חלוקת כספי הארנונה בנגב בין המועצות האזוריות הכוללות מושבים וקיבוצים לבין עיירות הפיתוח משקפת סדר פוליטי המתעדף את המגזר החקלאי ומייצר אפליה אתנית ארוכת שנים. על מנת שהנגב יהווה אלטרנטיבה המציעה איכות חיים יש לשאוף לשינוי חלוקת כספי הארנונה משטחים מניבי הכנסות בנגב, כך יוכלו היישובים הקיימים להתחזק ולהתפנות לקידום האינטרסים האזוריים

עד שנות ה-80 מימנה מדינת ישראל חלק גדול מתקציבן של כלל הרשויות המוניצפליות. (-66% מתקציבן), אך החל משנות השמונים בעקבות החלטת ממשלה ירד התקצוב של המדינה לכ- 30% בלבד, את ה-70% הנוספים צריכות להעמיד הרשויות בעצמן. החלטה וזו הובילה לקריסה כלכלית של רשויות רבות והעלתה את החשיבות של שטחים מניבי ארנונה שאינה ממגורים 1.

ישראל שבבעלותה 93% מן הקרקעות, פועלת על פי נרטיב קרקעי שמתעדף את המגזר החקלאי, כלומר צורות התיישבות שהן בעיקרן מושבים וקיבוצים, המוגדרות על פי רוב כמועצות אזוריות. זאת על חשבון התיישבות עירונית, בדגש על ערי פיתוח שהוקמו החל משנות ה-50 במסגרת ״תכנית שרון״. ישנו הבדל אתני מובהק בין צורות ההתיישבות השונות כאשר במועצות האזוריות התיישבו  בעיקר עולים ממדינות אירופה ובעיירות הפיתוח עולים מאסיה ומצפון אפריקה2. במקביל קיימת הדרה ארוכת שנים של הערים והכפרים הערביים בישראל 3.

בנגב, הפערים בולטים אף יותר. על אף שבמועצות האזוריות- חיים 10% בלבד מאוכלוסיית הנגב, הן מיישבות כ-92% מקרקעותיו (הלמ״ס, 2013) הכוללים בין היתר שטחים רבים מניבי הכנסות כגון בסיסי צבא, מפעלים, אזורי תיירות ואזורי תעשייה. לעומתן, ערי הפיתוח אשר מהוות כ-18% מאוכלוסיית הנגב מחזיקות בידיהן כ-2.5% מקרקעותיו בלבד (הלמ״ס, 2013). במקרה של האוכלוסייה הבדואית בנגב, הפערים גדלים אף יותר. אוכלוסייה של כ-22% מאוכלוסיית הנגב ומתחלקת לשני סוגי התיישבות עיקריות: כ-12% אשר מתגוררים בכפרים ועיירות אשר עברו תהליכי הכרה ע״י המדינה וזוכים ליישב רק פחות מ-1%  מאדמותיו (הלמ״ס, 2013), ו-10% נוספים אשר מתגוררים בכפרים שאינם מוכרים ע״י המדינה, נחשבים ״פולשים״ ויושבים על קרקע שהמדינה אינה מכירה בה כשלהם 4

בנגב שמהווה 60% משטחה של מדינה ישראל, יש מארג אוכלוסייה הטרוגני ומורכב, שטחים רבים בעלי פוטנציאל פיתוח עתידי ומרקם יישובי שונה, אשר יכול להוות אלטרנטיבה לחיים בגוש דן הצפוף והפקוק ולהציע אורח חיים בעל סדרי עדיפות שונים. הפערים בנגב בתחומי השירותים הולכים וגדלים והחל משנות ה-90 (לאחר העלייה המסיבית מברית המועצות לשעבר) סובלות רוב ערי הפיתוח בנגב מהגירה שלילית 5.

כדי שהנגב יוכל להוות אלטרנטיבה וליהנות מהגירה חיובית במקום ההכרח להגר למרכז הארץ לצורכי תעסוקה יש לשאוף לשינוי שיטת המיסוי הקיימת באזור. הפוטנציאל הכלכלי הטמון בשטחים מניבי הכנסות בנגב הוא גבוה מאוד. ברגע שיתחזקו היישובים הקיימים יוכלו להתפנות מכל הבחינות לקידום האינטרסים האזוריים ואף להקצות משאבים לכך. כך תתאפשר צמיחה אזורית ומהפכה בכלל התחומים והנגב יהווה אלטרנטיבה אמתית למגורים עבור אנשים מתוכו ומחוצה לו.

המצב הקיים:

סוגי ההתיישבות בנגב:

חלוקה אזורית דנה שטרית מלמד

כיום, רוב עיירות הפיתוח אשר מדורגות במדרג סוציו-אקונומי מתחת לממוצע סובלות מגירעונות תקציביים של מיליוני שקלים, תשתיות חינוך, רפואה ורווחה נמוכות בפער משמעותי מהממוצע הארצי ומחוסר מגוון תעסוקתי אשר מוביל לאחוזי הגירה שליליים (נתוני הלמ”ס, 2014)6

גרוע מכך, כלל היישובים הבדואים בנגב מדורגים במדרג סוציו אקונומי 1 מתוך 10. העיירות סובלות ממחסור באזורי תעסוקה ומתשתיות פיזיות לוקות בחסר וכלל השירותים כמעט ואינם ניתנים בעיירות אלו 7. בכפרים המוכרים המצב קיצוני יותר. עקב אי הסדרה סטטוטורית של כלל המתגוררים בהן, רבים מהתושבים אינם רשומים בשטחי היישוב, היישובים חסרים בתשתיות פיזיות בסיסיות כגון חיבור לקווי חשמל ומים ומהעדר שירותים בסיסיים של חינוך, רפואה ורווחה.

איפה הכסף? קרקעות מניבות הכנסה בנגב

כמות שטחי משרד הביטחון במועצות האיזוריות המובילות

כמות שטחי משרד הביטחון במועצות האיזוריות המובילות

אדמותיו של הנגב אינן מלאות בשטחים מניבי הכנסות כגון מסחר ותעסוקה. על כן רוב הכנסותיהן של המועצות האזוריות והמקומיות השונות נגזרות בין היתר משטחיו של צה״ל ומשרד הביטחון כגון: בסיסים שונים, שטחי אש, קמ״ג ושדות אימונים של רפא״ל; מאזורי תעשייה אשר נמצאים לרוב בסמוך לערים הגדולות ולערי הפיתוח; ממפעלים אשר מנצלים משאבי הטבע באזור כגון מפעלי כי״ל (רותם אמפרט, פריקלאס, מפעלי ים המלח) ומשטחי תיירות הנמצאים בעיקר סביב אזור חוף נוה זוהר בדרום ים המלח. אלה מחולקים בצורה לא שוויונית כאשר אין התאמה בין כמות האוכלוסייה לבין ההכנסה מארנונה לנפש.

חוסר הצדק בחלוקה הבלתי שוויונית מוביל לחוסר הרמוניה בין יישובי הנגב השונים, אשר מתחרים זה בזה בחלוקת משאבים מחודשת כבר מספר רב של שנים. במקום לאחד כוחות, ויחד, לקדם את פיתוח האזור.

 

אז איפה הן הזדמנויות?

א. שטחי צבא ומשרד הביטחון:

כיום, עומדים שטחי משרד הביטחון בנגב על כ-200 אלף דונם, שטח עיקרי לכל הדעות, שעתיד לגדול במספר אחוזים. מתוכם כמעט כ-90% משויכים מוניציפלית ועל כן משלמים ארנונה לרשויות המקומיות בעוד השאר שטחים גליליים שאינם מסופחים לרשויות מקומיות. רובם המוחלט של שטחים אלו (כ-92%) מסופחים למועצות האזוריות. רוב השטח (כ-86%) משויך לארבע מועצות אזוריות: מועצה אזורית רמת נגב, מועצה אזורית חבל אילות, מועצה אזורית מרחבים ומועצה אזורית בני שמעון. שטחי משרד הביטחון בנגב הם יקרי ערך עבור הרשויות ומהוות עבורן מקור הכנסה עיקרי בתשלומי הארנונה.

אין חולק על כך שקיימים פערים גדולים מאוד בחוסן הכלכלי של הרשויות המקומיות בנגב, כאשר חלק משמעותי מפערים אלה נובע מתשלומי הארנונה שמשלמים מתקנים המוגדרים לאומיים. בראש ובראשונה מחנות צבא ומתקנים ביטחוניים אחרים ומפעלי מחצבים ומפעלים תעשייתיים הקשורים אליהם. מתקנים אלה מחויבים בתשלומי ארנונה גבוהים מכיוון שמדובר במתקנים עתירי שטח וכאשר מדובר בנכסי המדינה וגם מכיוון שהרשויות המקומיות בהן הם ממוקמים מוגדרים “יישובי עולים” בהם מחויבת המדינה בארנונה מלאה 8.

ב. מפעלים ואיזורי תעשייה:

בשנים אלו חל פיתוח מסיבי של פארקי תעשייה אזוריים בנגב כאשר מתנהלות עבודות פיתוח והקמה של מספר פארקי תעשייה חדשים בו זמנית: פארק עידן הנגב- צומת להבים, פארק נ.ע.מ – צומת בית הגדי, בואכה- נתיבות, פארק ההיי-טק – באר-שבע ואוניברסיטת בן גוריון בהשתתפותה של חברת KUD האמריקנית (אתר הרשות לפיתוח הנגב).

מבין הפארקים ואזורי התעשייה הדרומיים אשר נמצאים בתנופה משמעותית, בולטים: פארק מועצה תעשייתית רמת חובב שעברה מיתוג מחדש כפארק אקו תעשייה, פארק עמק שרה בבאר-שבע שנערך לקליטת מפעלים ובתי מלאכה חדשים, פארק תמ”ד הסמוך לקריה למחקר גרעיני ופארק ההיי-טק גן התעשיות של עומר.

אזורי התעשייה בנגב כוללים אזורי תעשיה מקומיים המכילים עסקים קטנים ובינוניים (כגון אזור התעשייה דימונה) ומשרדי הייטק מובילים (כגון אזור התעשייה עומר ופארק ההייטק העתידי בבאר-שבע), לצד אזורי תעשיה גדולים יותר המכילים מפעלים המבוססים לרוב על משאבי טבע כגון פארק תעשיות רותם (המכיל את מפעלי כי״ל ועתיד לעסוק באנרגיות מתחדשות), מועצה מקומית תעשייתית נאות חובב ואזור התעשייה ירוחם (בו נמצאים מפעלים שונים כגון ״נגב״ ו״אקרשטיין״).

אזורי תעשיה אלו מספקים מקומות עבודה לכלל תושבי הנגב מכל צורות ההתיישבות השונות וכל אחד מהם הינו בעל חשיבות רבה לתושבי סביבתו בהיבט התעסוקתי. אזורים אלו, בשל שימוש הקרקע שלהם (לרוב-תעשיה), מספקים מקור הכנסה עיקרי באמצעות תשלומי הארנונה ליישוב או למועצה האזורית אליה הם משויכים מוניציפלית.

ג. אזורי תיירות:

בנגב קיימים שניים מאזורי התיירות העיקריים במדינת ישראל: אילת וים המלח. על פי נתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשנת 2016 נרשמו באילת עד כה כ-1.2 מיליון לינות תיירים (מקומיים ומחו”ל), ובים המלח נרשמו עד כה כ 450 אלף לינות. כמות בתי המלון והאכסניות במקומות אלו מהווה מקור הכנסה עיקרי לעיריית אילת ולמועצה אזורית תמר, אשר נהנות גם מההכנסה העקיפה כתוצאה מהתיירות הרבה באזור (נתוני הלמ״ס, 2016).

ים המלח לצד אילת הם שני אזורים מניבים הכנסות מתיירות בנגב (צילום: Wikimedia)

ים המלח לצד אילת הם שני אזורים מניבים הכנסות מתיירות בנגב (צילום: Wikimedia)

שינוי השיטה הקיימת – כי אין דרך אחרת

לאור הפניות הרבות להקמת ועדות הדנות בשינוי שטחי שיפוט בין רשויות בעיקר עקב מעבר מספר רב של בסיסים לנגב (קריית המודיעין, קריית התקשוב, מרכזי ההספקה ועוד), ולאור הפערים הקיצוניים בהכנסות בין יישובי הנגב כאשר בוחנים הכנסה ממוצעת לאדם בין הרשויות המקומיות בדגש על עיירות הפיתוח והיישובים הבדואים למועצות האזוריות היהודיות נדרש שינוי בשיטת מנגנון חלוקת המיסוי משטחים מניבי הכנסות. שינוי השיטה יכול להיעשות  על ידי  הקמת רשות בכפיפות ממשלתית אשר חלקה תפעל באופן שוטף וחלקה תתכנס אחת לחמש שנים ותבחן על פי קריטריונים שקופים וקבועים מראש את אופן חלוקת כספי הארנונה משטחים מניבי הכנסות בנגב ותיקרא הרשות לחלוקת כספי ארנונה משטחים מניבי הכנסות בנגב.

על מנת לשנות את פניו של הנגב נדרש שינוי אשר יתבטא בשינוי תקציבי משמעותי לרשויות השונות. שינוי שיאפשר להן לצמוח ולהתפתח, לפתח את התושבים הקיימים ולגרום להם להישאר לגור בנגב, על כל צורות ההתיישבות הקיימות בו. כל פעולה שנעשתה בתוך השיטה הקיימת עד כה לא עשתה שינוי מהותי בקידום האינטרסים של כלל תושבי הנגב, אשר נכנסים לסל הקרוי ״פריפריה״, וכך באופן כמעט אוטומטי, הופכים לנחותים יותר מתושבי מרכז הארץ.

הפערים הקיצוניים בחלוקת ההכנסות בנגב אינם תקינים מבחינה ערכית. ים המלח שייך לערד כפי שהוא שייך למועצה אזורית חבל אילות. כמו גם עיר הבה״דים השייכת לירוחם באותה מידה ששייכת מועצה האזורית רמת נגב. חתירה לשוויון בין יישובי הנגב תוביל לקידום כלל רשויותיו. כולם יצאו נשכרים, תושבי מועצה אזורית תמר ותושבי דימונה כאחד. העלאת רמת החיים בנגב, שיפור תשתיותיו, יצירת מגוון מקומות תעסוקה – אלו מטרות אשר תושבי הנגב צריכים להציב לעצמם, במקום להתווכח למי יהיה שייך הכור הגרעיני.

הצבת חזון אוטופי רחוק טווח שהוא חיזוק הנגב על כלל תושביו יראה תחילה מופרך, בעיקר ל״מפסידים״ אשר נהנים כעת מכספי ארנונה גבוהים. אך בעת שיעשה השינוי תפיסתי אשר הופך את הנגב לישות אחת הרמונית וחזקה התוצאות לא יאחרו להגיע, וכל תושבי הנגב ירוויחו מקום מגורים ראוי, ערכי, איכותי, מגוון, רב תרבותי  והרמוני, אשר קולו נשמע.

  1. רוית חננאל,  2013. ״הנרטיב הקרקעי בישראל״, המתכננים: השיח התכנוני בישראל – לאן, בעריכת: טלי חתוקה וטובי פנסטר, הוצאת רסלינג פרק 12, עמ׳ 159-178.
  2. שם
  3. אורן יפתחאל וסנדי קדר, ״על עוצמה ואדמה, משטר המקרקעין הישראלי״, תיאוריה וביקורת, כרך 16, 2000, עמ׳ 67-100.
  4. שלמה סבירסקי ויעל חסון, 2005. ״אזרחים שקופים: מדיניות הממשלה כלפי הבדווים בנגב״, מידע על שיוויון, גיליון מס׳ 14, בהוצאת מרכז אדוה, ספטמבר.
  5. אלישע אפרת, 2009. ״עיירות הפיתוח בישראל״, עיירות הפיתוח, בעריכת: צבי צמרת, אביבה חלמיש ואסתר מאיר-גליצנשטיין, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים,  עמ׳ 37-70.
  6. אתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה cbs.gov.il/
  7. סבירסקי וחסון 2009
  8. דו״ח שנתי 50ב׳ לשנת 1999, אתר מבקר המדינה.