מורן פרארומוזיקה, מסחר, צבעים וניחוחות עזים – לצד תעלות ביוב פתוחות, רחובות ללא מדרכות וכתובות הלל לישו. ברוכים הבאים למרחב העירוני של גאנה: חוויות ומחשבות של ישראלית באפריקה.
גאנה, מערב אפריקה. נסיעה ברחובות של קייפ-קוסט וסוודרו – נדמית כמו צפייה בסרט. המראות הנשקפים מחלון הרכב מזכירים תמונות מגזין של נשיונל ג’אוגרפיק או סצינות מתוך סרטי מסע הוליוודים; המוסיקה, הנשמעת בפול ווליום בכל מקום, נדמית כמו פסקול המתנגן ברקע.
בנסיעות בין הערים הגדולות של גאנה, בסמיכות לחוף, הנוף עוצר נשימה. עשרות עצים טרופיים (בעיקר קוקוס) המתנוססים אל על ומאחוריהם האוקיאנוס. בנסיעה בעיר עצמה, הנוף הבולט הוא של חיים, של האנשים שחיים כאן, והוא זה שהופך את המרקם של העיר למעניין.
מרקם עירוני חי. מסע במרחב העירוני של גאנה (צילום: מורן פרארו)
המרקם האנושי חשוף מאוד לכל עובר אורח. ברחובות גאנה, אני מרגישה כאורחת במקום שלא שלי. לא רק בגלל שאני זרה-לבנה, ולכן בולטת, אלא גם בגלל הקלות שבה אפשר לצפות בחייהם של התושבים המתנהלים בחוץ. אפשר לראות אנשים מבשלים מחוץ לבית בעמל רב, לפעמים הם סתם יושבים ומדברים, והילדים שלהם יושבים לידם. זה מרתק לחלוף לידם ולהציץ על רגע בחייהם. לראות אותם רוקדים פתאום מגיבים לצלילים הבוקעים מחנות סמוכה, או מקשיבים לדרשה על ישו ממכשיר רדיו. ברחובות גאנה, ישו הוא כוכב. בכל פינת רחוב אפשר למצוא סטיקרים עם התמונה שלו או כתובות המהללות אותו.
ישו כוכב עולה בגאנה (צילום: מורן פרארו)
בתחילה העיר נדמתה לי כמרחב המסודר רע מאוד, או ליתר דיוק; בשיטה שאני לא מבינה. עם הזמן הצלחתי לפענח חלק מאופן ההתנהלות בעיר. הכלל הראשון, החשוב ביותר, הוא יחסי הכוח בכביש. בגאנה המכוניות קודמות ל-הכול, אחר כך רכב דו גלגלי (שלא ראיתי הרבה ממנו), ורק אחריהם הולכי רגל. ברחובות אין מדרכות, אנשים הולכים בצדי הכביש; מפעם לפעם מכונית מבהילה ונדמית כסוטה ממסלולה ועשויה לפגוע בהולך הרגל, בך. אבל בהמשך מתחוור לך כי יש מתקיים כאן איזשהו סדר, שהנהגים נוהגים בזהירות ובמיומנות בכביש. בכלל, הגנאים לא אוהבים ללכת ברגל ומעדיפים לקחת מונית או טרו טרו (דומה למונית שירות, רק שנדחסים בו פי שלושה יותר אנשים) גם כשמדובר במרחקים קצרים. בהתחלה טעיתי לחשוב שמדובר בעצלנות אבל מהר מאוד מצאתי את עצמי עושה את אותו הדבר, כי זו באמת הדרך החכמה ביותר להתנהל בעיר שאין בה מדרכות, והמכוניות פולטות ברחובותיה עשן רב. ויש עוד סיבה אחד משמעותית, הגאטר’ס – הביוב הפתוח.
הגאטר’ס – תעלות הביוב הפתוח (צילום: מורן פרארו)
אי אפשר להתעלם מהגאטר’ס, לא משנה כמה מנסים. הגאטר’ס הפתוחים הם הדבר הכי בולט בעיר, והם חלק בלתי ניפרד מהמרחב העירוני כאן. ילדים וילדות, ולפעמים גם מבוגרים, משתמשים בגאטר’ס כשירותים ציבוריים לכל דבר ועניין. כל הגאטר’ס מובילים לים, וכך העיר מתוכננת (המלצה שלי: ממש לא כדאי להתרחץ ברוב החופים בגאנה). בערים יותר מפותחות חלק מהגארס’ט יהיו אטומים, אבל עדיין הרוב נותרים פתוחים. זה מסריח ומבחיל ונראה רע מאוד, וצריך מאוד להיזהר לא ליפול לתוך הבורות הללו. יצא לי להבחין בכמה אנשים שהחליקו פנימה.
בין המכוניות בכביש והגאטר’ס הפתוחים מתרחש המרחב הכי חי של העיר – המסחר. כל בן אדם כאן הוא סוחר פרטי. כל מה שהוא צריך זה פשוט סוג של מיכל וגולגולת. קשה להאמין מה מסוגלים אנשים לשאת על ראשם, תפוחים, אננס, בוטנים, שקיות מים, ביצים (וכן שום דבר לא נופל להם), סופגניות, משקפי שמש ועוד ועוד ועוד.
המסחר הוא המרחב החי של העיר (צילום: מורן פרארו)
“כל בן אדם כאן הוא סוחר פרטי”. גאנה, אפריקה (צילום: מורן פרארו)
תנועה ומסחר במרחב העירוני של גאנה (צילום: מורן פרארו)
אז לסיום, אם אתם רוצים רגע לדמיין את עצמכם בגאנה שבמערב אפריקה, שימו את השיר הבא, כי זה באמת בלתי אפשרי לדמיין את המרחב העירוני כאן בלי מוסיקה,
עצמו את העיניים, ודמיינו שאתם הולכים בצד הכביש, המכוניות חולפות בסמוך אליכם, המשיכו לצעוד, והקפידו לא ליפול לגאטר’ס. בתור אנשים לבנים תבלטו מאוד, וילדים יקראו לעברכם מפעם לפעם “אוברוני!”, (“לבנים” בשפה המקומית), וינופפו לכם לשלום. כשאתם עוברים כביש, אף אחד לא יעצור לכם, הסתכלו טוב לצדדים ורוצו הישר לצדו השני של הכביש. למוכרים שניגשים אליכם, תגידו “Next time”, אך אם בכל זאת מתחשק לכם משהו אני ממליצה על ה- Plantain, פרי שדומה לבננה, אבל עם טעם אחר לגמרי, או קנו אננס; שלמו סידי (בערך שקל) אחד! הביטו שמאלה וראו את האישה עם בלון הגז על הראש, שהולכת ליד זאת עם מכונת התפירה על הראש. בעוד אתם נושמים אוויר מזוהם, חולפים על פני עז ותרנגולת וקופצים מעל הביוב הפתוח, המוניות יצפרו ללא הפסקה, קחו אחת. עדיף לנסוע מאשר ללכת ברגל. התמכרו למוסיקה שהנהג שומע בקול מחריש אוזניים. ברוכים הבאים או AKWABA!!! לגאנה, מערב אפריקה.
ממכונות תפירה עד בלוני גז – המקומיים נושאים על ראשם כל שביכולתם (צילום: מורן פרארו)
