שורת אדריכלי נוף, מהבכירים בארץ, התכנסו כדי לשוחח על האתגרים והדילמות של תכנון השטחים הפתוחים בערי ישראל, מעמדו של המקצוע והצורך בקביעת סדר יום  – כל זאת ועוד באירוע השקת הספר "ארץ-גנים" של המעבדה לעיצוב עירוני.

איך נראים האתגרים של אדריכלות הנוף כיום? האם אדריכלי הנוף מרגישים צורך לגבש לעצמם אג'נדה מובהקת ולקחת חלק בעיצוב סדר היום התכנוני בארץ? ומהו החזון שאדריכלי הנוף מבקשים להציע? שאלות אלו עמדו במוקד ערב עיון שערכה המעבדה לעיצוב עירוני לציון יציאתו לאור של הספר "ארץ-גנים". ערב העיון כלל פאנל בהשתתפותם של אדריכלי נוף, מהבכירים בישראל, אשר רואיינו כולם במסגרת כתיבת הספר – גדעון שריג, דפנה גרינשטיין, עליזה ברוידא, רות מעוז, ליאור לוינגר, ליטל סמוק וליאור וולף.

הספר, שיצא לאור לפני מספר חודשים, הוא הספר השלישי והאחרון בטרילוגיה על הנוף הבנוי בישראל. קדמו לספר זה הספר "שכונה מדינה", המתרכז בסביבות המגורים בישראל, והספר "עיר תעשיה" העוסק בסביבות עבודה והיחסים בין אזורי תעשיה לערים בישראל. "ארץ-גנים" מתמקד בתכנון השטחים הפתוחים בערי ישראל וכולל שלושה חלקים עיקריים – חלק ראשון ממפה את  הזיקה, המחקר והפרקטיקה של תכנון נוף בעיר; חלק שני מציג מחקר אמפירי שלמערכת השטחים הפתוחים בשש ערים ברחבי הארץ; וחלק שלישי מציע כיוון מחשבה לפיתוח עתידי של המרחבים הפתוחים בעיר.

אירוע השקת הספר "ארץ-גנים" הבוחן את תכנון הנוף בישראל

אירוע השקת הספר "ארץ-גנים" הבוחן את תכנון הנוף בישראל

בראשית הדברים הציגה ד"ר טלי חתוקה את הספר, ובפרט את מסקנות המחקר בקשר לתכנון ועיצוב השטחים הציבוריים הפתוחים. בהקשר זה התייחסה חתוקה לפרגמטיזם שניכר הן בפרוגרמה, הן בעיצוב והן בניהול של המרחבים הפתוחים בערים. למעשה, ציינה חתוקה, מדובר בהשטחה של רעיונות המודרניזם (שעיצבו את דיסציפלינת אדריכלות הנוף בעשורים הראשונים לקום המדינה) ברוח הקפיטליזם. כך למשל, השטחים הציבוריים עוברים למעשה מעין "קניוניזציה" – שעבוד לשימושים מלאי אטרקציות, עודף גירויים המכוון לקהל יעד ממוקד- משפחות עם ילדים. הגנים ניכרים בעיצוב יתר, שחסר את התלת-מימדיות, התנועתיות, הפלסטיות, ומאופיין בעיקר בשימוש במרבצי דשא והצללות.

האדר' עליזה ברוידא התייחסה לטענה זו והודתה שאכן כך המצב בשטח, אך ציינה כי הדור הצעיר כיום מאופיין בתשומת לב קצרה וקשב מפוזר, "הוא רגיל למסכים", לדבריה – ועל כן מתעוררת השאלה האם על אדריכלי הנוף להתנגד לכך או להיפך – לענות לצורך בריבוי גירויים על ידי שיקופם בשימושים ובנראות של הגנים והפארקים? "אולי נכון לתת לדור הזה את הגירויים גם במרחב הציבורי? אולי צריך לתת לקהל מה שהם רוצים?", תהתה ברוידא.

האדר' ליאור וולף המשיך נקודה זו והצביע על המעורבות הגבוהה של הציבור כיום בתכנון ועיצוב השטחים הפתוחים – מעורבות המשפיעה על התוצר הסופי. כך למשל סיפר כי באחד הפארקים הגדולים,שתכנן משרדו בעיר כפר סבא נבחר עיצוב מנימליסטי למדי, כזה שאופיין ב"נוף גולמי" הכולל – מסלול פעילות הליכה בשטח אקסטנסיבי ונטיעות עצים ופינות ישיבה, ללא אטרקציות יוצאות דופן. ואולם למעט מתקן נדנדות , להפתעתו, התושבים התלוננו על היעדר מתקנים וטענו שלא נותרה להם ברירה אלא לנסוע לפארק בעיר רמת השרון. וולף סיפר כי לאחר "תקופת הסתגלות " התושבים היו מאד מרוצים מהתוצאה התכנונית ללא כל שינויי תכנון והבינו כי less is more,  במקרה הזה.

בעקבות דברים אלו, שאלה ד"ר חתוקה, האם אדריכלי הנוף צריכים לתת לאנשים את מה שהם רוצים, או שהם כאנשי המקצוע צריכים לחנך את הקהל? לברוידא התשובה ברורה לאור ניסיונה בתכנון פארק בעיר רהט. לדבריה, היא ביקשה לערב צמחייה מקומית ולהדגיש את ההיבט המדברי, אך התושבים "רצו פארק הירקון" – "אני לא רואה שום מקום לחנך אותם, נהפוך הוא – גם להם מגיע דשא".

האם על אדריכלי הנוף להתנגד לכך או להיפך - לענות לצורך בריבוי גירויים על ידי שיקופם בשימושים ובנראות של הגנים והפארקים? "אולי נכון לתת לדור הזה את הגירויים גם במרחב הציבורי? אולי צריך לתת לקהל מה שהם רוצים?" אדר' הנוף ברוידא (צילום: יונתן גת)

האם על אדריכלי הנוף להתנגד לכך או להיפך – לענות לצורך בריבוי גירויים על ידי שיקופם בשימושים ובנראות של הגנים והפארקים? "אולי נכון לתת לדור הזה את הגירויים גם במרחב הציבורי? אולי צריך לתת לקהל מה שהם רוצים?" אדר' הנוף ברוידא (צילום: יונתן גת)

"פעם מילה של אדריכל נוף היתה מילה"

מעבר לדיון סביב תכנון ועיצוב גינות הפנאי בעיר, עסקו אדריכלי הנוף גם בסוגיה רחבה יותר אודות מקומו ומעמדו של מקצוע אדריכלות הנוף עצמו. בהקשר זה ציינה אדר' עליזה ברוידא את ההיעדרות של התחום מן השיח המחקרי והעירה כי אין מספיק תיעוד ומחקר של התחום, ועל כן הספר "ארץ-גנים" והדיון שהוא מעורר הוא בעל חשיבות יתרה.

ההתייחסות למעמדו של המקצוע התעוררה גם ביחס לצורך לקדם אג'נדה מובהקת. מצד אחד, היה קונצנזוס בקרב המשתתפים כי ימים אלו הינם "תור הזהב" של המקצוע, זאת לאור העובדה שאדריכלי הנוף מעורבים בהליך התכנוני החל מהשלבים המוקדמים – בתכניות ארציות, מחוזיות ומקומיות. כפי שציינה האדר' דפנה גרינשטיין, "אין פרויקט בארץ שעובר בלי שיש בו אדריכל נוף מעורב. היום המקום של אדריכלות הנוף הוא כגורם המקשר בין כל המקצועות של התכנון – בין האקולוגיה, ההנדסה, האדריכלות ובינוי הערים. הנוף קושר את הכל". גם האדר' גדעון שריג ציין כי הדרישה לפיתוח נופי באה לידי ביטוי בכלל המגזרים בישראל, ואף במגזר הערבי – בו נושא זה לא זכה להתייחסות בעבר.

עם זאת, ציינו האדריכלים כי זו גם "השעה הקשה ביותר של המקצוע" – זאת מאחר שאמנם קיימת דרישה גדולה לאדריכלי נוף, אך יש מחסור חמור בסטודנטים שלומדים את המקצוע (וכתוצאה הולך ומתמעט דור ההמשך של העוסקים במלאכה); כמו כן, על אף עירובם של אדריכלי הנוף בתכניות בקני מידה שונים, התפיסה הרווחת של השטחים הפתוחים היא של "שאריות" בתכנית, כלומר השטחים אליהם מגיעים רק לאחר תכנון כל יתר השימושים ("המלחמה שלנו בתכניות אב ומתאר הוא שיהיה לשטחים הללו ערך ומקום של ממש", הדגישה אדר' רות מעוז; "אדיאלי שאדריכלי הנוף יתוו מראש את המיקום של השטחים הפותחים", הסכימה עמה אדר' ליטל סמוק); בנוסף, עודף המשימות המוטל על אדריכל הנוף (מתוקף כך שהנוף עוסק בכל, כפי שציינה האדר' דפנה גרינשטיין – "אדריכל נוף נדרש להבין בהנדסת מים, אקולוגיה, תשתייות, מבנה של עיר. הכל") – הופך את התוצר הנופי לשטחי פעמים רבות, בבחינת "תפסת מרובה לא תפסת".

חדש 1

בהקשר זה ציין אדר' ליאור וולף כי בעבר אדריכלי הנוף זכו להכרה מקצועית ויותר חופש מקצועי כאשר נשכרו לביצוע עבודה. "פעם מילה של אדריכל נוף היתה מילה. אף אחד לא העז לערער על האג'נדה שלו", אמר וולף. לעומת זאת, כיום, קיימת מעורבות גוברת של הדרג הפוליטי ושל הציבור בעיצוב ותכנון מרחבי הפנאי – ועל כן, החזון של אדריכלי הנוף לא תמיד יוצא לפועל באופן שבו רצו. בהמשך לדברים אלה עמדה אדר' ליטל סמוק על האופן בו הנוף מהווה לא פעם כלי פוליטי, כאשר לדבריה "ראשי ערים למדו דרך פרויקטים נופיים ניתן לקבל אימפקט עירוני והרבה ערך – ניתן לקבל קולות". לכן, לדבריה, יש עליה משמעותית בהכרה של המקצוע, אך גם במעורבות החיצונית בו.

לאור דברים אלה עלתה השאלה – האם אדריכלי הנוף משרתים אג'נדות של אחרים בבואם לתכנן שטח פתוח – או שהם מבקשים לקדם סדר יום מקצועי משל עצמם. "זה נוח לבוא ולהגיד לממסד 'בוא תערב אותנו' אבל לאדריכלות הנוף בישראל אין סדר יום מובהק. על מה בדיוק אתם רוצים הכרה?", אתגרה את הנוכחים ד"ר חתוקה.

בעניין זה ציין אדר' ליאור לוינגר כי לצערו לא קיים דיאלוג מקצועי מעמיק בין אדריכלי הנוף, וכי אין אג'נדה סדורה המשותפת לכלל העוסקים במקצוע. עם זאת, לדבריו, ביכולתם של אדריכלי הנוף להתאגד ולהשפיע כפי שעשו בעבר. "כשאנחנו מתאגדים – אנחנו משפיעים. יש לנו כוח. היה בעבר שנה-שנתיים דיון מקצועי מעמיק על עצים ואכן היה שינוי בתחום. אבל זה לא התפתח ולא השכלנו למסד פורום מקצועי", אמר לוינגר בצער. "בסופו של יום השאלה היא איפה אנחנו כקבוצה?", תהה.

מהו החזון שאדריכלי הנוף רוצים לקדם? (צילום: יונתן גת)

מהו החזון שאדריכלי הנוף רוצים לקדם? (צילום: יונתן גת)

אדריכלי הנוף שהשתתפו בפאנל הסכימו כי נדרש בסיס תיאורטי ואקדמי רחב יותר למקצוע, ושייתכן כי האקדמיה יכולה למלא את החלל בענייו גיבוש סדר היום המקצועי. אולם, על כך השיבה ד"ר חתוקה כי באקדמיה ישנה מעט מאוד כתיבה על התחום, וכי אם אדריכלי הנוף עצמם לא ירימו את הכפפה וינסחו לעצמם אג'נדה ברורה – אף אחד לא יעשה זאת במקומם.

בתום הדיון הדהדו שתי שאלות מרכזיות שנותרו בלתי פתורות – האחת, על מי מוטלת המשימה לשאת את קולם של אדריכלי הנוף – האקדמיה, או אולי אדריכלי הנוף עצמם? והשניה, ואולי החשובה יותר –  מהו החזון שאדריכלי הנוף מבקשים לגבש ומה בכלל הם רוצים להגיד?

נקווה שערב העיון היווה רק את תחילתו של דיון חשוב זה, אשר ימשיך להתקיים ולהתפתח על פני במות ופלטפורמות שונות.