הדס צורבעידן של מעקב, רישום וצבירת נתונים אינסופית בידי ממשלות וחברות פרטיות, מה אומרים עלינו מכלול הנתונים שלנו? האם נוכל לזהות את עצמנו מבעדם? ולמה מאבק על שמירה על הפרטיות ממקם אותנו בצד של “הרעים”?
טוטאליות של מעקב. צילום: Michael Mandiberg, אתר flickr
מבחינת IBM, סיסקו וחברות פרטיות אחרות, הפיכת ערים לחכמות יותר משמעו רישות של העיר, בנייה של עיר וירטואלית מעל העיר הקיימת. אין צורך בשינוי המרחב או תכנונו מחדש מספיק לרשת אותו, לחבר למערכות בקרה שמשכללות נתונים- כמות עצומה של נתונים חלקם מסייעים בזמן אמת וחלקם רק נכנסים למאגר הנתונים של העיר שישלפו בשעת הצורך.
היתרון שחברות פרטיות אלה מציעות הוא להוריד את החסמים הקיימים בין אגף אחד למשנהו, לסנכרן בין המערכות והאגפים השונים כך שהאינפורמציה תזרום מהמשטרה לבית החולים, לבית הספר, לעירייה, ללשכת המס, לכרטיס הנסיעות העירוני, לצריכת המים והחשמל שלנו. הנתונים כמובן גם יגיעו אלינו לפלאפון באמצעות שלל אפילקציות שיגרמו לנו תחושה של יותר שליטה בחיינו, בנתונים שלנו, בלוח הזמנים שלנו. ייצרו תחושה של שקיפות, קידמה, ותפקודיות עירונית, מין פרדוקס שכזה.
במחצית המאה העשרים כותבים רבים ביקרו את הקפיטליזם והקפטיליזם המאוחר על הטוטאליות שלו, היינו הגיון שמכפיף תחתיו כל הגיון אחר, נע מן הכלכלי לתרבותי, לחברתי, לפרטי. מערכת כולית שלא ניתן לחיות מחוצה לה, אינך יכול להתקיים או לבחור להתקיים מחוץ לסדר הקפיטליסטי ועל כן אין מנוס מלקחת בו חלק. המדינה המודרנית על מוסדותיה הבירוקרטים גם היא מייצרת טוטאליות- מחייבת אותנו להירשם, מהלידה, דרך הלימודים, נישואים, בחירת בן זוג. להחליט כיצד למות איננו רשאים, לחיות ללא אשראי, ללא חשבון בנק, מחוץ למפקד האוכלוסין, מחוץ למערכת החינוך, מחוץ ללאומיות איננו יכולים. זוהי טוטאליות.
כעת אנחנו נכנסים לטוטאליות חדשה, נוספת, טוטאליות של מעקב, של רישום, של צבירת נתונים אינסופית. מה קנינו, היכן, מתי, בכמה, על מה אנחנו מסתכלים באינטרנט, מה מפנטזים, על מה קוראים, לאן נוסעים ומתי, כיצד מתהלכים ברחוב, עם מי, כמה פעמים ביום בודקים מייל, נכנסים לאפליקציות, ממי צוחקים בפייסבוק, עם מי מבלים, מה עמדותינו הפוליטיות ועוד מכלול אינפורמציה ונתונים שאנו מתייחסים אל רובם כמשמימים.
איזה שימוש יעשה במידע שנאסף עלינו? ניתוח “ציוצים” של אנשים ברשת החברתית טוויטר. צילום: Marc Smith אתר flickr
לו היו מציגים בפניי את פירוט האשראי שלי ופירוט הנסיעות על פי כרטיס האוטובוס שלי, והפעמים שבהן איחרתי בתשלום חשבונות וחציתי באדום, האם הייתי מזהה את עצמי מבעד לנתונים אלה? האם אני מזהה אותם כ׳אני׳ – כפרטיות שלי, כ׳אדם שאני׳? ודאי שלא, אלו רק פעולות החליפין שלי עם העולם, העברה של אינפורמציה, מצרכים, רכוש, תנועה במרחב הבירוקרטי, הממשי הארצי ותו לו. אלו לא המחשבות שלי, האהבות שלי, העמדות שלי, הרגעים המרגשים, הערכים וכן הלאה.
משום כך הם נראים לי תפלים. תעקבו, תאגרו כאהבת נפשכם. מה כבר תעשו עם זה? מה יאמרו עליי מכלול הנתונים שלי?
דרך משקפי ה-Big Data זו אני. מה זה אומר עליי? מה זה יוכל לומר עליי בשעת הצורך? אולי זה יוכל לומר שלא כדאי להעניק לי הלוואה, אולי שלא כדאי להעסיק אותי, אולי שאינני אזרחית שומרת חוק, שכדאי לפקוח עין על הפיד שלי, שלא כדאי לקבל את משפחתי ליישוב כזה או אחר או לקבוצת רכישה, מי יודע.
בשנות ה-90 בגל הנוסף של אנטי תרבות הצריכה ניסו להעביר את המסר: שאינך הדברים שברשותך, you are not the things you own. אולי בעידן הזה צריך לעדכן את הסיסמא: !?you are not the data you create. Or do you. קבוצות מסוימות בעולם מנסות לפתח טקטיקות של מאבק. הן מקיימות סדנאות להגנה על פרטיות, לשימוש בטוח מבלי להשאיר עקבות. ביניהם למשל הסדנה לאנונימיות בווינה שעורכת SaferParties. אירוע שבו נפגשים חברים עם מחשיבהם למסיבה של פיתוח פרקטיקות לשימוש בטוח. הבעיה שרובנו נטולי כלים להיאבק. על מנת להיאבק במערכת אתה צריך להכיר אותה, לדעת לתכנת אותה. וגם אז מדובר במירוץ חימוש שבו אנחנו לומדים את המערכת, מתגוננים ואז היא לומדת אותנו וכן הלאה.
אמן אמריקאי שחי בשיקגו, שבה לדבריו 25,000 מצלמות מפוזרות ברחבי העיר עם יכולת זיהוי פנים. ניסה למצוא דרך להאבק בזיהוי, לשמור על ארשת פרטיות. הוא פיתח מסכה לבישה עם תווי פניו, לאקטיביסטים או אנשים שרוצים להתגונן או למחות. המסכה נראת כמו פנים של אדם ולכן המערכת תקרא אותה כפרצוף של אדם. הוא קורא לזה URME surveillance.
URME SURVEILLANCE: Indiegogo Campaign from Leo Selvaggio on Vimeo.
מה שמעניין הוא שהפרקטיקות של המאבק שהוא ואחרים מציעים יוכלו לשמש גם פושעים או טרוריסטים שאל מולם, או אל מולם לכאורה, קם כל המערך הזה. וכך המערכת החדשה ממקמת אקטיבסטים או מי שדורשים פרטיות ופושעים באותו צד של המתרס. שניהם הופכים אויביה של המערכת, פושעים בפועל. הרגע הזה, החלקלק, שבו אדם נורמטיבי, המנסה להגן על זכויות הפרט למענו ולמען אחרים הופך לפושע, מראה את הנזילות של החוק שבין רגע יכול להפוך גם אותך לאויב שלו. לכן, אל מול המחשבה הרווחת- ׳אין לי סיבה להתנגד לזה אין לי מה להסתיר, אני בסך הכל אזרח שומר חוק׳, יש לזכור שגם החוק נתון לשינויים ושהוא לא בהכרח ישמור עלייך כפי שאתה שומר עליו.
לקריאה נוספת:
– “דיגיתל, אזהרת רישום!”, מאת טלי חתוקה
– “טכנולוגיה לעניים“, מאת איל פדר
– “העיר כמחנה צבאי“, מאת שרון אשל
– “הצד האפל של הטכנולוגיה“, מאת טלי חתוקה