ההצעה לספח את בת ים לתל אביב נשמעה מופרכת לרבים, אבל לא רק שהיא עשויה להיות חבל ההצלה שבת ים זקוקה לו, אלא גם שהמטרופולין כולו יכול להרוויח מכך. מחשבות על ההזדמנויות הטמונות באיחוד רשויות.

"שיחברו עם חולון.. גם ככה יש להם את הכינוי חוב"תי", "אני עדיין מאמינה שזה בדיחה, אין מצב!!", "סער שוקל: תל-אביב-יפו-בת-ים-בני-ברק-סניף חב"ד בהודו וההוא שמציע להניח תפילין במחלף הסירה יאוחדו לעיר אחת", "זה יכול להיות נחמד לספח את בת ים לניו יורק"[1] –  תגובות מתנשאות, ספקניות וציניות, כאלו ואחרות, נשמעו בימים האחרונים בקרב תושבים תל אביביים על ההצעה לספח את בת ים לתל אביב. על פניו, למי שאינו מעורה בפרטים, הצעתו של שר הפנים סער עשויה להישמע לא מובנת עד כדי הזויה, אבל זו תהיה שגיאה להתייחס למהלך זה (שעוד רחוק מאוד ממימוש, אם בכלל יגיע לכך) כבדיחה שהופרחה לחלל האוויר. לפני שמרימים גבה נוכח ההצעה, חשוב לשאול מי עשוי להרוויח ומי יפסיד מאקט כזה? אילו השלכות יהיו לו על עיצוב המרחב העירוני של העיר המאוחדת? אילו השלכות עשויות להיות לאיחוד רשויות על תכנון ועיצוב מרחב מטרופולין תל אביב כולו?

ודאי, ההצעה נשמעת רדיקלית, אך היא אינה מופרכת. ולראייה תגובתו של ראש העיר תל אביב, רון חולדאי. בעוד שבסוף שנות ה-40 בן גוריון היה צריך לכפות את סיפוח יפו כולה לתל אביב,[2] הפעם נראה שהעיר הגדולה מוכנה לקבל את האחות הקטנה מדרום בזרועות פתוחות. "כפי שראש העיר אמר בעבר, הוא תומך באיחוד רשויות", פורסמה תגובת עיריית תל אביב בתקשורת, "כל הצעה אחרת אינה עומדת במבחן ההיגיון". אבל אילו עוד הצעות אחרות עומדות בכלל על הפרק? כדי להבין זאת כדאי לשים לב להקשר של הצעת הסיפוח.

מי יודע איפה עיר אחת נגמרת והשנייה מתחילה?

לפני מספר חודשים פנתה בת ים לבג"ץ בדרישה להקים ועדה שתבחן חלוקת הכנסות בינה לבין חולון, ראשון לציון ותל אביב. העיר טוענת כי בשל שטחה הגיאוגרפי המצומצם היא מופלית לרעה לעומת שכנותיה ביכולתה לפתח שטחי תעסוקה ומסחר. למה זה טיעון רלבנטי? כיוון שבמציאות של ימינו הרשויות המקומיות חיות על הארנונה שאינה ממגורים. כך עיר שאין לה אזור תעשייה ותעסוקה היא עיר שנידונה לגירעון תקציבי מובנה.[3]

ואכן העיר בת ים סובלת מגירעון תקציבי עמוק ולטענת העירייה, לא משנה כמה רפורמות והליכי ייעול יבוצעו, לא ניתן יהיה להתגבר עליו. מצבה הכלכלי הקשה של העיר מביא לכך שההוצאה העירונית על חינוך, רווחה ושירותים אחרים הניתנים לתושבים נמוכה מזו של הרשויות השכנות. לפיכך מובן מדוע שר הפנים הורה למנות את ועדת החקירה, והנחה אותה לבחון לא רק אפשרות של חלוקת ההכנסות העתידיות של הערים השכנות עם בת ים, אלא גם תרחיש של סיפוחה של בת ים לתל אביב.

Bat_Yam_view

קו הרקיע של בת ים. בקרוב הגבול הדרומי של תל אביב? צילום: Amir Yalon אתר flickr

איחוד רשויות מקומיות אינו פיתרון חדש. בעבר היה ניסיון של השלטון המרכזי לקדם מהלך דומה שנחל כישלון חרוץ בשל התנגדות מצד פוליטיקאים ותושבים כאחד. בשנת 2003 הוכרזה רפורמה לאיחוד רשויות כחלק מניסיון להבריא את הכלכלה הישראלית. תחילה הוצע לבטל יותר ממאה רשויות מקומיות, לאחר מחאה ציבורית השלטון המרכזי הסתפק ב-12 ובשורה התחתונה – ארבעה איחודים בוטלו זמן לא רב לאחר קיומם ואחרים כלל לא יצאו לפועל. אולם, כאמור, ייתכן שהפעם המצב שונה. סגן ראש העיר תל אביב, אסף זמיר, התראיין בעקבות ההצעה לסיפוח בת ים והכריז כי "אנחנו אומרים כבר הרבה שנים שסיפוח של ערים בגוש דן הוא דבר שנכון לעשות, גם מבחינה תכנונית וגם מבחינה חברתית".

מה הרציונל מאחורי הכרזה זו? קודם כל, נראה שתל אביב עשויה גם היא להרוויח מסיפוחה של בת ים – המשך רצועת החוף הוא משאב שחולדאי ודאי לא יתנגד לו, וגידול בשטחה של העיר עשוי להעצים עוד יותר את כוחה. זה ברמה המקומית, אבל מה עם הרמה המטרופולינית? איחוד רשויות יכול לאפשר ייעול באספקת שירותים לתושבים (מיצוי יתרון הגודל); תכנון תשתיות, מערכות תחבורה להסעת המונים ושימושי קרקע מיטבי; וניצול מירבי של משאב הקרקע[4]. כל אלה נתפסים כמקדמים את יכולת ההיתחרות של מטרופולין תל אביב בשוק הכלכלה הגלובלית של ימינו.

עם זאת, יש הטוענים כי הפתרון אינו לאפשר לתל אביב לבלוע את בת ים, אלא דווקא לפרק את העיר תל אביב עצמה ממוסדות הציבור והתרבות הרבים הממוקמים בה, ולחלקם בין הערים השונות סביבה. ואולם האזור העירוני של מטרופולין תל אביב הוא צפוף ורציף ברובו. מי באמת יודע איפה מתחילה עיר אחת ומסתיימת אחרת? מה אנחנו מרוויחים מהפיצול הזה? את הרב-גוניות והייחודיות הקהילתית שמספק לכאורה הריבוי המוניציפאלי ניתן לשמר גם בתוך מסגרת משילות כוללנית.

4463700360_84d754b4e8_o

תל אביב ודאי לא תתנגד לנכס את הנכס הזה. הטיילת בבת ים. צילום: יואב לרמן אתר flickr

המקרה של בת ים, עיר הסובלת ממצב תשתיות ירוד ומאופיינת באוכלוסייה ממעמד סוציו אקונומי נמוך, הוא אולי מצב קיצון. אבל כמו שאומרים גורמים בעיריית בת ים – זה המצב הנוכחי שלהם, ועשוי להיות המצב העתידי של ערים נוספות במטרופולין. אם ברצוננו לקדם פיתוח עירוני צודק והוגן, הרואה לנגד עיניו חלוקת משאבים שוויונית, אנחנו חייבים להתעלות מעל התחרות השוררת בין רשויות מקומיות וליישם חשיבה אזורית כוללנית.

 לקריאה נוספת:

– "די לתחרותיות בין ערים", מאת טלי חתוקה

– "איפה נגמר המרכז ומתחילה הפריפריה?", מאת יוברט לו יון


[1]  חלק מהתגובות הופיעו במדור "ציוצים" בגיליון האחרון של מגזין טיים-אאוט תל אביב, אחרות עלו בשיחות אישיות.

[2]  ראש הממשלה דוד בן גוריון דרש כי יפו כולה תסופח לתל אביב, אך ראש העיר דאז ישראל רוקח, תמך רק בסיפוח של השכונות היהודיות והתנגד לסיפוח כל שטח נוסף ללא תמיכה כלכלית נלווית מהמדינה. בן גוריון הסכים לתנאים אלו והחליט להעניק לתל אביב שטחים להתרחבות בתמורה לכך שתספק שירותים מוניציפליים ליפו. להרחבה ראו, Tali Hatuka & Rachel Kallus (2006). "Loose ends: the role of architecture in constructing urban borders in Tel Aviv–Jaffa since the 1920s", Planning Perspectives, 21:1, 23-44

[3]  הרקע לכך הוא תהליכים פוליטיים וכלכליים שהחלו בארץ מסוף שנות ה-70 עם התחזקות השלטון המקומי. מצד אחד, ביזור סמכויות מהשלטון המרכזי העביר יותר ויותר תחומים לאחריותו. מן הצד השני, המדינה צמצמה את התמיכה התקציבית ברשויות המקומיות. כך, התוצר של תהליכים אלו, בין היתר, היה רתימת התכנון לקופתה של העירייה ועלייה בחשיבות שטחים עם שימושים מניבים הכנסות בעיר.

[4]  בגוש דן מתגוררים כ-41 אחוזים מאזרחי ישראל בלמעלה מ-200 ערים ויישובים (בהתבסס על נתוני הלמ"ס). המחקר התכנוני גיאוגרפי מצביע על הבעייתיות הנובעת ממצבים של פיצול מוניציפאלי – פערים בין המסגרת האדמיניסטרטיבית לבין מרחב הפעילות הכלכלית, המשמעויות החברתיות וההשלכות הסביבתיות יוצרים כפילויות בתשתיות ציבוריות ואי שוויון בין רשויות מקומיות שונות. אחד הפתרונות האפשריים שהוצע במחקר ובפרקטיקה היה איחוד רשויות, ורעיון זה רווח בישראל עוד בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20. להרחבה ראו רזין, ערן. (1998) האפשרויות לעיריית גג בישראל, ממשל ופיתוח מקומי בישראל, מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות.