הספר "סמויות מן העין: נשים והערים הפלסטיניות" מציע היסטוריה חברתית של הקיום התרבותי, הכלכלי והפוליטי של נשים בערים הפלסטיניות לפני 1948 ושואף להזכיר את העיר הפלסטינית ולחשוף את תפקידה כמחוללת שינוי. איך נראו החיים שאבדו והאם הזיכרון שלהם יכול להשפיע על המאבק הפלסטיני הפמיניסטי של העת הזו?

מנאר חסן, סמויות מן העין: נשים והערים הפלסטיניות (הוצאת מכון ון ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד, 2017)

יאפא (יפו), חיפא (חיפה), עַכַּא (עכו), מג'דל (כיום אשקלון), ע'זה (עזה); טַבַּרִיא (טבריה), בּיסאן (בית שאן), אלנַאצרא (נצרת), ג'נין, טוּל כַּרם, אללִד (לוד), אלרַמלַה (רמלה), בִּאר אלסַבּע (באר שבע), אלקֻדס (ירושלים), בית לחם, ראמאללה, נאבּלֻס (שכם), אלח'ליל (חברון) וצַפַד (צפת).

כריכת הספר סמויות מן העין (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)

זוהי רשימת הערים בהן התגוררה בין שלושים וחמישה לארבעים אחוזים מהאוכלוסייה הפלסטינית לפני הנכבה.1 הרשימה מובאת במבוא לספרה של מנאר חסן סמויות מן העין: נשים והערים הפלסטיניות, המתאר את החיים התרבותיים, החברתיים והפוליטיים בערים הפלסטיניות – ובמיוחד בערי החוף חיפה ויפו, ובירושלים – במחצית הראשונה של המאה ה-20. חסן משרטטת את ההיסטוריה חברתית של העיר הפלסטינית כמרחב כלכלי, פוליטי ותרבותי שבתוכו פעלו נשים. כך, מטרתה היא לא רק להנכיח את העיר אלא בעיקר את הקיום של נשים בתוכה, מתוך עמדה לפיה עירוניות היא תופעה מחוללת שינוי ביחסי המגדר המסורתיים, שמילאה תפקיד היסטורי בהתפתחות הפמיניזם.

הספר נפתח במבוא המשרטט את ההקשר ההיסטורי של התפתחות הערים הפלסטיניות מסוף התקופה העות'מאנית ועד 1948 ומציג דיון תיאורטי והיסטורי על הקשר בין נשים לבין עירוניות. בפרק הראשון לספר, "השיח המגדרי בעיר הפלסטינית", חסן עוברת מן הדיון הכללי על עירוניות ומגדר אל המקרה הספציפי של נשים והערים הפלסטיניות דרך פנייה אל דפי העיתונות הפלסטינית והערבית של התקופה, והתבוננות בכתיבה על נושאים מגדריים ובמאבק המגדרי שהתנהל מעל דפים אלה.

כך למשל מובא בפרק קטע מביקורת שפרסמה צעירה פלסטינית מעל דפי העיתון פלסטין, לאחר הרצאה במועדון ספרותי בנצרת שאליה לא הוזמנו נשים: "בליל 19 לחודש התמלא אולם המועדון הספרותי בגברים שהגיעו לשמוע את הרצאתו של הוגה הדעות אמין אלריחאני. הנהלת המועדון שלחה כרטיסי הזמנה לגברים בלבד ואף לא לאישה אחת. כאילו נשים הן צללים חסרי כל ערך ותו לא."2 במקום אחר מובא קטע מתוך מאמר מאת פִכּרייה צדקי, צעירה יפואית, שפורסם בעיתון אלמֻקַטַם בקהיר ב-1927 תחת הכותרת "רווחת האישה": "ההיסטוריה הייתה היסטוריה של גברים ותו לא. אולם מה שקרה […] ברבע [הראשון] שחלף של המאה העשרים […] מלמד אותנו מפורשות כי תמה התקופה שבה הגבר היה יחיד ללא שותפים בעבודות ובתפקידים [הציבוריים] […] עם סיומה של תקופה זו החלו המרחבים להיפתח גם בפני נשים."3

כותרת העיתון פלסטין, 4.3.1927 (מקור: ארכיון עיתונות ערבית בארץ ישראל העות'מאנית והמנדטורית, אתר הספריה הלאומית)

הקריאה האינטנסיבית של חסן בעיתונות הפלסטינית של התקופה היא אחד ההיבטים המעניינים בעבודה שלה. לאורך הספר כולו היא משתמשת בקטעים מעיתונות התקופה כארכיון אלטרנטיבי ומצליחה להאיר בעזרתם סצנות מתוך הקיום העירוני הנשי הפלסטיני. זאת ועוד, דרך פניות חוזרות ונשנות לקטעי עיתונות עולה מהספר נוכחותה של העיתונות הפלסטינית עצמה, שגם אותה ניתן לראות כ"תופעה עירונית במהותה".4

הפרק השני בספר, "אלנַהדה אלנִסַאאִיה – התחייה הנשית במרחב העירוני", דן בהיסטוריה של תנועות וארגוני נשים עירוניים פלסטיניים, ביניהם ארגונים שפעלו במרחב הפוליטי ולקחו חלק במאבק הלאומי הפלסטיני נגד השלטון הבריטי. בהקשר זה מעניין לזהות ביטויים למציאות של היעדר הפרדה בין המרחב הפלסטיני המקומי לבין המרחב הערבי הסובב אותו.

"נשים במרחבי הפנאי והתרבות" היא כותרת הפרק השלישי בסמויות מן העין, שהוא גם הפרק "המרחבי" ביותר בספר. מתוארים בו מרחבים ממשיים בהם נכחו נשים פלסטיניות (גנים ציבוריים, חוף הים, הקולנוע) או כאלה שבהם נשים ניהלו מאבק על נוכחותם (מועדוני תרבות), והתיאורים האלה מספקים הצצה חלקית למציאות המרחבית שבתוכה התפתחו התופעות המתוארות לאורך הספר.

איגוד הנשים הערביות של ראמאללה (A.W.U.R). קבוצה בעבודה בחדרי העבודה של ה-A.W.U.R בראמאללה, צולם בין 1934 ל-1939 (מקור: Matson Collection, Library of Congress, LC-DIG-matpc-17779)

"אפיזודות מהמרחב הכלכלי", הפרק הרביעי בספר, עוסק במעורבותן של נשים בשוק העבודה ובין היתר מתבונן מקרוב בנשים שעסקו בתפירה ובעיצוב, מקצוע חדש שהופעתו קשורה אף היא להתפתחות התרבות העירונית. חסן אינה מתמקדת בתיאור כללי של מקומן של נשים במערך הכלכלי העירוני אלא מציעה שורה של דוגמאות מלמדות בהסתמך על ראיונות וקטעי עיתונות. הפרק נחתם בהתייחסות למרחבים העירוניים דכּאניים דרך דיון בסחר במין בעיר הפלסטינית. לבסוף, פרק הסיכום של הספר קושר בין התהליכים שתוארו בו לבין ההיסטוריה של נשים והערים הפלסטיניות אחרי 1948.

סמויות מן העין הוא במובנים רבים ספר מפוזר. חסן מסבירה שבהיעדר ארכיונים עירוניים מסודרים (במיוחד בערים שנהרסו בנכבה) היא עסקה ב"דלייה וליקוט" מתוך מקורות אלטרנטיביים כמו עיתונות וראיונות,5 והתוצאה של השיטה הזו היא טקסט שבנוי כמקבץ של סיפורים קטנים בחלוקה לנושאים (למשל פעילות כלכלית, מרחבי פנאי ופעילות תרבותית, התארגנות). המקבץ הזה יוצר תמונה חלקית אך משכנעת של החיים שהיו, ונדמה שדווקא דרך תמונת החיים הזו האובדן נוכח בעוצמה גדולה יותר. האובדן נכתב לתוך הספר דרך הקוראות שקוראות אותו בזמן הזה ומכירות (מי פחות, מי יותר) את ההווה שהוא תולדה של שבר, ובמידה מסוימת גם דרך השפה שבה הוא נכתב (עברית משובצת בשמות בשפת המקור המופיעים גם בתעתיק עברי).

הפיזור האנקדוטלי של סמויות מן העין ביחד עם ההתמקדות בהיבט אחד של הקיום העירוני עשויים היו לגרור אותו למחוזות הנוסטלגיה, התרפקות על עבר המוצג באור חיובי, אך הספר מצליח לחמוק מהמלכודת הזו. לא משום שחסן כותבת על העיר גם כמרחב שמאפשר אלימות וניצול של נשים (אם כי בקיצור), אלא משתי סיבות אחרות. ראשית, משום שהמבנה המפוזר – שאינו מתיימר לספר סיפור שלם – משאיר את החורים שיש עוד למלא גלויים, כך שמה שמוצג אינו עבר שלם ורוד אלא שורה ארוכה של מקרים שביניהם פערים. שנית, משום שהטקסט ממוסגר באופן ברור כטקסט של היסטוריה חברתית שהוא גם מעשה פוליטי, ספר שפניו אל ההווה ומהווה פיסה במאבק שהכותבת היא חלק ממנו.

כוחו של הספר נובע בין היתר מן העובדה שהוא נכתב כאקט של התנגדות, התנגדות ל"אמנזיה הקולקטיבית ביחס לעבר האורבני של החברה הפלסטינית לפני 1948"6 כלשונה של המחברת, והצעה של היסטוריה משמעותית למאבק הפמיניסטי הפלסטיני של העת הזו.

  1. מנאר חסן, סמויות מן העין: נשים והערים הפלסטיניות (הוצאת מכון ון ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד, 2017), עמ' 19. בהקשר זה חסן נשענת על: גל גילבר, "מגמות בהתפתחות הדמוגראפית של ערביי ארץ-ישראל," קתדרה 45 (1987).
  2. סמויות מן העין, עמ' 58. הציטוט מובא בספר מתוך: פלסטין, 28.4.1927.
  3. סמויות מן העין, עמ' 49. הציטוט מובא בספר מתוך: אלמֻקַטַם 13.3.1927.
  4. סמויות מן העין, עמ' 43.
  5. סמויות מן העין, עמ' 169.
  6.  סמויות מן העין, עמ' 176.