היום שאחרי המחאה

Ron Shiffman et. al (eds.), 2012. Beyond Zuccotti Park: Freedom of Assembly and the Occupation of Public Space. New Village Press, 410 pages.

ביולי 2011 בחרה דפני ליף, בחורה צעירה ואנונימית, להקים מאהל בשדרות רוטשילד בתל אביב, כאות מחאה נגד מחירי השכירות הגואים בעיר ועול יוקר המחייה בישראל. בזמן קצר הצליחה ליף לסחוף אחריה אלפי מפגינים ומוחים שמילאו את שדרות רוטשילד באוהלים. זירות מחאה ומאהלים  נוספים הוקמו בערים נוספות בארץ. באותה שנה, ב-3 בספטמבר, התקיימה ההפגנה הגדולה ביותר בתולדות מדינת ישראל. כ-400,000 מפגינים הגיעו לעצרת, בכיכר המדינה בתל אביב, במטרה למחות כנגד המדיניות החברתית-כלכלית של הממשלה.

הפגנות הענק אצלנו בישראל, התרחשו במקביל לזירות מחאה נוספות בעולם. תנועת ה-Occupy Wall Street, “לכבוש את וול סטריט”, קמה בארה”ב על רקע ההתפכחות הכואבת של המשבר הפיננסי העולמי של שנת 2008. מארגני המחאה ביקשו למחות נגד הפערים החברתיים והכלכליים באמצעות “כיבוש מחדש” של המרחב הציבורי. הסיסמה שהובילה את המוחים, “We Are The 99%”, זעקה נגד דיכוי  ההמון על ידי אחוז בודד של בעלי הון המחזיקים במשאבים הכלכלים והפוליטיים, האחוז המקדם את טובתו שלו על חשבון טובת הכלל. מרכז העסקים הפיננסי של העיר ניו יורק, וול סטריט נבחר כזירה בעלת משמעות סמלית, כמרחב המייצג את סדר היום הכלכלי העכשווי.

חברי תנועת Occupy Wall Street במהלך הפגנה, ניו יורק, ספטמבר 2011 (צילום: Michael Fleshman, flickr)

מהו תפקידו של המרחב הציבורי בעיר בעיצוב פעולת המחאה? פארק זוגוטי, ניו יורק 2011 (צילום: Dan Nguyen, flickr)

שנת 2011 תיזכר כתקופה סוערת של מחאות ברחבי העולם: האביב הערבי בתוניסיה ובמדינות ערב נוספות כמו מצרים, לוב ותימן, המחאה החברתית כאן בישראל או תנועת Movimiento 15-M בספרד. בכל אחת מהמחאות המרחב העירוני היה נוכח: כיכר תחריר בקהיר, שדרות רוטשילד בתל אביב, כיכר פוארטה דל סול במדריד, פארק זוגוטי (Zuccotti Park) בדרום מנהטן.

הספר “Beyond Zuccotti Park: Freedom of Assembly and the Occupation of Public Space” שהתפרסם בשנת 2012 כולל אסופת מאמרים מקיפה המאירה מזוויות שונות את תפקידו הדמוקרטי של המרחב הציבורי ואת היחס בינו לבין האקט המחאתי. לא פחות מ-38 מחברים שונים, ביניהם שמות בולטים כמו הסוציולוגית העירונית ססקיה סאסן והמתכנן והחוקר פיטר מרקוזה, שהגיבו בכתב להתעוררותה של תנועת המחאה החדשה. המחברים מסכימים כי המרחב הציבורי הוא לא רק זירת ההתרחשות של המחאה, אלא שחקן מהותי העומד בפני עצמו: מערכת פיזית וחברתית מורכבת המעצבת את האופן שבו המחאה פועלת. במובן זה הספר אינו מבקש להסתכל על ה”מרחב הציבורי”, אלא על המרחב של כשייך לציבור: העיר מעניקה למחאה מרחב פעולה, היא מעניקה לה תשתיות, נראות, היא מספקת לה “כוח אדם” – אנשים ומשתתפים שמצטרפים אליה באופן וולונטרי.

הספר בנוי מחמישה “שערים מרכזיים”. הראשון, “Occupy!” (“לכבוש!”) ממקם את תנועת Occupy Wall Street בהקשר הרחב של גל המחאה העולמי של שנת 2011, הוא דן בתפקיד של המרחב הציבורי בעיר בחברות דמוקרטית וכולל תיאור פנומנולוגי גדוש ודיווח ממקור ראשון באשר לחוויות המשתתפים במחאה. השער השני, “Emplacing Equity and Social Justice” (“למקם את ההוגנות והצדק החברתי”) מעלה שאלות בנוגע למכשולים ולהזדמנויות שהמרחב החברתי והפיזי מציע לקבוצות חברתיות שונות באקט המחאתי, ולאופן בו המחאה פועלת או מתיימרת לפעול עבור השגתה של טובת הכלל. השער “Reimagining Public Space” (“לדמיין מחדש את המרחב הציבורי”) בוחן מחדש באמצעות חשיבה אוטופית את הנחות היסוד בהקצאה, בשימוש ובעיצוב המרחב הציבורי ומציע נקודות מבט חדשות על מרחב הרחוב, המדרכה והכיכר הציבורית בעיר. השער הרביעי, “Public Space Over Time” (“המרחב הציבורי בראי הזמן”) סוקר את התפתחות המחשבה ההיסטורית ביחס למרחב הציבורי בעיר וביחס לחברה האזרחית – ומציע כיווני התפתחות עתידיים במחשבה זו. השער החמישי והאחרון, “Responsive Change” (“שינוי כמענה”) מסמן את הסקטור הציבורי (שלטון מרכזי ורשויות מקומיות), את סקטור נותני השירותים (מתכננים, מעצבים ואדריכלים) ואת הסקטור העסקי (יזמים), כסוכנים של שינוי בנוגע לעתידה של העיר כמרחב דמוקרטי.

ניכר כי מקומה של המחאה כתופעה פוליטית השתנה במחקר באופן דרמטי בעשורים האחרונים: בעוד בעבר גישות שמרניות ראו במחאה מפגן אלים ומהפכני העלול להפר את הקונצנזוס החברתי המעניק למדינה ולמשטר את הלגיטימציה לפעול, הרי שהיום פופולארי לראות במחאה כהתגשמות מבורכת של הרעיון הדמוקרטי, כאזרחות פעילה ואחראית שבכוחה לעצב מחדש את סדר היום החברתי, הכלכלי והפוליטי. הספר שלפנינו מבטא היטב את הלך הרוח האחרון, בו המחאה מצטיירת כחגיגה אזרחית-ליברלית ברוח ערכי המהפכה הצרפתית: חירות, שוויון ואחווה. הספר אינו מתיימר רק לתאר ולהסביר את המציאות (אתגר מורכב כשלעצמו בהתחשב בעובדה שהוא פורסם כבר בשנת 2012, שנה אחת בלבד לאחר התעוררות המחאה) אלא גם להציע אפיקים שונים, מגוונים ולעיתים סותרים ומנוגדים לפעולה ולשינוי פוליטי.

מחאת האוהלים, שדרות רוטשילד בתל אביב, 2011 (צילום: ד”ר אבישי טייכר, Wikimedia Israel)

העיר כשחקן פעיל בהפגנה הפולטית. מפגינים נגד מתווה הגז, תל אביב 2015 (צילום: יונתן גת)

עם זאת, קשה להתעלם מהרומנטיזציה בה הספר ממסגר את אקט המחאה, מן האופן בו המחאה מתוארת כפעולה המחזיקה במהות ובערך משלה ללא קשר הכרחי בינה (הצורה) לבין המטרה שהיא מבקשת להשיג (התוכן). כך מצטיירת המחאה כפעילות ספונטנית, חיה וחיונית במרחב העירוני, המזמינה זרים החולקים חזון משותף ליצור מפגש ומגע של יצירה ואמירה מובהקת, תוך כדי אכלוס וניכוס מחודש של המרחב הציבורי.

אין צורך לבטל את הרומנטיזציה הזאת, יש לה מקום וחשיבות רבה בחוויה האישית של הפרטים אשר לקחו חלק בגלי המחאות – כמו גם בשיח הציבורי העולמי שהתעורר בעקבות אותם גלים. עם זאת, בהחלט יש להיות ערים לה ולהבין את האופן שבו אותה רומנטיזציה הרואה את עצמה כאוניברסלית, גלובלית, עלולה להיתרגם במהירות לאכזבה מול המציאות הפרטיקולרית, המקומית. המחאה כשלעצמה הייתה סימן קריאה גדול, אך עם סיומה נותרו המון סימני שאלה קטנים: מה עושים הלאה? איך ממשיכים? בהכללה גסה, פעולות המחאה של שנת 2011 (אם בוול סטריט ואם בשדרות רוטשילד) הצליחו באופן חלקי ביותר לשנות באופן עמוק ויסודי את סדר היום הקיים. ניתן למצוא בעיתונות ובמאמרים התייחסויות פסימיות בנוגע לשינויים ולתמורות שאכן הושגו, המתוארים כתיקונים “קוסמטיים”, תיקונים שהאליטות הפוליטיות והכלכליות הסכימו לספוג על מנת  לשמר את כוחן ואת הלגיטימציה שלהן לפעול. התקווה העזה של המחאה נתפסת   בהקשר זה כנאיבית והמחאה עצמה ככזו שנועדה לכישלון ידוע מראש.

שינוי אמיתי או תיקונים קוסמטיים? מפגינים בכיכר תחריר בקהיר, 2012 (צילום: Gigi Ibrahim, flickr)

גל מחאה עולמי. מפגינים בפוארטה דל סול, מדריד, ספרד 2011 (צילום: Osvaldo Gago, flickr)

אולם האם העיסוק בהשפעה של המחאה היא הדרך היחידה בה ניתן להבין את המחאה? את תפקידו של המרחב הציבורי בעיר? התשובה היא כמובן שלא.  שיח אלטרנטיבי, שקט יותר, משתקף דרך דפי הספר. שיח זה רואה במחאה שלב קטן, רגעי (ומרגש) בדרך להשגה של מציאות פוליטית חדשה. כיום לא קיימת הסכמה גורפת בנוגע לטבעה של המציאות החדשה הזאת, עובדה המובילה בתורה לפלגנות ולמחנאות בקרב קבוצות המוחים. אולם שיח זה מקבל את המצב, ורואה בה מעין נקודת מוצא לפוליטיקה. האתגר הוא לאפשר לכל אותם פרטים וקבוצות לדמיין עבור עצמם טוב ועתיד משותף, בתהליך מורכב של פשרה של משא ומתן. ברור כי המשא ומתן אינו שוויוני, קיימים פרטים וקבוצות אשר מחזיקים בעוצמה, במשאבים ובהשפעה הגדולים לאין שיעור ביחס לפרטים ולקבוצות אחרים. אולם שני השיחים, המהפכני והסיזיפי האלטרנטיבי רואים בעיר ובמרחב הציבורי משאב פוליטי להתאגדות ולפעולה אזרחית שביכולתו לאתגר את חוסר השוויון הזה.

אנשי מקצוע, חוקרים, סקרנים, פעילים ומהפכנים ימצאו בספר התייחסות מקיפה של אירועי המחאה העולמיים של שנת 2011 בכלל ושל תנועת Occupy Wall Street בפרט.  מלבד התבוננות, הסבר ותיאוריה על הקיים – הספר מציע גם קריאה לפעולה, וחשיבה מחודשת על התפקיד האזרחי של המתכננים, האדריכלים וקובעי המדיניות אשר מופקדים על עיצוב המרחב.