מטרת סדרת רשימות זו היא להציג נקודות מוצא שונות בתכנון מגורים. הראשונה מתייחסת לאסדרה של סביבת המגורים, שנעשתה במקור על ידי המדינה וכיום מקודמת במשותף על ידי המדינה והשוק; השנייה מתייחסת לסביבת המגורים השכונתית ולעיצובה הפיזי; השלישית מתייחסת לפעולה של הפרט בביתו וליוזמה שלו (agency) בעיצוב סביבת מגוריו. כל נקודת מוצא מאגדת בתוכה תפיסה שונה של מהם "מגורים", איך יש לצאת לתכנונם ואילו שחקנים צריכים להיות מעורבים בייצורם. הרשימה האחרונה והמסכמת של הסדרה תידון בשאלת המגורים ואספקת המגורים, והאופן שאלו משפיעים על תהליכים מרחביים, חברתיים ופוליטיים.

מאז שחר הציוויליזציה האנושית התגוררו בני אדם במבנים מסוגים שונים. אולם, החל מהמחצית השנייה של המאה ה-19 וכתגובה לצפיפות ולתנאים הסניטריים של העיר התעשייתית בארצות הברית ובאירופה, המגורים היו לנושא מרכזי בשדה התכנון והאדריכלות המערבי. הרקע לעיסוק הגובר במגורים בשדה המקצועי היה המהפכה התעשייתית השנייה, שהושתתה על רעיונות הייצור ההמוני והתאפיינה במעבר מתעסוקה חקלאית הממוקמת בכפר, לתעסוקה תעשייתית הממוקמת בעיר, ובהתאם גם בהגירה מאסיבית מאזורים כפריים לעירוניים 1. אמנם, שיפור מערכת הכבישים והגברת השימוש ברכב פרטי ליוו את התפשטות הערים כלפי חוץ, אך קצב צמיחת הערים לא הצליח להדביק את הביקוש במגורים והצפיפות בערים הלכה וגדלה.2 באותה תקופה, צורת המגורים הנפוצה ביותר במרכזי הערים היתה בנייני מגורים (tenements), שנבנו בצפיפות גבוהה והציעו חדרים להשכרה, לעיתים קרובות ללא תנאים סניטריים, אור טבעי ואוורור (שסופק לחדרים הפנימיים באמצעות פירי אוויר משותפים). על רקע זה הפכה סוגיית המגורים למרכזית באדריכלות המודרנית.

התקופה המכוננת, במהלכה הפך הצורך במציאת פתרון אדריכלי לבעיית הדיור ההמוני למוחשי עוד יותר,  התרחשה בין שתי מלחמות העולם, ובעיקר בין 1920 (השנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה) ל-1930 (תחילתו של המשבר הכלכלי). באותה תקופה פותחו הנחיות עירוניות לבינוי ולאיזור (zoning), באמצעותם ביקשו השלטונות להסדיר את סביבות המגורים, להפחית מפגעים ולייצר סביבה בטוחה ובריאה יותר. מבחינה אדריכלית, הביטוי של ייצור ההמוני היה סטנדרטיזציה ואחידות בפיתוח יחידות המגורים. גישה זו הבטיחה ייצור מהיר ויעיל שייתן מענה לצמיחה הדמוגרפית ולגלי ההגירה של פליטים. בתוך פרדיגמה זו, התפתחו שתי גישות, הנבדלות זו מזו ברמת הגמישות שהן מאפשרות: הראשונה מציעה סטנדרטיזציה של הקונסטרוקציה, של אלמנטים שונים כמו דלתות ומדרגות ושל שיטת הייצור והבנייה, ומאפשרת גמישות יחסית של כל היתר (כמו בתי הדומינו של לה קורבוזיה). השנייה מבוססת על סטנדרטיזציה וייצור המוני של היחידות עצמן, כאשר הגמישות והמגוון מתאפשרים רק בפרטים הקטנים 3.

בניינים באמסטרדם משנת 1920 (צילום: Pixbay)

לצד עקרונות הרציונליזציה והסטנדרטיזציה, השתמשו האדריכלים המודרניסטים בטכנולוגיות החדשות על מנת לבצע ניסויים אדריכליים בבית המגורים. כך, לדוגמה, מיס ואן דר רוהה הציג בתערוכת וויסנהוף בשטוטגרט 'תכנית גמישה', שכללה מגוון של סוגי תכניות הנבנות מאחורי חזית אחידה, ובכך יצר בניין דירות הכולל גמישות מצד אחד ואחידות מצד שני. גם האדריכל וולס קואטס יצר בבניין Palace Gates גמישות המסתתרת מאחורי חזית אחידה, הפעם באמצעות משחק בחתך: צד אחד של הבלוק, בו ממוקמים חדרי המטבח, השינה והשירותים, כולל שלוש קומות נמוכות, בעוד הצד השני של הבלוק, בו ממוקמים את חדרי המגורים והאירוח, כולל שתי קומות גבוהות.

בבניין Palace Gates a a שתכנן האדריכל וולס קואטס בבריטניה (צילום: Wikimedia)

רעיונות הרציונליזציה והסטנדרטיזציה השפיעו גם על הארגון המרחבי של בית המגורים. אחד העקרונות שאפיינו את תכנון המגורים באדריכלות המודרניסטית היה רעיון התכנית הפתוחה, שחלחל לטיפולוגיות מגורים במדינות רבות בעיקר במחצית השנייה של המאה ה-20. בבריטניה, לדוגמה, החליפה התכנית הפתוחה את התכנית הטיפוסית של הבית הוויקטוריאני, שהתאפיינה בהפרדה ברורה בין החלקים הקדמיים לבין חלקיו האחוריים של הבית – הפרדה שקושרה בספרות להיררכיה החברתית והמעמדית בין גברים ונשים, מבוגרים וילדים, אדונים ומשרתים. לעומת זאת, בתכנית הפתוחה הועלמו קירות פנימיים על מנת ליצור מרחב פתוח ורב-שימושי בו החלוקה ההיררכית פחות נוכחת – כמו גם ההפרדה בין המינים או בין משרתים לבעלי הבית 4.

התכנית הפתוחה החליפה את הבית הויקטוראיני בעל התכנית הטיפוסית שמקפידה על הפרדה מרחבית בין נשים לגברים, בני הבית ומשרתים, החלקים הייצוגיים הקדמיים לעומת 'אחורי הקלעים' של הבית. (צילום: ׂPXHEREׂ)

מתוך התעורכה: "תכנן את ביתך" שנערכה בלונדון שאחרי מלחמה העולם השנייה ומייצגת תכנון בית מודרני. בתמונה מטבח מודרני. התעורכה נערכה על ידי CEMA בגלרי הלאומית בלונדון והראתה תכנון פנים מודרני לבתי מגורים (צילום: Wikimedia)

שני שחקנים משפיעים ומעצבים את סדר היום התכנוני הזה: אנשי המקצוע (האדריכלים והמתכננים) וקובעי המדיניות (המדינה). ראשית, האדריכלים והמתכננים היו ממובילי המחשבה והפיתוח של סביבות מגורים חדשות. הם ביקשו לאתגר את העבר, את המבנה החברתי הקיים, ולהציע אלטרנטיבה, לא רק מבחינה מרחבית אלא גם מבחינה חברתית, כלכלית וטכנולוגית. האדריכלים נתפסו כבעלי כוח וכמחוללי שינוי. בנוסף, מדינת הרווחה המודרניסטית נתפסה ברוב המקרים כמסגרת בה שינויים אלו מקודמים ומתחוללים באופן היעיל ביותר, תוך מעורבות פעילה שלה.

אלו הם היסודות של התכנון הרציונלי, לפיו משבר אספקת המגורים ייפתר "מלמעלה למטה". גם כיום, באופן הממשיך במידה רבה את רעיונות התכנון הרציונלי בכל הנוגע לסטנדרטיזציה של סביבות המגורים, תכנון מגורים מושפע מרגולציה ומקודים תכנוניים המוכתבים על ידי השלטון המרכזי ו/או המקומי, ומדגימים את השאיפה של הממשל להמשיך לשמש כשחקן מפתח בהסדרת ואסדרת סביבות המגורים. ההבדל בין תחילת המאה ה-20 לתחילת המאה ה-21 הוא מעורבותה של המדינה, שנשארה נוכחת בעיצוב ותכנון סביבות המגורים כרגולטור וכמכתיבת מדיניות, אולם מאפשרת מעורבות גבוהה יותר של השוק החופשי. כך בעידן הנוכחי, חברות פרטיות הפכו לשחקני מפתח בייצור סביבות מגורים, לצד הדיירים, שכלל לא היו נוכחים כשחקן פעיל בסביבות המגורים המודרניסטיות וכיום מעורבים, במקרים מסוימים ותחת מגבלות מסוימות, בעיצוב סביבות המגורים.

על רקע זה, בולט הפיחות שחל במעמדם של המתכנן והאדריכל כמובילי שינוי וניסוי. בעוד שהרעיון של התכנית הפתוחה היתה מהפכנית – הן מבחינה הנדסית ואדריכלית והן מבחינת השינוי החברתי שהיא ביקשה לייצר – מבנה דירת המגורים הנוכחי עוקב אחר כמה עקרונות תכנון חזרתיים ומובל על ידי תכתיבי הרגולציה ועל ידי צרכי השוק הפרטי. כך, יחידת המגורים ששיחקה בעבר תפקיד בקידום שינוי תרבותי וחברתי, הפכה לכזו המקבעת סדר חברתי קיים. פעמים רבות, המבנה הארגוני שלה לא מאפשר חופש וגמישות. משמעות הדבר הינה, כי כאשר הדייר זקוק לשינוי הוא נאלץ לעזוב  את ביתו, דבר המקבע את השוק במצב של ביקוש מתמיד, המהווה אינטרס של המדינה ושל היזמים ומקבע את המגורים כמוצר חד-פעמי וכחלק מאורח חיים צרכני 5

השאלות המרכזיות שעולות מתפיסה זו ביחס למגורים הן:  כיצד ניתן – והאם צריך – להגביר את האקספרמנטליות של בית המגורים? כיצד היא עשויה להשתלב עם תכתיבי הרגולטור והשוק? מהי המשמעות החברתית של שכפול יחידת המגורים?

הרשימה הבאה תעסוק במגורים כסביבת חיים תוך התייחסות להיבטים המורפולוגיים והעיצוב של סביבות המגורים.

תכנון מגורים עכשווי מקבע סדר חברתי קיים. האם התכנון מאפשר חופש וגמישות? איזה סדר חברתי הוא מקבע? האם דרוש תכנון אקספרמנטלי? (צילום: home thods, flickr)

**סדרת הרשימות מבוססת על סקירת ספרות, שבוצעה כמחקר גישוש ראשוני במסגרת עבודת דוקטורט בשנת 2012, במעבדה לעיצוב עירוני, בחוג לגאוגרפיה וסביבת האדם, באוניברסיטת תל אביב.  להרחבה:

רוני בר, 2011. קהילות מגודרות ללא גדרות: תכנון אורחות חיים בסביבות מגורים חדשות, המקרה של שכונת השמשוני במודיעין ושכונת תל ברוך צפון בתל אביב. עבודת גמר לקראת התואר "מוסמך אוניברסיטה" – MA, אוניברסיטת תל אביב

רוני בר, 2018. אי-ודאות, תכנון עירוני וערים בקונפליקט:ירושלים בתחילת המאה ה-21. עבודת גמר לקראת התואר "דוקטור לפילוסופיה" – PhD, אוניברסיטת תל אביב

  1. באירופה, מספר הערים שגודלן למעלה מ-100 אלף תושבים שילש את עצמו מ-42 בשנת 1850 ל-120 בשנת 1895. אוכלוסיית לונדון צמחה פי ארבע, ממליון לארבעה מיליון תושבים, לאורך המאה ה-19. בארצות הברית, קצב גידול הערים היה גבוה אף יותר
  2.  לדוגמה: בניו יורק, בשנת 1879, התגוררו חצי מליון בני אדם ב-21 אלף מבני מגורים. עשר שנים אחר כך, התגוררו בעיר מליון בני אדם ב-32 אלף מבנים. Rowe, P. G. (1993), Modernity and Housing. Cambridge, Mass.: MIT Press
  3. Rowe (1993), Modernity and Housing.
  4. Attfield, J. (1999), "Bringing Modernity Home: Open Plan in the British Domestic Interior", in: Cieraad I. (ed.), At Home: an Anthropology of Domestic Space, Syracuse, N.Y.: Syracuse University Press, 73-82; Ozaki, R. (2003), "The ‘Front’ and ‘Back’ Regions of the English House: Changing Values and Lifestyles",Journal of Housing and the Built Environment 18: 105 – 127
  5. Till J. (2008), "Soft Space", RIBA Research Symposium: Space at Home, London; Till J. and Schneider T. (2007), Flexible Housing, Architectural Press