כשהיזם הוא בעל הבית בעיר

מה קורה כשמיליארדר מגיע לעיר, קונה כמות עצומה של מבנים, מגבש תכניות התחדשות עירונית, משקם אזורים ובאופן עקרוני – עושה בעיר כבתוך שלו? המעורבות של הסקטור הפרטי בהצלת דטרויט פושטת הרגל יכול ללמד אותנו הרבה גם על הגורל הצפוי לערים אחרות.

מה אנחנו יודעים על דטרויט? בעיקר שזו עיר שהתפתחה סביב תעשיית הרכב במהלך המאה ה-20, ובימי הזוהר שלה בשנות החמישים מנתה כ-1,850,000 תושבים והיתה לעיר החמישית בגודלה בארצות הברית. המיתון שפקד את העיר בשנות השבעים, המתחים על רקע גזעי והמשבר של תעשיית הרכב (כתוצאה מתחרות עם יפן ומדינות נוספות), הביאו לדעיכתה. נהירה המונית של תושבים אל מחוץ לעיר הותירו בה בניינים ואזורים שלמים נטושים. עד כאן הסיפור מוכר. הצלחה, משבר, פשיטת רגל, דעיכה ונטישה המונית של תושבים. העיר מונה כיום כ-714,000 תושבים בלבד.

אך בעיר, בכל עיר, אין ואקום. בוודאי לא בעידן הניאו ליברלי בו לסקטור הפרטי כוח משמעותי בעיצוב הצלחתה או קריסתה של עיר. כאשר עיר “נחגגת” בעיתונים כמושא כיסופים, כדאי לחטט ולבדוק מי הם הכוחות הפרטיים העומדים מאחורי שירי השבח והלל הללו. בעידן של היום כל עיר נזקקת למשאבים משמעותיים מהסקטור הפרטי כדי לשרוד בתחרות על מקומה בפירמידה של הכלכלה הגלובלית. תשכחו מתפיסת הרשת, זו פירמידה לכל דבר.

לכן, “מה עתידה של העיר דטרויט?”, שאלה שעלתה בפאנל של מומחים בכנס האחרון של איגוד המתכננים האמריקאי (ACSP), שהתקיים בפילדלפיה, למעשה אינה ייחודית לדטרויט. זוהי שאלה גנרית המתאימה לכל עיר הנשענת על תעשייה מקומית והמגזר הפרטי. ואולי בכלל, השאלה על עתיד העיר, היא חלק מן הבעיה. אולי, כיום כמתכננים איננו יכולים להעריך את העתיד, כיוון שלא נוכל לנבא את המרחב הכלכלי, הפוליטי והחברתי המשתנה בקצב מסחרר ומשפיע על המקום.

הרכבת העילית בעיר ריקה מאדם, דטרויט (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)

גם במקרה של דטרויט אף מומחה לא ניבא את הגעתו של דן גילברט.

גילברט, דמות לא צפויה ומפתיעה שהגיעה מן המגזר הפרטי, עושה בעיר כמעט כרצונו. מיליארדר בעל חברה המתמחה במתן משכנתאות (השנייה בגודלה בארה”ב בתחום), שהפך בשנים האחרונות לבעל הבית של רבים מן המבנים המסחריים שנעזבו בדטרויט. מדוע הוא קונה את כל הבניינים בדטרויט? לפי כתבה בעיתון פורבס, יש לכך שלוש סיבות עיקריות: (1) הוא אוהב את העיר ורוצה להצילה, (2) הוא רואה בכל הנדל”ן הפנוי הזדמנות עסקית יוצאת דופן, אבל יותר מכל (3) הוא רואה בדטרויט הזדמנות לקדם את עסקיו ולהביא אנשים צעירים ומוכשרים להשתקע חזרה בעיר. הקסם של המקום, האותנטיות, תנאי המחיה הזולים והתחושה שאתה חלק ממשהו משמעותי יותר, תורמים לא מעט למשיכתם של הצעירים לעיר.

אז מה אמרו המומחים בפאנל? מה דעתם על גילברט? האם העיר תצליח לצאת מן המשבר שפקד אותה? הדעות היו מגוונות לגבי כיצד תיראה דטרויט בעוד מספר שנים אבל היתה הסכמה כי היא בהחלט תצא מהמשבר הכלכלי שפוקד אותה. אך לא כולם שמחים עם תהליכים אלו.

ג’ון מאנינג תומס (June Manning Thomas) טענה שגילברט רכש במהירות בניינים רבים ועשה עסקה משתלמת ביותר. הפרויקטים שלו מתמקדים בבנייה של בתים במרכז העיר עבור אוכלוסייה לבנה ממעמד הפועלים, צווארון כחול. לקח הרבה זמן לרשויות ולקהילה להבין את התכניות שלו. תחילה הוא רכש בניינים רבים ואחר כך, במימון פרטי, גיבש תכנית אסטרטגית לעיר, דטרויט 2012. כאשר הניח אותה על השולחן זה היה מאוחר מידי. לטענת תומס, התכנית שנחגגה הרבה בתקשורת, תסייע בעיקר לסקטור הפרטי לקדם את סדר היום שלהם. התכנית נעדרת התייחסות מעמיקה לשכונות ולציבור בעיר. אין דיון על תעסוקה.

ג’ורג גלסטר (George Galster) טען כי יש מקום להיות אופטימיים וכדאי להסתכל על שלושה תהליכים מקבילים העשויים להשפיע לטובה על עתידה של העיר. הראשון, עודף של בתים בטבעת הפרברים המקיפה את העיר, השני התחזקות של מרכז העיר (בזכות פעולותיו של דן גילברט) והשלישי, התחזקות של גרעיני הגירה בעיר במיוחד של הקהילה הלטינית והאסיאתית לתוך האזורים הנטושים במרכז העיר (אשר כיום בעיקר מאוכלסת על ידי הקהילה האפרו-אמריקאית). שלושת תהליכים אלו ישפיעו על העיר, טען גלסטר, ובמיוחד המעורבות של הסקטור הפרטי, אשר מגלה ויגלה הזדמנויות חדשות בעיר והוא זה שיחולל בה את השינוי המשמעותי ביותר.

הסקטור הפרטי מגלה הזדמנויות דטרויט. ניסיונות התחדשות עירונית במרכז העיר (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)

האם למתכננים ולאדריכלים יש השפעה על תהליכים אלו? שני החוקרים טענו לגישות שונות. גלסטר טען שהשוק יעשה את שלו ולתכנון יש השפעה קטנה אם בכלל על הנושא. לדבריו, תכנון משמש כאמצעי למימוש המטרות הקפיטליסטיות של השוק הפרטי. תומס, למרות הביקורת שלה על גילברט, היתה מעט יותר אופטימית, וטענה שדווקא במקומות של דעיכה יש ערך לתכנון, לחדשנות המצאה. היא ביקשה להתריע מפני הסקטור הפרטי אשר עושה בעיר כבתוך שלו, בונה תכניות ומשקם על דעת עצמו, ללא שיתוף הציבור. כל זה מתאפשר כמובן כשאין השקעה של הסקטור הציבורי.

אין חדש בסיפור של דטרויט במובנים רבים היא תמיד היתה החצר האחורית. מקום של תעשייה. אולם דטרויט אינה רק עיר בארה”ב. לכל מדינה יש את דטרויט שלה. גם לנו בישראל. השאלה היא מי מקדם את סדר היום של הערים המתכווצות והדועכות? האם מצב בו יזם מתחיל לקנות בנינים שערכם מיליארדים בעשרות אלפי דולרים, מחדש אותם ומוכר אותם ברווח, טוב לעיר? האם חשוב שתהיה מעורבות חברתית בפיתוח של המקום?

בעידן שבו המתכנן הוא מתווך– הסקטור הפרטי הוא, היוזם, המתכנן והמרוויח. הסיפור של דטרויט ממחיש את הנחיצות בחשיבה מחדש על מעמדו ותפקידו של המתכנן והחשיבות של המגזר הציבורי והמדינה כגוף מפקח ומשקיע במקום ובתושביו.