על מרכזי תחבורה בכנס כזה, מבלי להתייחס להשפעה של התחנה? איך מישהו יכול לדבר על פינוי בינוי מבלי להתייחס לתחנה? איך אפשר לדבר על עירוניות מבלי להתייחס למורכבות מסביב? היחיד שהצליח לעשות את זה מבין ההרצאות שאני שמעתי, היה רון חולדאי.

העובדה שהכנס התקיים בתחנה המרכזית, אולי הכישלון התכנוני הגדול בארץ, חייבה את הדוברים להתייחס למציאות זאת, גם אם באופן חלקי (צילום: ניר סלקמן)

העובדה שהכנס התקיים בתחנה המרכזית, אולי הכישלון התכנוני הגדול בארץ, חייבה את הדוברים להתייחס למציאות זאת, גם אם באופן חלקי (צילום: ניר סלקמן)

כמובן שאפשר היה להתייחס לתחנה בצורה יותר מעמיקה, ואני הייתי שמח לו זה היה קורה, אבל זאת לא הייתה המטרה. התחנה לא הייתה נושא הכנס, וארגון המתכננים איננו ארגון פוליטי או רדיקלי שרוצה או יכול לטעון טענה ערכית, כארגון על המצב בתחנה. עם זאת, המהלך הרדיקלי ביותר שהוא יכול לעשות, זה לעמת את חבריו עם התחנה המרכזית החדשה ולאפשר במה לדיון.

המטרה שלי לפחות, כשבחרתי להשתתף בהפקת הכנס בתחנה, הייתה לעמת את השיח התכנוני והעירוני ה”רגיל” עם המציאות של נווה שאנן ושל החיים בתחנה. אני חושב שזאת מטרה ראויה שלא מנצלת את המרחב, אלא מקיימת דיון חשוב, ביקורתי וענייני אודות המרחב ומה שהוא מייצג בעזרתו. אני גם חושב שהיא הושגה, לפחות באופן חלקי.

באופן כללי, בשיח התכנוני בישראל יש דיונים רבים המרשים לעצמם, לא לדון בתופעות כמו נווה שאנן והתחנה המרכזית אלא פשוט מדלגים מעליהן. כמה פעמים אותם מתכננים, ששואפים לבנות מציאות חברתית ועירונית בארץ, חלפו על פני נווה שאנן היישר ממחלף לה-גרדיה ל”עיר הלבנה” של שדרות רוטשילד?

בהקשר הזה, ארצה לצטט דווקא משוררת אחרת – תהילה חכימי, שמתייחסת לאותה תופעה של אנשים שרוצים ליהנות מהיצע עירוני מסוים תוך שהם “חולפים” על פני האזורים ה”אחרים” של העיר:

רכבת אוניברסיטה | תהילה חכימי

עַל הַמִּדְשָׁאָה הַגְּדוֹלָה שֶׁל אוּנִיבֶרְסִיטַת בֶּן גּוּרְיוֹן שֶׁבַּנֶּגֶב

שָׁמַעְתִּי מִישֶׁהוּ אוֹמֵר:

הַדָּבָר הֲכִי טוֹב שֶׁקָּרָה בִּבְאֵר שֶׁבַע

זֶה הָרַכֶּבֶת שֶׁמַּגִּיעָה יָשָׁר לְתוֹךְ הַקַּמְפּוּס

בְּלִי שֶׁנִּצְטָרֵךְ לַעֲבֹר בָּעִיר.

רָצִיתִי לִצְרֹחַ:

הָעִיר הַזּוֹ זֶה לֹא הַזּוֹנָה שֶׁלָּכֶם יָא מַנְיָאק

אֲבָל שָׁתַקְתִּי.

 

מתוך הספר ”מחר נעבוד”, הוצאת טנג’יר, 2014

מושב של פורום המתכננים הצעירים שהתארח בספריית יונגיידיש בתחנה המרכזית  (צילום: ניר סלקמן)

מושב של פורום המתכננים הצעירים שהתארח בספריית יונגיידיש בתחנה המרכזית (צילום: ניר סלקמן)

בשורה התחתונה, כ-800 מקצוענים בתחום התכנון, שרבים מהם הרימו גבה על עצם הרעיון של לדרוך בתחנה המרכזית החדשה, אף על פי שחלקם מתכננים פרויקטים בדרום העיר בימים אלה (!). המשתתפים נאלצו להציג את עבודתם על רקע המציאות המתקיימת בתחנה. או לכל הפחות לשהות בה יום אחד. אין לי אשליות שהכנס הזה יעשה שינוי בשכונה, שוב – זאת גם לא המטרה, אבל יצירת חיבור תודעתי בין הפעילות התכנונית לתוצאות, כמו המצב בנווה שאנן ובתחנה המרכזית, היא בעיני פעולה ראויה ולא ניצול של המרחב. אני מרגיש שיש לא מעט מתכננים שעושים במרחב הזה כרצונם, שחושבים על תכנון במקומות כמו דרום העיר בלי להתייחס למשמעויות שלו.

על כן אני מאמין כי הכנס  עשה צעד (קטן) בכיוון חיובי.

לסיכום, בעודי מסכים מאוד עם הביקורת הנוקבת על אנשים שבאים להיות “אורחים לרגע” בדרום ומשרתים בעיקר את עצמם, אני חולק על הביקורת בנוגע לכנס וחושב שזו הייתה פעולה ראויה של דיון מקצועי-ביקורתי.

*הכתוב מייצג את עמדתו האישית בלבד ותגובה זו אינה מהווה תגובה רשמית של איגוד המתכננים או צוות הכנס

  1.  מעבר לכך, חשוב לציין שבניגוד לאירועים חיצוניים אחרים באזור וסיורים של כל מיני מדריכים מטעם עצמם, האירוע הזה היה פרי שיתוף פעולה עמוק עם גורמים מקומיים רבים, בין היתר מוסדות תרבות שונים שפועלים בתחנה ואמנים מקומיים (שרובם נאבקים על קיום כלכלי). כל המעורבים קיבלו תשלום הוגן מאוד על ההשתתפות ונהנו מהנוכחות המוגברת באזורם בשעות שהם בד”כ עומדים ריקים.