הצורך בגיוון והרחבת ייעודי קרקע תעשייתיים

בתכניות בניין עיר של אזורי תעשיה, קיים מגוון מצומצם ביותר של ייעודי קרקע. מהי המשמעות בפועל על אזורי התעשיה ועל הענף בכלל? על החשיבות לשינוי גישה בתכנון של אזורי תעשיה, והצעה לטרמינולוגיה רחבה ואחידה במסמכי תכנון להרחבת ייעודי קרקע תעשייתיים

כאשר בוחנים תוכניות בניין עיר המתייחסות לאזורי תעשייה, בין אם אלו אזורים אוטונומיים-מרחביים ובין אם הינם סמוכים לעיר או נמצאים בתוכה, אנו רואים לרוב שטח צבוע בסגול אחיד שייעודו על פי המקרא- תעשייה. מה מבטא חוסר המגוון בייעודים התעשייתיים השכיחים בתוכניות בניין עיר והאם נכון להרחיב את מגוון ייעודי הקרקע המשמשים לתכנון אזורי תעשייה?

ייעודי קרקע בתוכניות סטטוטוריות יכולים ללמד אותנו רבות על מגמות ותהליכי פיתוח ותכנון. אם נתבונן בטבלת הייעודים במבא”ת, נראה כי ייעודי המגורים מתחלקים ל-4 קטגוריות ראשיות (מגורים א’, ב’, ג’, וד’) שכל אחת מהן מתחלקת לשלוש קטגוריות משניות (1,2,3), כלומר סה”כ 12 קטגוריות שונות המבטאות את אחוזי הבנייה הרלבנטיים לכל ייעוד מגורים. נוסף על כך יש מגוון רחב של ייעודים מעורבים (‘פיג’מות’) הכוללים מגורים + שימושים אחרים. לעומת זאת, מגוון ה’סגולים’ המיועד לשימושי תעשייה כולל שלוש קטגוריות עיקריות- תעשייה, תעשייה עתירת ידע, תעשייה קלה ומלאכה ועוד כשלוש קטגוריות מעורבות המשלבות תעשייה עם- משרדים, אחסנה או עם תעשייה קלה ומלאכה.

נדמה שהפער הזה אינו מקרי. בכל היבט אפשרי המגורים היו תמיד המוקד לתכנון הממשלתי ודגש זה בולט גם כיום. למשל, תוכנית ‘מחיר למשתכן’ שנועדה להשפיע על שוק הדיור, תוכנית אסטרטגית 2040 שמטרתה: “לספק את המענה הנדרש לצרכי הדיור העתידיים של האוכלוסייה בישראל”¹ וכן פעולות הרשות להתחדשות עירונית אשר עוסקות ברוב המכריע של המקרים בתוכניות התחדשות לאזורי מגורים, למרות שרבים מאזורי התעשייה הוותיקים, סובלים גם הם מהזנחה ארוכת שנים.

הפער הזה מביא לידי ביטוי גם תהליכים רחבים יותר שעוברים על ענף התעשייה בארץ בעשורים האחרונים בהם ירד חלקו בתוצר המקומי, ירד מספר המפעלים הנפתחים, עלה מספרם של המפעלים הנסגרים וחלה התרחקות פיסית של התעשייה מהעיר והתחזקות המודל האוטונומי של אזורי תעשייה מנותקים לחלוטין מהרקמה העירונית הדורשים לכאורה התייחסות מורכבת פחות לייעודי הקרקע הנכללים בהם.

אולי מיעוט ייעודים תעשייתיים הינו בלתי נמנע ומבטא את המגבלות התכנוניות של המדינה, ואת האופי השונה של תכנון למגורים  מול תכנון לתעשייה. כאשר משרד השיכון מתכנן שכונת מגורים, גם כזו שהיא מרובת יחידות דיור, לרוב המדובר בתהליך ידוע מראש. המגרשים ישווקו לרב בהצלחה, יזמים  שזכו במכרזים יתחילו להוציא היתרי בנייה ותוך פרק זמן לא ארוך ממועד השיווק, כבר ניתן יהיה לראות עבודות בשטח. באזורי תעשייה התהליך שונה. לא תמיד היזמים מגיעים וגם אם כן, לרוב אין יכולת לקבוע את סוג המפעלים שיוקם, כך שיש ככל הנראה צורך לשמור על גמישות תכנונית מרבית המתבטאת במגוון הצר של ייעודי קרקע תעשייתיים.

אך נדמה שתפיסה זו השאירה את אזורי התעשייה מאחור במובנים רבים ושהסגול האחיד שהם צבועים בו, מקרין גם על היבטים נוספים בתפיסה התכנונית של אזורים אלו. ברבים מהם, גם כאלה שתוכננו לפני שנים לא רבות, נדמה שתוכנית בניין העיר קבעה את רשת הכבישים והפרצלציה של המגרשים, אך לא הרבה מעבר לכך. אין עיסוק בארכיטקטורה ובנוף, בהיבטים עיצוביים של המרחב, בהתמצאות, בזהות מקומית ² מה שבא לידי ביטוי ביצירת אזורים דלים ומוזנחים, שאינם מהווים סביבות עבודה מותאמות למאה ה-21.

הטרמינולוגיה התכנונית מבטאת גם היא זרמי מעמקים ותהליכים המתרחשים בסביבות תעשייתיות. אם נבחן לדוגמה שתי תוכניות בניין עיר לאזור תעשייה דרומי בקריית שמונה- הראשונה, ‘חלסה-שטח תעשייה’ (ג-134) אושרה ב1951 והשנייה, ‘אזור תעשייה מרחבי קריית שמונה-גליל עליון’, פורסמה להפקדה ב2018, הרי שהראשונה מייצרת את אזור התעשייה הראשון של העיר שהוקמה כשנתיים קודם לכן, והיא אומנם מיועדת כולה לתעשייה אך כן מסווגת לחלוקות משנה על פי גודל שונה של מגרשי התעשייה ובהתאם לכך המפעלים שיוקמו עליהם. התוכנית המאוחרת משנה את הייעוד של רוב השטח הזה לייעוד משולב של ‘מסחר ותעסוקה’, דבר המבטא את הצורך ‘להכשיר’ חדירת שימושים מסחריים לאזור ולהגמיש עוד את הייעודים המותרים בו על פי הטרמינולוגיה העכשווית של ‘תעסוקה’.

קטגוריות מוצעות לייעודי קרקע תעשייתיים וייעודים מעורבים מבוססי תעשייה. ההצעה גובשה במסגרת התוכנית האסטרטגית עבור קריית שמונה והגליל המזרחי. טלי חתוקה, גילי ענבר וקורל חמו-גורן ודיוויד קמבו-מיינה

הגדרה של  ייעודי קרקע תעשייתיים נוספים אם כך, מבטאת את הצורך לשנות גישה בכל הנוגע לתכנון אזורי תעשייה. משבר הקורונה שב והדגיש הן את החשיבות בייצור מקומי והן הצורך לשמור על תעשייה בסמוך ובתוך העיר כגורם משמעותי לתפקודה הבריא. השמירה על אזורי תעשייה עירוניים כדי לקיים שרשרות אספקה של סחורות ושירותים מצריכה בין השאר גישות חדשות לאזורים תעשייתיים מעורבי שימושים שבסיסם הוא תעשייה. בהסתכלות עתידית התעשייה תהיה בעלת טביעת רגל קטנה יותר, תשתמש בתהליכי ייצור נקיים יותר מה שיאפשר את שילובה גם באזורי התעשייה הוותיקים הסמוכים או משולבים ברקמה העירונית, בייעודים מעורבים מבוססי תעשייה שאליה מצטרפים- מגורים, מבני ציבור, משרדים ומסחר (ראה ייעודים מוצעים-תעשייה א’, תעשייה ב’). הציפוף הנובע מכך יכול להגביר את ההליכתיות של אזורים תעשייתיים, את העושר והחיוניות האורבניים שלהם ואת המורכבות העיצובית שייחסו להם.

גישה עכשווית נוספת  המתייחסת לחדשנות תהליכי הייצור עוסקת ב’סימביוזה תעשייתית’, כאשר הקרבה בין מפעלים מאפשרת להם להשתמש בחומרים שכבר נוצרו בתהליך הייצור של מפעל שכן. מידע על פסולת זמינה יכול למשוך לאזור עסקים חדשים אם יזהו אותה כחומר גלם אפשרי עבורן.  גישה זו מדגישה את החשיבות בקיום מגוון וסוגים שונים של תעשייה וייצור שיזינו ויתמכו זו בזו, כך שתכנון נכון של אזור תעשייה צריך לכלול שילוב של מספר ייעודים מפורטים שיותאמו לצרכים של תעשיות בעלות אופי שונה ולא להסתפק בהגדרה רחבה וכוללנית.

מודל עבודה עכשווי נוסף לפיתוח כלכלי תעשייתי הוא מודל ה’סליל המשולש’ (Triple Helix) תפיסה המקדמת יחסים משולבים בין האוניברסיטה, התעשייה והממשלה בעידן של חברת הידע.³ האוניברסיטה נשארת המקור העיקרי לייצור ידע, התעשייה היא הגורם המרכזי בייצור ומסחור הידע, והממשלה שומרת על תפקידה הרגולטורי. יש לתמוך במודל זה בייעוד קרקע מתאים המשלב תעשיית ייצור משולבת אקדמיה (תעשייה ד’).

מה שחשוב בקידום ופיתוח ייעודי הקרקע הוא השיום. אזורי התעשייה מתמקדים בייצור. ההבדל בין התעשיות השונות הם מאפייני הייצור, הטיפולוגיה התעשייתית והמבנית. להלן הצעה ראשונית להרחבה ואסדרה של שיום מגוון התעשיות. הצעה זו היא חלק מהמחקר שהתקיים במעבדה לעיצוב ותכנון עירוני באוניברסיטת תל אביב, לפיה יש להימנע מבלבול בין תעשייה ותעסוקה ולהשתמש במושג תעשייה בלבד מכמה טעמים: אחד כדי לתת חשיבות לנושא הייצור כמחולל של האזורים הללו ובנוסף, כדי לחזק את התודעה סביב התעשייה. החברה, בישראל ובעולם, תלויה בייצור וזיקותיו לשימושים נוספים. בנוסף, הצעה זו מבקשת להימנע מן הקטגוריה של תעשיית הי טק או תעשיית עתירת ידע. ישנן תעשיות ייצור רבות שהן שילוב של ייצור ופיתוח והקטיגוריות הללו אינן רלוונטיות עבורן. כך גם תעשייה קלה וכבדה.⁴

לסיכום, כותבים העוסקים בתכנון סביבות תעשייה עכשוויות,⁵ מתייחסים לצורך לקשור בין האתגרים מולם ניצבת התעשייה לבין מתכננים וקובעי מדיניות שיגיבו לאתגרים אלה. נושא התעשייה הוא קריטי לחוסן הכלכלי לאומי, אך הציבור כלל אינו מודע לחשיבותו. לפיכך, יש חשיבות למודעות וחשיפה הן של הציבור והן של מנהיגים ומתכננים לייצור העכשווי, על מנת שניתן יהיה לתכנן אזורי תעשייה מתקדמים וברי קיימא.