מירב בטטמרחב ירוק מוקף מגדלי מגורים לא חייב להיות מתחם סגור ואקסקלוסיבי. המקרה של פארק גבעתיים מראה שאפשר גם לתכנן גינה שכונתית כמרחב ציבורי עירוני המזמין מגוון של משתמשים.
פארק גבעתיים. צילום: איתן אבירם
לפני מספר חודשים עברתי לגור בגבעתיים. כשהגעתי בפעם הראשונה עם הבן שלי והכלבה לפארק העירוני התפלאתי לגלות שמדובר בעצם בגינה גדולה מוקפת מגדלים, כזו המאפיינת שכונות מגורים רבות בישראל. לרוב, גינות אלו מיועדות בעיקר לתושבי השכונה ואינן מקושרות למרקם העירוני. במקרים קיצוניים התושבים אף דורשים להקים שער או גדר בכדי למנוע כניסה של זרים. ואילו כאן בגבעתיים כל העיר מוזמנת. בשעות אחר הצהריים אפשר להבחין במצעד של עגלות וקורקינטים נוהרים אל עבר הפארק – נגישות גבוהה וחיבור לרחובות ראשיים מאפשרים למשתמשים השונים להגיע אליו בהליכה ברגל מכל רחבי העיר. מעבר לכך, הפארק ממקום סמוך לקניון, קאנטרי קלאב, מבני מגורים חדשים וותיקים, בתי ספר ומוסדות ציבור- דבר ההופך אותו למרכיב אינטגרלי במערך העירוני.
הדופן הצפונית של הפארק מכילה מבני מגורים: מגדלים בני 20 קומות ומבנים בני שש קומות, היוצרים דופן רציפה כלפי הפארק וכלפי הרחוב. לעומתה, הדופן הדרומית של הפארק נושקת לציר תנועה ראשי, דרך יצחק רבין, ומכילה פונקציות ציבוריות: קניון גבעתיים וקאנטרי קלאב. ואולם הפארק אינו מסתיים בכביש הראשי, אלא מתחבר באמצעות גשר להולכי רגל לגן ציבורי ותיק (גן רבקה) דרומית לו, וכך נוצר רצף ירוק המאפשר מעבר נגיש ובטוח בין שני חלקי העיר.
החיבור אינו מתבטא רק בגשר, אלא גם בפיתוח המשכי של הפארק החדש מצפון עד למרגלות גן רבקה מדרום. החלק הצפוני של הפארק מכיל מדשאה רחבה, מזרקה, מתקנים לילדים, ספסלים וצמחייה מגוונת ועשירה; החלק הדרומי שלו כולל מתקני כושר, מגרש כדורסל וקט-רגל, רחבת החלקה לגלגיליות ומתחם החלקה מקצועי לחובבי סקטבורד הממוקם מתחת לגשר. בעוד שהאזור הצפוני של הפארק מופרד מהכביש באמצעות צמחיה, בחלק הדרומי בחרו להפוך את השוליים למוקד פעיל ואטרקטיבי באמצעות הקמת מתחם ההחלקה המקצועי. המחזה של בני נוער מחליקים על רמפות חמושים בקסדה ומגיני ברכיים משקף היטב את אופי המקום. התנועה בין שני חלקי הפארק ערה ובין חוצי הגשר אפשר לזהות קבוצות של נערות ונערים בדרך לאימון כדורסל, אוכלוסיה ותיקה ואימהות ואבות עם עגלות.
בשני העשורים האחרונים, שכונות חדשות בישראל מתוכננות כמתחמים סגורים אשר במרכזן פארק גדול רחב ידיים. לרוב, הפארקים הללו מהודרים ומטופחים מאוד ומציגים מרחב ירוק, סטרילי וממושטר, כזה המיועד בעיקר לתושבי השכונה. פארק גבעתיים, שנהגה במסגרת תכנית בנין עיר לאזור של משרד האדריכלים חיוטין, מדגים כיצד אפשר לתכנן מרחב ירוק מוקף מגדלים בצורה אחרת; לא כמתחם סגור ואקסקלוסיבי, אלא כמרחב ציבורי המתפקד כמחבר עירוני, המזמין מגוון של משתמשים מכל חלקי העיר והסביבה הקרובה.
הפיכת הגינה השכונתית לפארק עירוני מזמנת מפגשים בין קבוצות אוכלוסיה וקבוצות גיל שונות ומייצרת מרחב הטרוגני ומגוון. בישראל, בה עתודות הקרקע מוגבלות, סוגיית הציפוף ויעילות ניצול הקרקע העירונית הינה שאלה קריטית. אמנם גבעתיים היא עיר קטנה מאוד ובעלת מצאי קרקע מוגבל, אך הפיתוח העירוני המואץ בישראל ייאלץ גם ערים בעלות עתודות קרקע נרחבות להתמודד בעתיד הלא רחוק עם האתגרים איתן מתמודדות ערים קטנות וצפופות כיום. לערים בישראל אין ברירה אלא להצטופף ולמצות את משאבי הקרקע לטובת הציבור כולו.
לקריאה נוספת:
חופה עירונית – כשהעיר והטבע נפגשים התוצאה משפרת את איכות החיים האורבנית, מאת הילה לוטן