המתכנן כעובד ציבור

השם הרע שיצא לתכנון במגזר הציבורי והביקורת שהוטחה בו, הובילו להזנחת המנגנון האחראי לעיצוב המרחב. אבל דווקא מתוך המערכת ניתן לקדם סדר יום ולפעול לשינוי אמיתי. דברים שלמדתי מבני פיינשטיין.

המורכבות בקידום של שינוי. בני פיינשטיין בקריית גת. צילום: המעבדה לעיצוב עירוני

זה זמן מה מתנהל ויכוח סביב נושא התכנון במגזר הציבורי. עבור רבים, התכנון במגזר הציבורי מזוהה עם סחבת נוראית, פקידים עייפים, וחשיבה המונעת לעיתים ממניעים לא כשרים. המגזר הציבורי היה (ואלי במקרים מסוימים בצדק) לשק חבטות. איך הגענו עד הלום? הרי לא כך היו פני הדברים בעבר. אם נחזור כמה עשורים לאחור ובמיוחד לשנות החמישים (בישראל ובעולם) המגזר הציבורי נתפס ככל יכול, ככזה המקדם את האינטרס של האזרחים באמצעות סדר יום מובהק, מודרני, כזה המשוחרר מן הכוח הקולוניאלי. במקרים רבים זה אכן היה כלי יעיל מאוד. בישראל ובעולם, לאחר מלחמת העולם השנייה, התכנון המודרניסטי בסיועו של המגזר הציבורי ובניצוחה של המדינה סיפק דיור למיליוני פליטים אשר מצאו עצמם ללא קורת גג. המודל עצמו היה מבטיח – נבחרי ציבור במשטר דמוקרטי מלווים בצוות מקצועי שמסייע להם לעצב ולתכנן את חלוקת המשאבים. ערים חדשות הוקמו ודיור סופק לכל. האופטימיות היתה כה רבה עד שפיטר הול, מתכנן בריטי בעל שם, כינה את התקופה, “תור הזהב של התכנון”.

אך האופטימיות לא נמשכה זמן רב. כבר בשנות השישים החלו להישמע צלילי ביקורת המציגים את הבעיות של הגישה הצנטרליסטית הטכנוקרטית שאינה מספקת את “הסחורה”. במקביל לביקורת על התכנון מלמעלה התפתחה הפרדיגמה של התכנון מלמטה. האמונה בקהילה, באנשים. התפיסה הריכוזית הומרה בגישה מבוזרת אשר ביקשה לתרום לקידום חיי היום-יום של קבוצות חלשות. גישה זו צברה תאוצה בשנות השמונים, עם התחזקותה של החברה האזרחית והארגונים ללא מטרות רווח שהחלו לקדם פרויקטים עבור קבוצות סקטוריאליות מסוימות. למען הסר ספק, במקרים רבים הפרויקטים תוכננו באותם כלים ממסדיים (של התכנון הרציונלי) אך הוגשו בשם סקטור/קבוצת אינטרס ספציפית לרשויות. תהליך זה כשלעצמו לא היה בעייתי אלמלא יצר במדינות מסוימות תלות בין המגזרים והעצים את הדימוי של המגזר הציבורי כחלש ונחשל.

מה הרווחנו? לא ברור. ייתכן כי אנו עומדים בפתחו של משבר ממשי כאשר הזרוע הביצועית והמנהלת איננה מסוגלת לקדם את עבודתה כראוי. כיום מתגברים הקולות המבקרים את התפיסה והפרקטיקה של התכנון מלמטה, בהם למשל כותבים כמו סוזן פיינשטיין המבקשים לקדם חלוקת משאבים צודקת. אך כפי שכותב ביש סנייל במאמרו “Planning as Anticipation of Resistance” זו אינה הבעיה המרכזית. הבעיה היא ההזנחה של פיתוח המגזר הציבורי ההכרחי כל כך לקידום של שינוי. גם בישראל באופן הדרגתי המגזר הציבורי ננטש על ידי אדריכלים שהעדיפו לממש ולהגשים עצמם בזירות אחרות. כיום בוועדות התכנון השונות ניתן למצוא גיאוגרפיים, כלכלנים, סוציולוגים. מעטים הם האדריכלים שבוחרים להשתלב במגזר הציבורי ולקדם סדר יום.

למעשה אחרי שנים רבות נקלענו למצב בו אין הסכמה לגבי האופן שבו יש לקדם את התכנון הצודק בתוך הממסד. ישנם רבים הטוענים כי זה בלתי אפשרי (כך למשל, מורי יוברט לו יון). לעומתו, סנייל מציע, ואני בהחלט מסכימה אתו, להתגייס למגזר הציבורי, להכיר במגבלותיו, להבין את האופן שהממסד עשוי לטרפד יוזמות חדשניות ולמצוא דרכים להתנגד לטרפוד הממסדי. שינוי במגזר הציבורי למען הציבור חייב להתחיל במודעות ביקורתית ויכולת לתכנן מהלכים ופעולות. לכן, קובע סנייל, יש לקדם את ההתנגדות והשינוי מבפנים. השינוי צריך להתחיל במגזר הציבורי ולחלחל כלפי מטה לכיוון המגזר הפרטי והציבור בכללו. אני בהחלט מסכימה עם אמירה זו וחושבת שהטובים אכן צריכים להשתלב מחדש במגזר הציבורי ולשנות מבפנים.

אז מי מתאים? מהן התכונות הנדרשות למתכנן במגזר הציבורי? גם כאן אין תשובה חד משמעית. במהלך השנים האחרונות פגשתי מתכננים רבים מהמגזר הציבורי. חלקם שם כי עבודתם נותנת להם תחושת כוח, הם נהנים לנהל, אחרים שם כי זו העבודה שמצאו והיא בהחלט נוחה, ישנם גם שהיו בדרכם למשרות אחרות בתוך המגזר הציבורי, מתגמלות יותר, יוקרתיות יותר. המשותף לכולם הוא היכרותם המוגבלת עם הזירה בה הם פועלים. רובם אינם מתגוררים בעיר בה הם עובדים ולנהל ולהבין מקום הם שני דברים שונים בתכלית (ואולי זה צריך להיות תנאי עתידי להעסקה של מתכננים?).

המתכנן כאנטי גיבור. בני פיינשטיין בקרית גת. צילום: המעבדה לעיצוב עירוני

כאשר התחלנו לעבוד בקרית גת פגשתי את בני פינשטיין, ראש אגף התכנון האסטרטגי של העיר, שהלך לעולמו בטרם עת בשבוע שעבר.¹ היה ברור כבר בהתחלה שהוא אינו בדרך לשום מקום. שקרית גת היא עיר אליה הגיע כעולל בן כחצי שנה, גדל בה, התחנך, שב אליה, הביא את זוגתו לעיר, עובד בה כמתכנן וברצונו לחולל בה שינוי.  למדתי הרבה מבני ובעיקר הבנתי כמה דברים עד כמה המשימה של “להחיות את המגזר הציבורי” אינה ברורה מאליה, וקשה יותר ממה שחשבתי.

אז הנה כמה דברים שלמדתי מבני.

על ערכו של ידע נצבר. בעידן שבו רבים חושבים כבר על עבודתם הבאה עוד טרם התחילו את משרתם, למתכנן הנמצא במקום, לאורך שנים, יש יתרון רב. הוא מכיר את העיר על בוריה, את הקמטים שלה, את החלקים המקולקלים. אבל מעבר לכך יש לו פרספקטיבה של זמן, כזו המסייעת לו להבין היטב את הכוחות הפועלים במקום. בני, כפי שכינו אותו רבים היה ה”הארד דיסק” של קרית גת.

על המורכבות בקידום של שינוי. עבורי באקדמיה המורכבות היא בזיהוי הבעיה ובניסיון להבינה ולמצוא לה פתרון. במהלך העבודה עם בני למדתי שהמורכבות של היישום כרוכה בהמון משתנים כולל מצב הרוח הפוליטי, המקומי והלאומי, מצב הרוח הקהילתי, משאבים, יחסי גומלין בין שחקנים. לא פעם שקענו בשיחות ארוכות על המורכבות של הדברים בניסיון לחבר, לקשור, לממש. זו היתה בהחלט משימה הדורשת אורך רוח. תכונה, אשר בעידן הנוכחי כמעט פסה מן העולם.

על המתכנן כאנטי גיבור. למרות שכל זמנו מוקדש לראייה וחשיבה עתידית על העיר, למרות שהוא מופקד על פרויקטים רחבי היקף, למרות שלעיתים הוא זה שיכול לראות את התמונה הכוללת, המתכנן לעולם נמצא מאחורי הקלעים. יתירה מזו, חלק מעבודתו לא ייראה בטווח זמן הקרוב אלא שנים אחר כך. הוא דמות משמעותית בחיי היום-יום של העיר, עבודתו קשה מאוד אך אינה נראית. כוחו בלהיות קשוב, מרוכז, ובהכרת מורכבותם של תהליכים עירוניים. דמות צללים, אשר כולם נפגשים עמה אך זוכה למעט תשואות ודברי הלל.

ידע, היכולת לקדם שינוי, המוכנות לתפקד כאיש צללים למען הציבור, הם מרכיבים הכרחיים בדמותו של המתכנן. זהו תפקיד מספק ומתגמל, אך לא במובנים של חומר ויוקרה. אינני יכולה לומר שפגשתי רבים אשר עונים להגדרה זו.

אזכור את בני עומד סמוך לחלון מאובק בסביבת העבודה המוזנחת של מינהל ההנדסה, עם קפה וסיגריה ביד. מביט מבעד לחלון על השיכונים ומרבד של בתים צמודי קרקע. “ניכנס לישיבה?”, “עוד מעט” הוא היה מפטיר, “בואי נדבר קצת”. כך עמדנו בשתיקה, לא דיברנו. הצצנו החוצה, מבט נוסף לעיר שהוא ראה ואהב והאמין (כמונו) שניתן לחולל בה שינוי ממשי, לטובת תושביה.

חיבבתי את בני והערכתי אותו מאוד.