אני יודעת כי אני בדעת מיעוט, הסרט והסדרה זכו  לשבחים ואימוץ גורף על ידי התקשורת, קובעי מדיניות ואנשי אקדמיה, אולם, לתפיסתי, הסרט סאלח, פה זה ארץ ישראל, כשל להתמודד עם הסוגיה של ערי הפיתוח ובעיקר סיפר סיפור באופן חד צדדי, חסר הקשר של מקום וזמן. לצערי האופן שבו הסרט מציג את אופן ההקמה והאכלוס של ערי הפיתוח תורם להנצחת הדימוי השלילי ובעיקר תורם להיעדר התקווה של המקומות הללו.

סרט תיעודי, כך אני מאמינה, הוא מדיום שיש בכוחו לשנות ולעצב מחדש נרטיבים ובמקרים רבים הוא עשוי לשמש הזדמנות לתיקון ושינוי. ללא הקריאה לתיקון, ללא חזון, ללא הקשר, נשארנו עם תחקיר חד ממדי ומגמתי. אין פלא שמירי רגב מיהרה להתנפל ולאמץ את הסרט כמוצאת שלל רב. חבל.

רבות הנקודות שהפריעו לי, אמנה כמה מהן:

  • היעדר הבנה של התופעה בהקשר עולמי. לסרט פשוט חסר קונטקסט. מהי מדינת הרווחה, מה משמעותה, מה מעמדו של האזרח בשנות החמישים והשישים ברחבי העולם. איך המדינה כגוף ריבוני משתמשת בכוח שלה לעיצוב הזהות של המקום, לעיצוב האזרח (ולא רק בישראל, גם בארה”ב, ובשאר מדינות המערב). חסר גם הסבר על המודל של ערי הפיתוח המכונה בשפה המקצועית “ערים חדשות” (New Towns) מבריטניה (שיושם בלונדון רבתי מיד לאחר מלחמת העולם הראשונה במטרה לבזר את האוכלוסייה).
  • היעדר הצגה מסודרת של תכנית פיזור האוכלוסין מטרתה והיקפה בישראל. בעשורים הראשונים להקמתה של מדינת ישראל התרחשו אירועים ותהליכים הירואיים ואיומים בו זמנית. כיום עם פתיחת הפרוטוקולים אנו עדים לעוולות ולמה שהתרחש כאן (ע”ע יהודי תימן). ישראל, כמו מדינות רבות אחרות, התמודדה עם גלי הגירה משמעותיים וביקשה באמצעותם ליישב את אזורי הספר. אולם התהליכים וההקשרים של התכנית נעדרים מן הסדרה.
  • היעדר קונטקסט תיאורטי ואפיסטמולוגי. המהלכים שהתרחשו בתחילת המאה ה-20 נטועים בהקשר של שיח קולוניאליסטי. תפיסה זו השתנה משמעותית הן בשל התפרקותן של האימפריות של תחילת המאה ה-20 אבל גם בשל שינוי שיחי עמוק לו תרם אדוארד סעיד בספרו אוריינטליזם, שהיה לאחד הספרים המשפיעים ביותר בתחום של התאוריה הביקורתית והפוסטקולניאליזם. המונח אוריינטליזם מתייחס לאוסף של הנחות כוזבות שהנחו את הגישה המערבית כלפי המזרח התיכון. גישה שבאה לידי ביטוי בדעות קדומות אירופוצנטריות כלפי העולם הערבי-מוסלמי ותרבותו. זהו ההקשר שבו פעלו המייסדים שהיו נטועים עמוק בתפיסה האוריינטליסטית. כיום עם הכלים מחשבתיים והשיחיים שיש לנו אנחנו מבינים את הנעשה אחרת. חשוב היה להבהיר זאת בסרט. זה אינו מצדיק אבל נותן הקשר לתופעה, לגזענות וגם במידה לא מבוטלת לשינויים שהתרחשו ומתרחשים בישראל.
  • היעדר ייצוג מגוון של קולות. בסרט הפרוטוקולים מייצגים את הממסד, הנפגעים נוכחים בדבריהם ובקולם. היחיד שמזוהה עם הממסד ומופיע בגופו וקולו הוא פרופ’ אלישע אפרת. הריאיון עם אפרת שזור לאורך הסרט, ברוב הקטעים יושב הבמאי דוד (שאין לו השכלה תכנונית או ידע גיאוגרפי) ושואל אותו בעיניים נדהמות מה הוא חושב על המהלך של הקמת עיירות הפיתוח? בחלק מן המצבים הצופה חש אי נוחות, כיוון שברור שפרופ’ אפרת (שנפטר בשנה שעברה), לא מבין את ההקשר של הסרט ובוודאי לא מודע לאופן המגמתי שבו יוצגו דבריו. הוא מוצג במקרה הטוב, כאיש שלא תופס את מעשיו והשפעתם, ובמקרה הרע, כאיש זדוני. כלומר יש פוגע וקורבן. אנשי האקדמיה מתייצבים לצד הקורבן (גם מסממני התקופה), אם כי היו יכולה לשפוך אור על כל האמור לעיל ולתת פרשנות מורכבת יותר לתופעה.
  • ייצוג מגמתי של חיי העיר היום. זהו החלק הקשה ביותר בסרט מבחינתי. תיעוד המרחב והמקום כעלוב, משמים ודל. ניכר כי זו הדרך שבה הבמאי רואה את המקום. אך זהו צילום מגמתי מאוד. צר לי על כל האנשים החיים בירוחם כיום הנאלצים להתמודד עם התמונה הזו של עירם. יותר מכך, אם מדובר בסרט עלילתי יעשה הבמאי כל שיחפוץ אבל אם מדובר בסרט תיעודי הייתי שמחה כצופה לראות את ירוחם על כל ממדיה.
  • ללא זמן עתיד. ללא תקווה. זהו הנזק המשמעותי ביותר של הסרט המסתיים ללא חזון. הבמאי מניח את הפצצה והולך (גם הוריו של הבמאי עוזבים בסוף). אין בסרט צעירים, אין בסרט ייצוג לשינוי שעברו המקומות הללו. הקול המעניין היחיד בסרט היה של בחורה צעירה, הילה שלומי, שדיברה קצת על האפליה המבנית ועל האופן שבו מבקשים כיום בממסד להחיות את המקומות הללו על ידי הבאה של הון אנושי מן המרכז. טענתה (המדויקת כל כך), היתה כי יש לתקן את האפליה המבנית ולמנף את ההון האנושי הקיים כאמצעי לצמיחה של העיר. זוהי ההערה המעניינת ביותר והאינטליגנטית ביותר בסרט.

הלוואי שהסרט היה מדבר על השלב הבא, כיצד ואיך ניתן להתמודד עם האפליה המבנית, מה כדאי לעשות איך כדאי להסתכל ולהתמודד עם המקומות הללו כיום. הפתרון  אינו לעזוב את ירוחם, או דימונה. הפתרון אינו להביא אוכלוסייה חדשה שתשקם ותחייה את המרחב. העתיד הוא בתיקון של האפליה המבנית. חלק מערי הפיתוח של הנגב נמצאות בצמיחה ועבודה רבה נעשית הן על ידי ראשי הרשויות והן על ידי התושבים. כמה חבל שהסרט מקבע את הנחשל והמוכה. היה ראוי להשתמש בסרט כמנוף לדון בהזדמנויות לתיקון מבני, מה צריך לעשות ואיך. כעת הרבה מאוד אנשים שצפו ויצפו בסרט יישארו רק עם המסר שמדינת ישראל גזענית אבל לא ידעו ממש מה לעשות עם זה. במובן זה הסרט הוא כישלון מוחלט.