ארז צפדיההראיון עם פרופ’ קמפבל הציב תמרור אזהרה על עיסוקי כחוקר באקדמיה, ובכל זאת נרתעתי מדבריה. האם אנו באמת מוכנים להתמקד בכתיבה שתביא לשינוי ממשי גם במחיר אובדן הביקורת? ואיך ניתן להציע שינוי מעשי לטובה אם אני לא יודע מה טוב לאחר? תגובה.
לעתים נדירות אני קורא ראיונות שמלווים אותי במחשבות לכל אורך היום. כזה היה הראיון עם פרופ’ הת’ר קמפבל. הריאיון נוגע בנימים הרגישים ביותר של העיסוק היומיומי שלי, או ליתר דיוק בשאלה – במה עיסוקי המקצועי תורם לחברה בה אני חי? קמפבל מעלה שני טיעונים מרכזיים על עבודתם של הממלאים את שורות האקדמיה: (א) הם אינם מנסים להציע שינוי ממשי; ו-(ב) הם עסוקים בלפרסם בכל מחיר, מבלי שיש בנכתב על ידם ערך לעולם הממשי. קמפבל מודה שפרסומים הם נשמת אפה של האקדמיה ותנאי לכל קידום, אבל ממליצה למקד אותם בהצגת הצעות לשינוי ממשי לטובה. עוד היא טוענת שהתכנון הוא הזירה המתבקשת לשזירת הכתיבה האקדמית בשינוי ממשי לטובה, כיוון שזהו אחד התחומים הבולטים שבהם ידע מדעי ופרקסיס נשזרים זה בזה.
לכאורה, קמפבל מציבה תמרור אזהרה על עיסוקי כחוקר באקדמיה, ולשמחתי הרבה מצרפת אליו מפת דרכים חלופית כיצד אוכל גם למלא את ייעודי כממלא דפים בכתב וגם לקדם שינוי ממשי. עלי למקד את הכתיבה בשאלה “מה עלינו לעשות”. אז מדוע בכל זאת אני מהרהר בדבריה?
קמפבל משכנעת. נכון, הקידום באקדמיה מותנה במדידה ללא הערכת איכות של פרסומים, כאשר הערכת האיכות לכאורה נשענת על מדדי דירוג כמותיים של מספר ציטוטים ממוצע למאמר בכתב העת שבו התפרסם המאמר. עדות שאין בה דבר על מנת להעיד על איכות הפרסום, שלא לדבר על חשיבותו. החוקר או החוקרת האידיאליים שיזכו לקידום המהיר ביותר אינם בהכרח היצירתיים ביותר והתורמים ביותר לקידום שינוי ממשי, אלא דווקא אלה המסוגלים לא לעשות דבר פרט לכתיבת מאמרים ופרסומם. פרסומיהם יופיעו לאו דווקא בכתבי העת המתאימים, אלא באלה שזוכים לציון גבוה במדדי הציטוטים. הפרסומים הקלים לפרסום הם אלה שלא מרגיזים אף אחד, שהרי הפרסום מותנה בשיפוט חיצוני, וככל שהפרסום נענה לתווית “כשר פרווה” כך גדל הסיכוי שלא יהיה לשופטים משהו רע להגיד עליו. כלומר, נא לא להציע חשיבה ביקורתית. נא לא להציע מתווה לשינוי.
ובכל זאת, מספר דברים מטרידים בהמלצותיה וביקורתה של קמפבל, אולי דווקא בגלל העובדה שהיא העורכת של אחד מכתבי העת החשובים ביותר בתכנון, וממלאת תפקיד בכיר באקדמיה. ראשית, קשה היה לי, בעקבות הריאיון, להימנע מלחשוב על השיעור הראשון ברוב קורסי המבוא – כן, גם כאלה שאני מלמד בעוונותיי, ועוסק בפילוסופיה של המדע. בעיקר במשנתו של תומס קון. קון, בין שלל תובנותיו, מספר לנו שתקופה של מדע תקני היא תקופה של התפתחות מחקרית, שהרי זו תקופה שבה פרדיגמה מסוימת נהנית ממעמד הגמוני, דבר שמאפשר לה ולחוקרים בתחומה ללמוד ולכתוב על נימיה הדקיקים ביותר של התופעות הנחקרות במסגרתה, מה שתורם בסופו של דבר להתפתחות שיח מדעי מפרה שניתן לתרגמו למעש. כלומר, בהינתן שעקרונות העל של הפרדיגמה מקובלים, ניתן עתה לפרום ולהרכיב מחדש את מרכיביה למצבים ומציאויות מגוונים. האין זה מה שעושה האקדמיה עתה? הרי תרומתה החשובה ביותר היא בעובדה שכתיבה ענפה בה מחלחלת בדרכים מגוונות אל תחומיי חיים רבים ומגוונים ומשנה את המחשבה לגביהם.
למשל, חישבו בבקשה על סוגיית שינויי האקלים כדי להדגים את טענתו של קון. אם נתרגם את דבריה של קמפבל לסוגיה זו הרי אפשר היה להסתפק בתמרור האזהרה שהציב אל גור וחוקרים בולטים אחרים, מבלי למלא דפים רבים בכתבי עת רבים. אבל דווקא הכתיבה הענפה בתחומים לכאורה שוליים ולא חשובים, שאין בהם כל אמירה בדבר השאלה כיצד לקדם שינוי לטובה, הם אלה שהפכו את סוגיית שינויי האקלים לידועה ולכן נלקחת בחשבון בכל החלטה בעלת אופי מעשי. האם יכולנו לדמיין מצב שבו בתוך כעשור תהפוך סוגיה השמורה ליודעי ח”ן לנחלת הכלל ותעצב את חיינו, אילולא מילאו חוקרים רבים את דפיהם הרבים של כתבי עת רבים בדיונים שוליים לכאורה על שינויי האקלים?
הכתיבה הענפה היא שהפכה את סוגיית שינויי האקלים לידועה (איור: oodleywonderworks, flickr.com)
הדבר האחר המטריד בדבריה של קמפבל נוגע להמלצותיה להתמקד בשינוי ממשי לטובה. מהי אמת המידה שלפיה נגדיר “שינוי לטובה”. קמפבל איננה מהססת לקשור את המלצתה זו עם ניסיון לקרוא לחוקרים לתת המלצות בעלות אופי נורמטיבי, קרי, מה צריך להיות. מהו הנכון. אני מבקש לטעון שאין לאקדמיה, במיוחד זו “המערבית”, זכות לקבוע אמות מידה נורמטיביות, שהרי אמות מידה אלה שואבות מעולמות ערכיים מסוימים שאינם בהכרח ‘נכונים’ או ‘מקובלים’ במקומות אחרים. ראו בבקשה קטע מקול קורא שפרסמה המחלקה ללימודים רב-תחומיים בספיר לכנס שכותרתו “לחשוב מהדרום”. הקטע ממחיש את הבעייתיות בדבריה של קמפבל:
כנס רוח בספיר 2016: לחשוב מהדרום
המחקר במדעי הרוח והחברה באקדמיה המודרנית נשען על מחשבת הנאורות ובה מופיע המרכז כמבוע של רעיונות בעלי תוקף אוניברסאלי הניתנים ליישום באתרים גאוגרפיים שונים. על פי מבנה זה, המרכז יוצר את ה”תיאוריה” – המושג, המחשבה, הניתוח, הכתיבה – ואילו על הפריפריה מוטל לספק את חומרי הגלם שעליהם יוחלו אותם מושגים שנוצרו כבר במרכז. בעשרים השנים האחרונות נערכים נסיונות שונים לערער על המבנה הזה, ולהפוך את הפריפריה לאתר שממנו נעשית ההמשגה עצמה ובו נוצרים דפוסים אחרים של מחשבה, כתיבה, יצירה והגות. כאלה הם קריאתו של דיפש צ’קרברטי לערוך “פרובינציאליזציה לאירופה”, הכרזתם של ג’ין וג’ון קומרוף על קיומה של “תיאוריה מן הדרום”, טענתו של אשיל במבה בדבר ה”הפיכה לשחור” של העולם ודיונו של אדוארדו ויוירוס דה קוסטה ב”מטאפיזיקות קניבליות”. מהלכים אלה משרטטים את הדרום הגלובלי (העולם שאיננו אירופה ואמריקה הצפונית) כאתר גיאוגרפי שהוא בה בעת סוציו-פוליטי, כלכלי ותרבותי, ומבקשים למצוא בו מהלכים מושגיים ויצירתיים חדשים.
מה למדתי? אינני מעוניין להציע שינוי מעשי לטובה, כי אני לא יודע מה טוב לאחר. אני כן מעוניין להשתלב בחשיבה ביקורתית על הניסיון לכפות עולם מושגים תיאורטיים, ובמיוחד עולם מושגים נורמטיבי, על מרחבים שאינם משתלבים עם הנורמות ועולם הערכים שבו פועלת האקדמיה. המלצתה של קמפבל, במובן זה, עשויי להחזיר אתנו לימי “לימודי הפיתוח”, קרי אנחנו מהאקדמיה נאמר לנייטיבס מה טוב להם. אני משוכנע שלא זו הייתה כוונתה של קמפבל, אבל יש חשש שהמלצותיה יובילו למציאות שכזו.
הבעיה האחרת בהמלצתה של קמפבל לכתיבה שתציע שינוי ממשי קשורה לטעמי בחשש שהסטת הכתיבה המדעית להתמקדות בשינוי ממשי תעקר את אחד מעיקריה של הכתיבה המדעית – הביקורת. מתן ערך לכתיבה שמציעה שינוי ממשי לטובה ייתרגם במהרה לפיתוח מדדי הערכת כתיבה בהתאם לשינוי שאותו חוללה הכתיבה. במציאות שכזו מלכתחילה כתיבה ביקורתית מאבדת סיכוי להתממש, בגלל אופיה. לכן, אימוץ המלצה זו עלול להמית את הביקורת. הביקורת האקדמית היא המהות לכל שינוי – לטוב ולרע. בלי מרקס אולי היינו צפים בין הישרדות לכיליון במערכת הניצול הקפיטליסטית. בלי אסכולת פרנקפורט לא היינו מודעים לזיקה בין קפיטליזם ותרבות. בלי ביקורת סביבתית היינו מכלים את משאבי כדור הארץ במאמציי פיתוח מודרניסטיים. האם אנו באמת מוכנים להתמקד בכתיבה שתביא לשינוי ממשי גם במחיר אובדן הביקורת?
צריך גם לזכור שהאקדמיה איננה רק כותבת-את-עצמה-לדעת. היא גם מלמדת. ובהוראה היא מפיצה דעת שנכתבת בדפים רבים בכתבי עת רבים, מחשבה ביקורתית, וכן, גם ידע מעשי. כל סטודנט/ית ללימודי אדריכלות או תכנון מכיר את הידע המעשי מלימודי “כיצד להתאים מסגרת חלון…”.
הגיע הזמן שהידע המדעי ישתלב עוד יותר בידע מעשי. חזינו בדוגמה לכך במחאת קיץ 2011 (צילום: Yossi Gurvitz, flickr.com)
ובכל זאת, דבריה של קמפבל מהדהדים. קריאתה הביקורתית נגד אובססיית הכתיבה נטולת ההקשר לעולם המעש, במקומה. אכן, בהתאם לקריאתה, הגיע הזמן שהידע המדעי ישתלב עוד יותר בידע מעשי. אבל לאו דווקא במאמץ להציע שינוי לטובה או נורמטיבי כפי שמייחלת קמפבל, אלא במאמץ להציע ידע מעשי ביקורתי. ויש כזה, גם בתחום התכנון. האקדמיה ממלאת את שורותיהם של ארגונים חברתיים, ארגוני זכויות אדם ופעילות ציבורית ששוזרת ידע מדעי, חשיבה ביקורתית ומעש. רק בשנים האחרונות חזינו כיצד האקדמיה נרתמה לצדה של מחאת קיץ 2011, נאבקה נגד רפורמת “המרפסות” או הפרטת הקרקעות, ניצבה בעמדת מומחים בבתי משפט בקרב הכמעט אבוד להכרה בהיותם של הבדואים אזרחי מדינת ישראל ובעלי זכויות בקרקע, ניצבה לצדם של ארגוני סביבה במניעת הרס חופי ישראל בעזרת “פיתוח” תשתיות הולכת גז ומלונות. וזו כמובן רשימה חלקית.