כרמל חננירופא, חולה או מבקר – מרחב בית החולים נחווה בצורה שונה לחלוטין, תלוי בתפקידך. מחשבות על התמצאות, ניתוק ושליטה בזירת בית החולים, בין האידיליה של “האנטומיה של גריי” להטרוטופיה של מישל פוקו.
אתחיל בווידוי. אני מכורה ל”אנטומיה של גריי”. כבר עשר עונות שאני עוקבת בשקיקה אחרי חיים של רופאים מנתחים בבית חולים פיקטיבי בסיאטל. דרך מסך הטלוויזיה בית החולים נראה כמו זירת הרפתקאות מופלאה שאינה נחה לרגע. קומות על גבי קומות של התרחשויות מקבילות; בחדרי הניתוח מצילים חיי אנשים, בחדר המיון דרמות מתרחשות מידי דקה, ובחדרי החולים נקי, מרווח ובעיקר- שקט.
כמה חבל שהמציאות הישראלית איננה סדרת טלוויזיה אמריקאית. אתרי החדשות מציגים כתבות על עומס במסדרונות בתי חולים וזמני המתנה ממושכים לטיפול במיון, וכותרות העיתונים זועקות על מחדלי ניהול במערך הרפואה ומתריעות מפני שביתות רופאים חדשות לבקרים. אין זכר לתמונה היפה מהטלוויזיה בה חולה נח בחדר פרטי עם שבעה רופאים שמתייעצים לצידו.
בחודשים האחרונים יצא לי להיווכח ממקור ראשון עד כמה המציאות רחוקה מהדמיון, ולחוות אחרת את בית החולים; הפעם לא דרך עיני הרופאים המסוקסים ב”אנטומיה של גריי” אלא דרך עיניה של אמי שאושפזה תקופה ארוכה, וגם שלי, מבקרת וקרובת משפחה שנמצאה ליד מיטתה. תקופה זו גרמה לי לחשוב מחדש על המרחב הייחודי של בית החולים והסיטואציות שהוא מייצר. נראה כי על אף ההבדלים הברורים בין בית החולים שעל מרקע הטלוויזיה לבין זה שבמקרה של אמי, מרחב בית החולים מייצר חוויות דומות המהדהדות בין הבדיה למציאות.
בית החולים הוא זירה, מקום, נמצא מחוץ לזמן ובכל הזמנים. ההווה (העמוס והקדחתני של הרופאים), העתיד (זה הצפוי וזה הלא ידוע) והעבר (של החולה) נוכחים בכל פינה. אך זה מקום מנותק, מסוגר, עיר אוטרקית, מחניקה שרק המבט האנושי מספק ממנה מילוט. ככזה, הוא למעשה מהווה מרחב הטרוטופי (הטרו- שונה, טופוס- מקום), כהגדרתו של מישל פוקו (המילים והדברים, 1966).1 הטרוטופיה היא אתר המופרד מסביבתו, שולט בתנועות אליו, ממנו ובתוכו (כמו למשל בתי כלא, מוסדות לחולי נפש ואף בתי ספר). באתר כזה מתקיימת הירארכיה בין אוכלוסיות המשתמשות במרחב במקביל, אך כל אחת באופן שונה. בית החולים הוא מרחב הטרוטופי כי פועלים בו בו-זמנית מספר שחקנים, אשר חווים את המרחב בצורה שונה לחלוטין זה מזה. להלן מספר מחשבות על השונות שבין חוויות השחקנים והמציאויות המקבילות בתוך מרחב בית החולים.
מי שנכנס אל בית החולים מקבל על עצמו בין רגע מערכת חוקים ותנועה שונה. צילום: PoL Úbeda Hervàs אתר flickr
התמצאות
חוויית בית החולים תלויה בראש ובראשונה בנקודת המבט שלך. ד”ר מרדית גריי, רופאה מנתחת (והכוכבת הראשית ב”אנטומיה של גריי”) פותחת את אחד הפרקים בסדרה במונולוג מרגש על מקום בית החולים בחייה (תרגום חופשי שלי): “עבור רוב האנשים בית חולים הוא מקום מפחיד. מקום עוין. מקום בו דברים רעים קורים. רוב האנשים היו מעדיפים כנסיה, או בית ספר, או בית… אבל אני גדלתי כאן… למדתי לקרוא תוך צפייה בניתוחים.. צבעתי בצבעי קריולה את לוחות הזמנים של חדר הניתוח. בית החולים היה הכנסיה שלי, בית הספר שלי, הבית שלי. זהו המקום הבטוח שלי… אני אוהבת את המקום הזה” (עונה 6, פרק 23).
בדברים אלו משקפת ד”ר גריי את הפרספקטיבות השונות שקיימות כלפי בית החולים. זהו מרחב מרובד בו נפגשים שחקנים רבים ולכל אחד מהם נקודת מבט שונה. החולה חש חוסר אונים (מרחבי ופיזי), הגבלות תנועה, בלבול וקושי. תחושה הגורמת לו (לעיתים) לרצות לעצום עיניו ולהיעלם מן המרחב הזה כאילו לא קרה דבר מעולם. לעומתו, המלווה את החולה נמצא בשליחות לחקר המרחב. עבורו בית החולים הוא מבוך של חדרים שצריך לנווט בו ולהכירו עד למציאת האתר הנכון (החדר בו יש לאסוף את תוצאות הבדיקה, או המקום בו ניתן לקנות קפה בשעה מאוחרת). הוא משרטט את המפה המנטלית של בית החולים במוחו תוך שיטוטים ופניות במסדרונות אינסופיים כאשר הוא תר אחר המטרה. שחקנים נוספים במרחב הינם הצוות הרפואי והמנהלי (שגם אותם ניתן כמובן לחלק לעשרות תתי-שחקנים) ועבורם זהו מקום עבודה; מסדרונותיו מוכרים, פניותיו ידועות. רק החולים משתנים אך המחלות — נשארות. שחקנים אלו, ממש כמו ד”ר מרדית גריי, אוהבים לרוב את המרחב הזה ומרגישים כלפיו תחושת שייכות עמוקה.
כך ריבוי נקודות המבט באותו האתר מציב את בית החולים כמרחב הטרוטופי. ככזה הוא תלוי גם בניתוק מרחבי ובשליטה עצמית.
ניתוק
ב”אנטומיה של גריי”, ד”ר כריסטינה יאנג לוקחת לעצמה יום חופש ויוצאת לראות את ה-Space Needle בשיקגו.2 היא אומרת לחבר שלה “ידעת שחייתי כאן שבע שנים ואף פעם לא ראיתי את העיר?” (עונה 7, פרק 11). אין זה מפתיע; שהרי בית חולים הוא נקודה במרחב, ממוקדת, מנותקת, מסוגרת. מי שנכנס אליה מקבל על עצמו בין רגע מערכת חוקים ותנועה שונה, ומייחל רק לצאת ולשוב למרחב העירוני חסר המגבלות. אם אתה חולה, השליטה ניטלת ממך (לעיתים אפילו מרחב התנועה שלך מצטמצם בעודך מוגבל למיטה או לכיסא גלגלים) ואתה נזקק לאנשים שיביאו לך/ יעשו עבורך פעולות שאינן בד’ אמותיך. אם אתה מבקר, אתה מוצא עצמך בחיפוש מתמיד אחרי החדר הנכון/ כיסא לישיבה/ שמיכה נוספת ועוד ועוד, ובמקביל מרסן את עצמך (לא לגעת, לא להסתכל, לא לבהות) כדי חלילה לא להעליב. מגבלות פיזיות, כהות נפשית, מרחב אטום.
בית החולים אמנם נמצא בתוך העיר אך הוא מנותק ממנה ואינו זקוק לה. הוא עיר בפני עצמו, מלא באגפים ותתי אגפים המספקים את כל צרכיו. יש שם מכבסה, ומטבחים, וחדרי אוכל, ומערכות סינון מים ואוויר, גנרטורים ואפילו חנויות ומערך מסחרי (בעיקר בבתי חולים חדשים שלצידם נבנו קניונים). לעיתים נדמה כי הקשר היחיד למרחב העירוני הוא דרך החלון שבחדר. פתוח תמיד ומשקיף אל המרחב סביבו. מכניס רעשים של סירנות ומכוניות ומראות של רחובות רחוקים ואנשים שחיים אי שם.
לעיתים נדמה כי הקשר היחיד למרחב העירוני הוא דרך החלון שבחדר. צילום: Jing אתר flickr
מבט
המרחב הציבורי, ושאר ההתרחשויות במרחב העירוני, שפעמים רבות מסיחים את הדעת מדברים שבלב, נותרים מנותקים מעבר לחלון. כל שנותר ליושבי בית החולים הוא להתרכז בהתרחשויות פנימה- בין החולים והבריאים. ההתכנסות הזו יכולה להציב קושי נפשי רב, כי על אף הניתוק מן החוץ- ההתרחשויות במסדרונות ובחדרים הסמוכים אינן מבודדות. רעש המכונות אינו פוסק מלצפצף ונהי החולים גם הוא מתפרץ פעם בכמה זמן.
השגרה של בית החולים מעיקה ומנחמת במקביל. מחד, יש משהו נחמד בציפיות של היום שיבוא. לדעת מה יקרה אחרי שתקום, ומה בצהריים ומתי תלך לישון. לדעת מי יושב משמאלך ומימינך, והאם יכאב לך (או לא). לדעת ולא להיות שרוי בסימני שאלה. ומאידך, השגרה היא מדכאת- אותה חזרתיות ידועה, שדבר אינו שובר אותה, מזכירה את הדרך הקשה שעברת ושעתידה לבוא.
מחווייתי בבית החולים למדתי, שהשגרה נשברת היכן שנוצר חיבור בין נקודות המבט. אם החולה מסתכל על הרופא ונקודות המבט נפגשות- תחושת היעדר השליטה מתעמעמת ונוצרת שפה משותפת בין השחקנים השונים. המרחק בין בית החולים המוצג ב”אנטומיה של גריי” לבית החולים בתל אביב (או בגדרה) הוא אכן גדול. אין ספק. התשתית שונה, הסטנדרטים אחרים וגם הרופאים- אינם שחקנים הוליוודיים אלא אנשים בשר ודם. ועדיין, כך למדתי, ישנן חוויות המשותפות לכל חווית רופא-חולה, ללא קשר להיכן הם נמצאים.
בברכת בריאות שלמה והחלמה מהירה לכל החולים.