חלי הירש-מנגוניהרשות המקומית מציגה את האפשרות להתחדשות עירונית באותו האופן כלפי כל תושביה. אולם, בעוד קבוצת תושבים אחת מוכשרת להתמודד עם אתגר זה, קבוצה אחרת מעידה על עצמה כי אינה יודעת מהיכן להתחיל. הסרת האחריות של הרשות מהתושבים היא המעכבת וחוסמת את הדרך להתחדשות.
מהי היכולת של אזרחים לקחת חלק בתהליך קבלת ההחלטות בתכנון? שאלה זו מהותית במיוחד בפרויקטים של פינוי-בינוי, המיועדים להתקיים בשטח הנמצא בבעלות פרטית של תושבים, ובשכונות בעלות אוכלוסייה ממעמד סוציו אקונומי-נמוך. היות ופרויקטים של התחדשות עירונית מצריכים דו-שיח בין הצדדים, מתחמים רבים אשר מוכרזים כמיועדים לפינוי-בינוי נותרים תקועים בדיונים במשך שנים ארוכות, ללא התקדמות. מהם הכשלים הקיימים בתהליך?
כדי לנסות ולהשיב על שאלה זו יש לזהות ולהבין את התפיסות, החסמים ודפוסי ההשתתפות של האוכלוסיות מצד אחד, ושל הממסד מן הצד השני. לשם כך, יש לעמוד על ההבדלים בין אוכלוסיות מוחלשות לבין אוכלוסיות חזקות יותר (על פי מדדים חברתיים-כלכליים) מבחינת השתתפותם והשפעתם על תהליכי התכנון. יש לשאול כיצד התושבים תופסים את מעורבותם בתהליכי שיתוף ציבור, ומהי התחדשות עירונית בעיניהם? במקביל, חשוב לבחון את תפיסתה של הרשות לגבי מושגים אלה באופן כללי, והן ביחס לקבוצות האוכלוסייה השונות.1
בחינת פרויקטים של פינוי-בינוי בשכונות נווה דוד וזיו בחיפה מציגה תמונה מורכבת של תהליכי התחדשות עירונית. שכונת נווה דוד היא שכונה מדורדרת המאופיינת במצב פיסי רעוע ומאוכלסת על ידי אוכלוסייה במצב סוציו-אקונומי נמוך. לעומת זאת, בשכונת זיו בחיפה, בפרויקט ברחוב כצנלסון, המבנים אמנם ישנים ובמצב פיסי רעוע, אך מרבית הדירות מושכרות לאוכלוסיית סטודנטים והינן בבעלות אוכלוסייה במצב סוציו-אקונומי בינוני-גבוה.2
באופן שיטתי לאורך שנים רבות, נבנות בקרב התושבים תחושות קשות של אי שייכות וקיפוח, המביאות לחוסר אמון במערכת ומרמור רב. שכונת נווה דוד בחיפה (צילום: חלי הירש-מנגוני)
בעלי הבתים בכצנלסון הינם חלק מן האליטה ואינם מייחסים לרשות כלל חשיבות בתהליך. שכונת זיו, חיפה (צילום: חלי הירש-מנגוני)
ההבדלים בין תושבי שתי השכונות באים לידי ביטוי במספר אספקטים. הראשון הינו בנקודת הפתיחה בה התושבים בוחרים להתחיל את סיפורם. בעוד בעלי הדירות בכצנלסון התייחסו לפרויקט המדובר בלבד, רבים מתושבי נווה דוד רואים את הפרויקט הנוכחי כהמשך ישיר להתנסות ארוכת שנים עם הרשות, בה סבלו בעיקר מזלזול, אפליה ואכזבות:
נו, כי האורחים [של מלון מרידיאן אשר נבנה בין השכונה לחוף הים] צריכים גשר. וכשעוברת רכבת אני לא שומע את הטלוויזיה, הרעש בא לפה. עשו את החומה לבית מלון שלא יהיה להם רעש אבל מה איתנו? כל הרעש בא לפה. מה איתנו? מחכים שנתחלף? את מבינה, זה העניין…
יו’ (תושב בנווה דוד)
אנחנו בנים חורגים של העירייה… גדלתי כאן, אני פה משנת 63′. וואו, כבר 50 שנה… לא יאומן, לא יאומן. באתי לכאן בתור ילדה. יכולתי להגיד לך כל ספסל שיש בשכונה, מתי הוא הוקם. לפני בחירות. לפני בחירות היו מקימים ספסל. היו שמים ספסל. לא נעשה בשכונה שום דבר. שמעי מה זה עושה לתושב… זה עדיין מחלחל. זה עדיין יושב.
ל’ (תושבת בנווה דוד)
מתוך דברים אלה ואחרים מצטיירת תמונה ברורה של ניסיון שלילי עם הרשות. התנסויות אלה משפיעות באופן ישיר על הדרך בה התושבים תופסים את עצמם ואת הרשות. באופן שיטתי לאורך שנים רבות, נבנות בקרב התושבים תחושות קשות של אי שייכות וקיפוח, המביאות לחוסר אמון במערכת ומרמור רב. חשוב להכיר בכך כאשר ניגשים לפרויקט מסוג זה של פינוי-בינוי, הדורש את הסכמתם של בעלי הדירות כי ביתם ייהרס, וההבטחה לתוצר טוב יותר מגיעה מאותו הממסד אשר הבטיח ואכזב פעמים כה רבות בעבר.
השילוט בנווה דוד, כפי שצולם ב-25 במאי 2015, פחות משנה מאז שהוצב. הוצב ללא ידיעת העירייה או התושבים, ללא מספר טלפון לבירורים (צילום: חלי הירש)
תושבים אלה מגיעים לפרויקט הספציפי עם היסטוריה. היסטוריה זו בנתה יחס דואלי כלפי הרשות. מחד, נוצר חוסר אמון בעקבות המקרים השונים אשר הביאו אותם לתחושות אלה. מאידך, אותם המקרים חברתוּ אותם לתודעה כי הם אכן כאלה, ואינם בעלי יכולות לקדם את עצמם. זהו דיכוי המונצח באמצעות המבנים הממסדיים והחברתיים אותם הם פוגשים בהתנסויות יומיומיות.3 הדואליות מתבטאת בדפוס ההשתתפות אשר נוצר מול הממסד השולט. על אף חוסר אמון ניכר ברשות ובאינטרסים שלה, ישנה ציפייה ברורה של התושבים ממנה, להרים את הכפפה ולאמץ אותם תחתיה בתהליך:
אותי מעניין שזה יראה יותר טוב ובאמת שזהו זה חשוב לי. אבל מה אני יכולה לעשות תגידי לי מה? אני עובדת, אני לא גרה הרבה פה, אני בן אדם קטן, יש לי עבודה לא כל כך גדולה. מה אני יכולה לעזור? ואני באה ולעזור ובשמחה אבל מה.
א’ (דיירת עמידר בנווה דוד)
גם העובדים הסוציאליים, מחלקת הרווחה רוצים להיות מעורבים בזה. כי אנחנו אין לנו את הכוחות ואין לנו את הידע לטפל בזה.
יו’ (תושב בנווה דוד)
אני אומרת כל שינוי צריך לבוא מלמעלה. כמו שכל חינוך של ילד מאשימים את ההורה, אני חושבת, ראש העיר הוא האבא ואמא שלנו.
ל’ (תושבת בנווה דוד)
התושבים רואים אפשרות להשתתף, רק במידה ו’מישהו’ ישתף אותם. כלומר, האפשרות להשתתף או לא, תלויה ברצונה של הרשות. גם כאשר התושבים מביעים מורת רוח כלפי התנהלותה של הרשות, היא מתועלת לעשייה בצינורות המקובלים על הרשות- גיוס העובדת הקהילתית לעזרתם, שליחת מכתבים למחלקת הנדסה וכדומה. ישנה הפנמה של שליטת הממסד עליהם, ואף הקריאה לפעולה מסתכמת בבקשה מן הממסד כי יוביל אותם בתהליך. הדיכוי אשר עברו במהלך השנים חלחל כה עמוק, עד כי העובדה שהם הינם בעלי הקרקע, והאפשרות לנהל את תהליך ההתחדשות עומדת בפניהם, אינה נתפסת כאפשרות ממשית.4
בחינת התהליך בפרויקט כצנלסון מאפשרת הסתכלות על תהליך לקראת פינוי-בינוי המתנהל באופן שונה לגמרי. בעלי הבתים אשר הינם חלק מן האליטה, ובתודעתם אין רישומים וחוויות קולקטיביות של ניצול או קורבנוּת, לא מייחסים לרשות כלל חשיבות בתהליך. אמנם גם הם חשים כי הרשות אינה ששה לשתף את התושבים בהכנת התכניות ואף לא להמשיך בליווי ביצוע התכנית לאחר שהתב”ע מאושרת, אבל מיד עם תחילת היוזמה לפרויקט הורכב ועד מייצג מקרב בעלי הבתים. לתפיסתם הם המנהלים והשולטים במהלך העניינים לכל אורך התהליך:
אמרו לנו צאו לדרך, תבחרו עו”ד. העירייה אמרה שלכם. אני עשיתי. שלום על ישראל.
אב’ (בעל נכס במתחם)
זה היה ברור לי לגמרי, לא צריך להיות גאון גדול, שאם אנחנו צריכים להגן על האינטרסים שלנו, אנחנו צריכים להביא מקצוען, שיסביר לנו. אני חושב שאז עלה גם נושא שניקח ארכיטקט או מהנדס משלנו. ברור היה לנו שצריך לקחת מישהו מקצוען.
אמ’ (בעל נכס במתחם)
הוועד עשה את הסקר, עו”ד הם פשוט בחרו והציגו אותו לדיירים וביקשו ייפויי כוח. זה גם היה תהליך. זה היה אחרי שהתב”ע אושרה. ואז קבלן, הם עשו סקר, הביאו כמה אופציות ואז עשו פגישה ונתנו לכל קבלן להציג את האופציה.
ק’ (דיירת במתחם)
על אף כי אין כל פסול בכך שבעלי הבתים בפרויקט כצנלסון מקדמים את עצמם, הצלחתם יוצרת בסיס להשוואה בלתי אפשרית עבור תושבי נווה דוד.
הציפייה מן התושבים כי יספקו לעצמם את הייעוץ החברתי, הכלכלי, האדריכלי והמשפטי בתהליך כה מורכב, הופכת את מימוש הפרויקט לבלתי אפשרי. כנס שיתוף ציבור בנווה דוד, ב-22 במרץ 2015 (צילום: חלי הירש-מנגוני)
אמנם הרשות מציגה את האפשרות להתחדשות עירונית באותו האופן כלפי כל תושביה. אולם, בעוד קבוצת תושבים אחת יכולה ומוכשרת להתמודד עם אתגר זה, קבוצה אחרת מעידה על עצמה כי אינה יודעת מהיכן להתחיל. נקודה זו היא המשמעותית ביותר בהבנה מדוע רוב הפרויקטים אינם יוצאים לפועל. הסרת האחריות של הרשות מהתושבים היא המעכבת וחוסמת את הדרך להתחדשות, ולא התנגדותם של התושבים, כפי שהרשות מנסה לצייר זאת:
אם תהיה התנגדות של תושבים, זה לא יקרה. אם יהיו כאלה שלא ירצו- זה יישאר כמו שזה… אתם רוצים להישאר בג’יפה?
(ראש העיר חיפה, יונה יהב, בכנס שיתוף ציבור בנווה דוד)
לגבי כלל השכונה לא יודעים מה יהיה בפינוי בינוי ומה לא- גורם לבלבול עצום. היזמים ראו באתר ומתנפלים על השטח ומחתימים תושבים. היזם מממש- כוחות השוק עובדים בעצמם. זה ההישג הכי גדול בתכניות האלה. המינוסים- התושבים, פתאום עטים עליהם היזמים. אין לי מושג מה הם חותמים. אבל זה אנשים מבוגרים, מה אנחנו יכולים לעשות.
(גורם בכיר במחלקה להתחדשות עירונית)
הציפייה מן התושבים כי יספקו לעצמם את הייעוץ החברתי, הכלכלי, האדריכלי והמשפטי בתהליך כה מורכב, הופכת את מימוש הפרויקט לבלתי אפשרי. אמת היא כי בכצנלסון התנהלות זו צלחה, אולם הרכב האוכלוסייה הוא שאפשר זאת- על אף המדיניות בה נקטה הרשות. שימוש הרשות בהצלחתם של תושבי כצנלסון כסימוכין לכך שיש להפנות אצבע מאשימה כלפי אי ההצלחה של תושבי נווה דוד, מסיט את תשומת הלב משאילת שאלות לגבי השיטה בה הרשות פועלת.
הרשות כחלק מן הממסד וההגמוניה, השולטים בשיח המתנהל בנושא, יוצרת את הרושם כי התושבים הם אלו המציבים בעיות בדרך לתכנית אשר תגאל אותם ממצבם הקשה. הסטת הדיון מהדרך בה מתנהלות המחלקות הרלוונטיות בעירייה להתנהלותם של התושבים, מנתקת את המתרחש מהקשרו. המציאות הינה כי הרשות במשך שנים הכינה תב”ע הרחק מן הציבור, בעוד התושבים הושארו להתמודד עם שמועות ויזמים שונים לבדם. כנס שיתוף הציבור אשר התקיים לאחר תקופה ארוכה של התרחשות בשכונה סביב התחדשות עירונית, הפגיש את עובדי הרשות עם ציבור למוד ציפיות והבטחות אשר לא מומשו. תפיסת הרשות להתלהמות התושבים, כהתנגדות לתכנית, מבטלת את מהות אמירותיהם של התושבים, אך יתרה מכך, מסירה מעצמה כל אחריות ליצירת המצב מלכתחילה.
עולם התכנון הופך להיות דוגמה נוספת להדרת אוכלוסייה מוחלשת משיח משמעותי בעניין גורלה ועתידה. הדמיית הפרויקט, שהוצגה בכנס שיתוף ציבור בנווה דוד, ב-22 במרץ 2015 (צילום: חלי הירש-מנגוני)
שאיפתה של הרשות כי היזמים לבדם יוציאו פרויקטים של פינוי בינוי באזורים מדורדרים, אינה עומדת במבחן המציאות. פרויקטים אלה נוגעים בהיבטים משפטיים, כלכליים, שמאיים, חברתיים ועוד, ומחייבים לקיחת אחריות של הרשויות המקומיות על הנעשה בעירן. משמעותי ביותר האופן בו הרשויות מנסחות את מטרות ההתחדשות ועבור מי היא מיועדת – האם אלו היזמים? האוכלוסייה העתידית? ודאי כי לדעת כותבת שורות אלה, צרכי האוכלוסייה הקיימת הם העומדים בראש סדר העדיפויות. או במילותיה של ל’, תושבת בשכונת נווה דוד:
בשכונות חזקות זה עובד מצוין. הם יכולים להתמודד, הם יכולים. יש להם את הכלים, יש להם את היכולות. אבל בשכונות חלשות, זה לא ייצא לפועל בעוד 20 שנה. חבל.
המקרה של שכונת נווה דוד בחיפה ממחיש כיצד עולם התכנון הופך להיות דוגמה נוספת להדרת אוכלוסייה מוחלשת משיח משמעותי בעניין גורלה ועתידה. תהליך ההדרה המתבססת לרוב על עוני, מנתק את קבוצת האוכלוסייה מן המשאבים הדרושים לה בכדי להשתתף.5 מתוך הדברים לעיל מתבהרת תופעה המוכרת מתחומי חיים נוספים, בהם כביכול ישנה הזמנה פתוחה לכל לקחת חלק בנעשה, אולם לקבוצות מסוימות הגישה קשה יותר. המחסום העומד בפני קבוצות אלה אינו מוצהר באופן גלוי, אולם ניצב שם כ’תקרת זכוכית’ המונעת אפשרות להתקדם.6 כביכול, האפשרות להתחדשות עירונית פרושה באופן שווה מול כלל תושבי העיר. אולם, התייחסותה של הרשות לשתי קבוצות האוכלוסייה השונות כציבור אחד מביאה להסוואה של מציאות חברתית מגוונת ומורכבת.7 ללא התייחסות למטען הייחודי בקרב אוכלוסיות מודרות ומוחלשות, הרשות יוצרת כישלון ידוע מראש בשכונות אלה.
אוכלוסיות מוחלשות פוגשות במנגנונים של הדרה ואשמה בתחומי חיים רבים. התחדשות עירונית, על אף שטומנת בחובה הבטחה לשיפור רמת חייהם של אותן האוכלוסיות, הופכת להיות דוגמה צינית נוספת למנגנונים אלה. האפשרות להתחדשות על ידי פרויקטים של פינוי בינוי, בהם אין השתתפות כספית של התושבים מחד, והסתמכות על הסקטור הפרטי מאידך, נשמעת כגאולה לה חיכו כולם. אולם, הצד השני של פרויקטים אלה הינו כי הסקטור הציבורי משך ידו מכל לקיחת אחריות בנעשה. כאשר התושבים הקיימים מתנגדים לתכנית אשר אין בה ולו דבר המתקשר לצרכיהם שלהם, הרשות מאשימה אותם בחוסר מוכנות לפעול למען שיפור מצבם. משחק כפול זה של הרשות, הוא המייצר את ‘תקרת זכוכית’ בדרך של אוכלוסיות מוחלשות לביצוע ההתחדשות.
* רשימה זו מבוססת על עבודת תזה במסלול לתכנון ערים בטכניון, בהנחיית פרופ’ יוסף ג’בארין.
עוד על שכונת נווה דוד בחיפה:
- רשימה זו מבוססת על עבודת תזה במסלול לתכנון ערים בטכניון, בהנחיית פרופ’ יוסף ג’בארין. ראוי לציין כי המחקר הינו מחקר איכותני המתבסס על ראיונות עומק אשר התבצעו עם תושבים משכונות כצנלסון ונווה דוד בחיפה ובעלי תפקידים בעיריית חיפה. על אף העובדה כי הזרקור הופנה לשני פרויקטים בלבד של פינוי בינוי, ולא ניתן לומר כי זהו ייצוג מדגמי, מחקר זה כן מבקש לומר אמירה כללית על מצב חברתי רחב יותר. להרחבה ראו, שלסקי, ש. ואלפרט, ב. (2007). דרכים בכתיבת מחקר איכותני מפירוק המציאות להבנייתה כטקסט. תל אביב: מכון מופ”ת. ↩
- העובדה כי שני המקרים מצויים באותה הרשות, מאפשרת השוואה היוצאת מנקודת הנחה כי ההבדלים ביניהם נובעים מתוך השוני במעמד הכלכלי של שתי קבוצות האוכלוסייה. בשתי השכונות אשר נבחרו כמקרי בוחן, התושבים הינם יהודים, על מנת לפסול אפשרות של אפליה על בסיס אתני. ↩
- Hooks, B. (1984). Sisterhood: political solidarity among women. In: Feminist Theory: from margins to center. South End Press. ↩
- במקביל לנאמר בטקסט זה, יש לציין כי תושבי נווה דוד פועלים כקהילה לשיפור תנאי חייהם במישורים רבים. פעילותם לסלילת שביל להולכי רגל, הצבת פינת ישיבה והקמת גינה קהילתית, אף שיפרה באופן ניכר את המראה הפיסי של השכונה. ↩
- Pierson, J. (2002). Tackling social exclusion. London: Routledge. ↩
- מושג זה נולד באמצע שנות השמונים (Bryant, 1984) כדרך לתאר את העובדה כי נשים נותרות באופן עקבי במדרג מסוים של כוח בעולם התעסוקה, ואינן מתקדמות מעבר לו, לעמדות משמעותיות של כוח והשפעה. לאחר מכן המושג הורחב לתיאור התופעה בתחומים נוספים כגון נשים וחוסר ייצוגן בדרגים גבוהים בעולם הפוליטי (Rainbow, 2010) ואף לקבוצות מיעוט נוספות, דוגמת האוכלוסייה הערבית ואפלייתם במקומות תעסוקה בישראל (שטיינר, 2013). מושג זה מושאל אם כן, לצורך הבהרת התופעה המצטיירת מתוך מחקר זה. להרחבה ראו, Bryant, G. (1985). The Working Woman Report: Succeeding in Business in the 80’s. New York: Simon & Schuster. ; Rainbow, M. (2010) Cracking the Highest Glass Ceiling: A Global Comparison of Women’s Campaigns foe Executive Office. Santa-Barbara, CA: Greenwood Publishing Group.; שטיינר, ט’ (2013). שוברים אי שוויון התמודדות עם אפליית ערבים בשוק העבודה הישראלי, מחקר מדיניות 97. ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה. ↩
- Hooks, B. (1984). Sisterhood: political solidarity among women. In: Feminist Theory: from margins to center. South End Press. ↩