מי ראוי להיכנס בשערי הארכיון?

ארכיון האדריכלות במוזיאון ת”א מספק הזדמנות לעצב מחדש את השיח ההיסטוריוגרפי של האדריכלות בישראל. לשם כך, יש להתמודד עם שאלות של סדרי עדיפויות באשר לבחירת האוספים, נושאי המחקר ומה מוצג לציבור.  

דוד עזריאלי שהלך היום לעולמו תרם רבות לבית ספר לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב, אבל אחד המיזמים המשמעותיים בו תמך, כזה שעוד יטביע חותם על השיח האדריכלי בעתיד, הוא הקמת הארכיון הישראלי לאדריכלות במוזיאון תל אביב. הארכיון, נפתח לפני מספר חודשים, בשקט יחסי. מאיפה הכל התחיל? מדובר ביוזמה של מספר שחקנים- עירית רפפורט (אשר משפחתה תורמת רבות לבניית בתי חולים), אדריכל ארד שרון (שמתכנן אחד מבתי החולים) וד”ר ערן נוימן, ראש בית ספר לאדריכלות על שם עזריאלי באוניברסיטת תל אביב. שנים מדברים על הצורך בהקמת ארכיון, אך עתה הבשיל המהלך. רפפורט תרמה, עזריאלי תרם גם הוא וזכה לכך שהארכיון יקרא על שמו, (“הארכיון הישראלי לאדריכלות ע”ש דוד עזריאלי”), בית הספר לאדריכלות מהווה את הגב האקדמי של הארכיון ונוימן קיבל על עצמו את הניהול. כרגע באוספים: אוסף שרון (אריה ואלדר), אוסף דוד ינאי, אוסף דב ורם כרמי ואוסף רזניק. ובימים אלו מתקיימים מגעים לאוספים נוספים.

כידוע, תחום התמחותי איננו היסטוריה ותיאוריה של האדריכלות. אמנם הוזמנתי ליום הפתיחה והשתתפתי בפאנל הדוברים אך ההובלה של התחום שייכת למומחים אחרים. עם זאת, אין לי אלא להתפעל מהיוזמה. זהו אחד מן האירועים המשמעותיים שהתרחשו בזירה האדריכלית בעשור האחרון וזאת מכמה טעמים.

ראשית, נפתח ארכיון בתוך מוסד ציבורי בעל שם במרכז הארץ, מוזיאון תל אביב. אמנם קיימים ארכיונים נוספים, ארכיון אדריכלות ישראל של צבי אלחייני ומרכז המחקר למורשת הארכיטקטורה בישראל בטכניון, הפתוחים גם הם לציבור. אולם כאן מדובר בארכיון בתוך מוזיאון ותיק ובעל שם במרכז תל אביב. זוהי הכרה חשובה מאוד בפרופסיה האדריכלית/תכנונית שהצליחה אחרי שנים של היעדרות (למעט תערוכות פה ושם) להתמקם לצד הזירה האמנותית. שנית, המיקום של הארכיון, בתוך מוזיאון תל אביב, מבטיח תערוכות וייצוג של העשייה האדריכלית והתכנונית לציבור. מהלך זה עשוי לקדם באופן משמעותי את השיח על היסטוריה ותיאוריה בשדה המקצועי ובאקדמיה. יתירה מזו, מהלך זה עשוי לתת לייצר יתרון משמעותי לבוגרי התואר השני בבית הספר לאדריכלות בתל אביב על פני מוסדות אחרים.

עד כאן הכל טוב. אכן מהלך מבריק. אך עתה מתחילה העבודה הקשה, השאלות והדילמות. להלן מרוכזות מספר שאלות/סוגיות עבור מנהל הארכיון, המוזמן לענות אם יחפוץ בכך (כמה מן הסוגיות שאפרט להלן התחדדו בדיון ערב הפתיחה שהיה סוער ולעיתים אגרסיבי):

אחרי שנים, הפרופסיה האדריכלית/תכנונית הצליחה להתמקם לצד הזירה האמנותית. ארכיון האדריכלות במוזיאון ת”א. צילום: סטודיו לם-וליץ

מי ראוי(ה) להיזכר/להישמר? זו שאלה שאינה ברורה מאליה. האם כל אדריכל או מתכנן שירצה לתרום את הארכיון שלו (או שמשפחתו תחפוץ בכך) יתקבל בברכה? אם התשובה היא כן, קיימת סכנה (ממשית) שהארכיון יעלה על גדותיו בעתיד הקרוב מאוד. אם התשובה היא לאו, מי קובע מי ראוי או אינו ראוי? עד עתה האוספים שנתרמו הם של אדריכלים קאנוניים בעלי שם (כולם גברים), שהשפיעו באופן משמעותי על המרחב הבנוי. האם הארכיון יקבל גם אוספים של אדריכלים התורמים לארכיטקטורה של ה”יום-יום”, המכוערת, התפלה, המסחרית, הפופולרית (ברוחו של רוברט ונטורי)? האם גם המכוער וה”לא חשוב” ראוי להיכנס לארכיון? ומה עם נשים? האם יש לנו סיכוי פעם לחדור לזירה הזו? הזירה המקצועית מלאה בנשים, אך עדיין למרות ההתעוררות סביב הסוגיה, הן נפקדות. מן הארכיון ומן השיח. לדעתי גם ייצוגן בתערוכות נפרדות (“הנוכחות הנשית באדריכלות הישראלית” שהוצגה בגלריה של עמותת האדריכלים ביפו) אינו מסייע במיוחד אלא מייצר להם סוג של שיח נפרד, מובדל. זה לא מה שאני מאחלת לנשים במקצוע. אני חושבת שהזירה המקצועית צריכה להשתחרר מהאובססיה לתאר באופן מונומנטלי את העשייה האדריכלית, ורק אז יוכלו לחדור אדריכלים/יות שונים לתוך הקאנון. אחרי הכל, כאשר אנו קמים בבוקר, פחי האשפה, ההזנחה, הרישול מזכירים לנו היכן אנו חיים ומי מתכנן עבורנו.

איזה מחקר מבקשים לקדם? בשנים האחרונות נכתבו לא מעט מונוגרפיות או ספרים שדנו בעבודתם של אדריכלים ספציפיים (נחום זולוטוב, מנחם כהן, יעקב רכטר)¹. רובם של הספרים ראוי והם תורמים לשיח, אך השאלה האם מונוגרפיות, בזירה כל כך מצומצמת של חוקרים, היא הדרך האופטימלית לקדם את השיח האדריכלי והתכנוני בישראל. אנו ניצבים בפני אתגרים עצומים, הצורך באספקת מגורים, התמודדות עם צמיחה עירונית לא מבוקרת, תהליכי התחדשות וג’נטריפיקציה כמו גם קיטוב חברתי, בכל האתגרים הללו לעשייה המקצועית תפקיד מכריע. לכן העיסוק המחקרי ראוי שיימנע מלעסוק בשאלה מה אדריכל כזה או אחר בנה או עיצב, בכתיבה של מונוגרפיות מונומנטליות, אלא יבחן יותר לעומק מה הבעיה שניסה אדריכל/ית לפתור ואולי כיצד אדריכלים מתכננים אחרים ניסו להתמודד עם בעיות דומות. קידום של מחקרים המבקשים ללמוד מהאופן שבו התמודדו בעבר עם סוגיות דומות תסייע לא רק בבנייה של נרטיב אלא גם (ואולי חשוב לא פחות) בחיפוש אחרי כלים להתמודדות עם אתגרים עכשוויים.

נגישות הארכיון? המושג נגישות אינו ברור מאליו במיוחד בעידן דיגיטלי. אמנם ארכיונים רבים עברו דיגיטציה באופן שמאפשר נגישות גלובלית וירטואלית לחומרים. אולם בהקשר של ארכיון אדריכלות זה אינו ברור מאליו. בחלק מן האוספים מדובר באובייקטים או תשריטים בעלי היקף אדיר אשר סריקתם מציבה אתגר כלכלי לא פשוט עבור הארכיון הצעיר. כאן ייתכן שתימצא דרך ביניים וחלק מן החומרים יהיו נגישים דיגיטלית.

מה מציגים לציבור? למרות שהקהל נהנה בדרך כלל להתרפק על תערוכות נוסטלגיות המציגות את העבר כ”יפה”, מבקשות לייצר שיח מוסכם סביב זהות אחת ולהתכנס יחד סביב “מדורת השבט”, אינני חושבת שזו הדרך. הגיע העת לאתגר את השיח האדריכלי. די לבניית מיתוסים, קאנונים מוסכמים וגיבורי תרבות חדשים בדמותם של אדריכלים בעלי שם. בכלל, הייתי שמחה אם תערוכות האדריכלות היו נמנעות מלעקוב אחרי המודל האמנותי בו מציגים עבודות של אמן יחיד. במקום לחקות את הזירה האמנותית, כדאי להציע משהו אחר. הגיע העת לשיח חדש, לייצוג רענן של המקום בו אנו חיים. הגיע העת להציג גם את הכעור והמסוכסך, את המורכב והפתלתל, שהוא אנחנו. רק אלו יסייעו לנו לקדם את הזירה המקצועית ובמיוחד יעזרו לנו לחשוב על עצמנו כחברה אשר, כך אני מאמינה, רוצה להיות טובה יותר.

איחולי הצלחה לעוסקים במלאכה. ולנו, ציבור האדריכלים, המתכננים והמבקרים אני מאחלת לנו שמדף הספרים יתמלא ושנוזמן לתערוכות רבות שיעוררו בנו מחשבות וגילויים חדשים.

האם הארכיון יקבל גם אוספים של אדריכלים התורמים לארכיטקטורה של ה”יום-יום”? ארכיון האדריכלות במוזיאון ת”א (צילום: סטודיו לם-וליץ)

לא רק לבנות נרטיב היסטורי, אלא גם לחפש כלים להתמודדות עם אתגרים עכשוויים. ארכיון האדריכלות במוזיאון ת”א (צילום: סטודיו לם-וליץ)