קיימות עכשיו

הספר “קיימות בראיה כוללת” (צילום: באדיבות המחברת)

אי שם בתחילת המאה השמונה עשרה, מנהל כרייה גרמני בשם האנס קארל פון קרלוביץ מצא את עצמו בבעיה. פעולות מתמשכות של כרייה וחציבה כילו שטחים נרחבים של יערות, והובילו למחסור ולעלייה חדה בעץ לבנייה ולהסקה. מצב זה הוביל את קרלוביץ לנסח קובץ כללים והנחיות לניהול יערני נכון, מתוך תפיסה חדשנית של “קיימות”: יצירת איזון עדין בין צורכי האדם ופעולות ברוא היערות, לצד טיפוח ושמירה על המערכות הביולוגיות המתקיימות בהם.¹ בשנת 1972, למעלה מ-250 שנים לאחר ספרו של קרלוביץ, כינס האו”ם את ועידת סטוקהולם במטרה לייצר דיון ופעולה בקנה מידה עולמי ביחס לאתגר הסביבתי שזכה לתהודה נרחבת באותן שנים. דו”ח ועדת ברונטלנד, שסיכם את תוצרי הועידה, הרחיב והגדיר מחדש את מושג הקיימות של קרלוביץ בעזרת המונח “פיתוח בר קיימא”: פיתוח העונה לצורכי ההווה מבלי לפגוע בדורות הבאים.²

תגית כלימור. “המצב הקיים הוא לא ברירת מחדל, אסור לנו לקבל אותו כמובן מאליו” (צילום: קנפו כלימור אדריכלים)

מיטב המוחות בפוליטיקה, באקדמיה ובפרקטיקה מתחבטים ושואלים כבר שנים כיצד לתרגם את ההגדרה הפשוטה הזאת לקווי פעולה מעשיים. ניסיון נוסף מסוג זה הוא הספר “קיימות בראיה כוללת”, אותו ערכה האדריכלית תגית כלימור, מייסדת ושותפה במשרד קנפו כלימור אדריכלים ומרצה בכירה בפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון.

מדובר באסופה של עבודות סטודנטים שמטרתה “הרחבת השיח הסביבתי תוך הדגשת חשיבות הקיימות כגישה כוללת”, בעזרת התייחסות לשלושת “עמודי התווך” של תפיסת הקיימות; סביבה, חברה וכלכלה. “הסיבה העיקרית שבעקבותיה יזמתי את הקורסים ואת כתיבת הספר”, מסבירה כלימור, “הייתה התחושה שהשיח סביב בנייה ירוקה בישראל מתמקד בעיקר בהיבטים הטכניים והמדידים שלה. רציתי להדגיש את החשיבות בראייה כוללת יותר, רחבה ועמוקה – ראייה שלא נעצרת בשאלות טכניות אלא מתחברת לסוגיות חברתיות, כלכליות ומוסריות. במסגרת הקורסים ציירתי לסטודנטים את המהלך ההיסטורי של שיח הקיימות ולחבר אותו לפעולה האדריכלית והתכנונית, לעשייה המקצועית שלנו. המהלך הזה קיבל ביטוי גם בספר”.

הספר, כפי שכלימור מסבירה, הוא תיאורי במהותו, הוא אינו מתייחס לשיח הביקורתי סביב קיימות והשינויים הפרדיגמתיים שחלו בעשור האחרון ביחס לרעיון זה; כך למשל מושגי מפתח בשיח העדכני כמו חוסן עירוני (Resilience), סיכון (Risk) וכושר הסתגלות (Adaptiveness) נעדרים מהסקירה התיאורטית שהספר מציע. החלטה זו מצמצת את קהל היעד של הספר, ומכוונת אותו בעיקר לסטודנטים המבקשים לקבל הצצה על הנושא של קיימות מכיוונים שונים.

‘רבדים מקומיים’, מיצב במרחב הציבורי ברובע הבשמים מצפה רמון בתכנונן של מיכל דה מאיו, רות גרסטל וימית לזימי. המיצב, השואב את השראתו מרבדי המדבר, מציע מרחב פעילות המאפשר רב שיח ואינטראקציה בין המשתמשים השונים ובינם לבין המקום, הסביבה העירונית והטבע (הדמיה: מתוך הספר)

“עמוד מצל מאיר”, עבודתה של שרון גולן בר, נוצרה מתוך זיהוי הצורך במקומות ישיבה מוצללים. המיצב, שיחידותיו מושחלות על ציר ורטיקאלי, מאפשר למשתמשים להתאימו למגוון מצבים ולשנותו לאורך שעות הפעילות על מנת להתאימו לזווית השמש המשתנה לאורך היום (הדמיה: מתוך הספר)

“המצפה הקטן”, מיצב המציע עירוב שימושים במרחב הציבורי ברובע הבשמים מצפה רמון בתכנונם של רועי אלמן, חן ברזל ואורי נוימן. המגוון הפרוגרמאתי מיועד להחייאת המרחב לאורך שעות היום והלילה על ידי קהל משתמשים משתנה (הדמיה: מתוך הספר)

אז מה למעשה התפקיד של האדריכלים והמתכננים בשיח הזה?

“זאת כבר תהיה קלישאה לומר שהעולם שלנו יצא מאיזון באופן בלתי הפיך. מאז המהפכה התעשייתית אנו רואים עליה בשפע של מוצרי צריכה, אך אנו משלמים עבור השפע הזה במשאבי הטבע שהולכים ומתכלים. האוכלוסייה גדלה, רמת ואיכות החיים גדלו. תרבות הצריכה המערבית מעודדת אותנו לייצר כמויות אדירות של פסולת, ומערערת את יחסי האמון החברתיים בין ובתוך חברות אנושיות. תופעות כמו זיהום אוויר ומים, ברוא יערות, שינויי אקלים, פרבור מואץ, שימוש לא מושכל במשאבי קרקע – אנו רואים בבירור שהאקו-סיסטמה שלנו פגועה, כדור הארץ פשוט אינו מסוגל לשאת בעלויות הסביבתיות של הקיום האנושי. המצב הקיים הוא לא ברירת מחדל, אסור לנו לקבל אותו כמובן מאליו, כמתבקש או כבלתי נמנע. האדריכלים והמתכננים, כבעלי מקצוע שמשתתפים בעיצוב המרחב – יכולים וצריכים להיות שותפים בגיבוש האלטרנטיבה. המטרה של הספר היא לא לתת פתרונות תכליתיים, זה לא מדריך מעשי. אנחנו מעוניים להאיר נושאים בקני מידה שונים, מהבניין הבודד דרך המרחב הציבורי ועד המערכת העירונית הכוללת. אנחנו מעוניים להציע, למשל, שילוב של טבע בעיר לא רק כמקום של פנאי או של רווחה אסתטית, אלא כהזדמנות להחייאה ולשיקום מערכות שאנשים יכולים ממש לצרוך אותן, מארג של חקלאות עירונית. אנחנו רוצים לקדם רעיון ומודעות למגוון האדיר של אותם קווי פעולה וחשיבה שהקיימות מציעה לנו. זה יופי גדול אבל גם מורכבות אדירה שיש להתמודד איתה, זהו נושא שהוא רב תחומי במהותו – ולכן גם הפתרונות המתבקשים הם כאלה”.

“שדות המחר”, הביתן הישראלי באקספו מילנו 2015, מציע חקלאות עירונית כחלק מחזון אורבני חדש (צילום: קנפו כלימור אדריכלים)

בית הספר רקפות בקרית ביאליק. “יישומים בפרקטיקה שמפחיתים בצורה דרמטית את צריכת האנרגיה של המבנה” (צילום: קנפו קלימור אדריכלים)

“אני מיישמת את העקרונות הללו גם בעבודה במשרד הפרטי שלי”, מוסיפה כלימור. “פרויקט שמשקף הן רעיונית והן מעשית את עקרונות הקיימות הוא “שדות המחר”, הקיר הירוק שעיצבנו עבור הביתן הישראלי בתערוכת אקספו 2015 במילאנו. האקספו התקיימה השנה תחת הכותרת “להאכיל את העולם – אנרגיה לחיים” ועסקה בבעיה העולמית של רעב ומחסור במזון, ובהתאם, עשינו שימוש בחקלאות ורטיקלית ושימוש במערכות השקיה מתקדמות כדי לייצר תפוקה חקלאית גבוהה במציאות של מחסור בקרקע ובמים. לדוגמה; במקום לגדל אורז בהצפות, טכנולוגית השקיה מסורתית אך מזהמת, הצלחנו להצמיח אורז בעזרת טפטפות ואפילו להגדיל משמעותית את היקף היבולים. אלה גידולים חקלאיים אמיתיים שצמחו שם על הקיר, זה לא גימיק. אפשר לאמץ את הטכנולוגיה הזאת ובמקום להפקיע שטחים אדירים עבור שדות חקלאיים, להשאיר או אפילו להחזיר יערות ובתי גידול טבעיים למעגלים האקולוגיים שסובבים את הערים והיישובים שלנו”.

אבל כשזה מגיע לתכנון ובנייה בישראל, השיח הציבורי מתעסק היום בשאלות של מצוקת דיור ושל יוקר המחיה, לאו דווקא בשאלות סביבתיות. איך אפשר להבטיח שהקיר הירוק באקספו לא יישאר כקוריוז אלא יזכה להמשכיות ולביטויים נוספים בפרקטיקה?

“חשוב לזכור שבמהותו האקספו היא פלטפורמה שמתעסקת בנראות ובהופעה של האובייקט האדריכלי. זה סוג של שואו, אבל בהחלט שואו מהסוג המרתק שאנחנו יכולים ללמוד ולהתפתח ממנו.³ אני ממש לא חושבת שאנחנו כאדריכלים מתעסקים בגרין-ווש, אנחנו לא על תקן עלה התאנה הסביבתי שאמור להסתיר את מה שקורה או לא קורה בשטח. התפקיד שלנו הוא להוביל את השיח קדימה. קחו לדוגמה את ביה”ס רקפות שתכננו בקריית ביאליק⁴, שם אנחנו מיישמים בפועל את עקרונות הקיימות. העמדה נכונה, התחשבות בכיווני קרינת שמש, מתן הצללה, גגות ירוקים, בידוד תרמי – כל אלו הם יישומים בפרקטיקה שמפחיתים בצורה דרמטית את צריכת האנרגיה של המבנה ותורמים לנוחות ולקשב של התלמידים בבית הספר. זה נכון שעל כל בית ספר ירוק אחד שבנה כעת בארץ נבנים מספר בתי ספר חדשים שאינם ירוקים, וכאן אנחנו חוזרים בחזרה לשאלת המקום של האדריכלים והמתכננים בהובלה ובקידום של שיח הקיימות. אנשי המקצוע הם בהחלט סוכנים של שינוי בזירה הזאת. השינוי צריך להתבצע במקביל גם במסגרות החינוכיות באקדמיה; בהפיכת לימודי הקיימות והבנייה הירוקה מלימודי בחירה ללימודי ליבה, וגם בהיבט הפוליטי; באימוץ תקני וכלי המדידה לבנייה ירוקה כמחייבים בפרויקטים חדשים. אין ספק שיש לנו עוד הרבה עבודה”.

פרויקט שער ראשון לאיילון המגשר בין שכונות העיר משני עברי העיר ומציע פרוגרמה של עירוב שימושים הכוללת מסוף תחבורתי, מבני משרדים ומסחר, מגורים ומבני ציבור (הדמיה: קנפו כלימור אדריכלים)

פרויקט ה- Agro-Housing בסין, המקדם את החקלאות העירונית באמצעות שילוב חממות רב קומתיות בבנין מגורים (הדמיה: קנפו כלימור אדריכלים)

“רעבתנות” – מיצב המבטא את הדילול המתמשך במשאבי הסביבה ואת הריק הנותר לאחר התכלותם (הוצג בחלל המבואה של עיריית מודיעין, קנפו כלימור אדריכלים)

הספר נפתח בסקירה קצרה של קורות שיח הקיימות הסביבתי (לרבות סיפורם של פון קרלוביץ ודו”ח ועדת ברונטלנד), ולאחר מכן מציג את עבודות הסטודנטים בארבעה “שערים” שונים: “קיימות עירונית – מהמקרו אל המיקרו” מציג את ההזדמנויות להתערבות מקיימת בעיר בקני מידה שונים, מהעירוני, דרך רמת הביניים ועד הרמה הנקודתית. השער “שירותי המערכת של הטבע העירוני” עוסק בתפקיד הטבע העירוני ובמקומו במערך השימושים והתשתיות בעיר– אם בניקוז, בטיהור מים או באספקת מזון. הפרק “המבנה הירוק – תיאוריה, טכנולוגיה וכלים” מתמקד בקנה המידה של האובייקט האדריכלי, בשאלות של נראות ואסתטיקה, חומריות, מקומה של אדריכלות דיגיטלית בתכנון בר קיימא ושימוש בטכנולוגיות לניהול אנרגיות מתחדשות. השער האחרון, “המרחב הציבורי כסוכן שינוי”, מציע להשתמש במרחבים הציבוריים בעיר כדי ליצור חיבור בין עמוד התווך החברתי לזה הסביבתי – ושם דגש על אקטיביזם והתערבות אמנותית במרחב העירוני כמנוף לפעולה מקיימת.

הספר מבקש לחבר בין השיח האקדמי לשיח המקצועי וממקם את הפעולה האדריכלית והתכנונית בהקשרה הרחב של הקיימות, “בראייה כוללת”. במובן מסוים, הבחירה לדון בכל כך הרבה נושאים, מונעת מהספר להציע סדר יום נחרץ, קוהרנטי ומוצק; הספר מתפקד למעשה כפורטפוליו של קורס אקדמי המאגד תחתיו את תוצריו, קרי, העבודות הסטודנטיאליות שהפיק. מיזם ראוי ובמורך כשלעצמו. העבודה שהושקעה היא אדירה. אך השאלה היא עבור מי מיועד הספר? האם די בהצגה רעיונית ויישומית של עמודי התווך הסביבתיים, החברתיים והכלכליים כדי לייצר ולעודד את השינוי הפרדיגמטי שספר זה מבקש לקדם? הגדרה צנועה יותר של מטרות הספר ומסגור מהודק יותר של סדר היום המוצג בו, עשויים היו לסייע בכך. אולי בקורס הבא.