רונית ביטוןבין נתניה לעתלית, בין יוני לספטמבר, מתמלאים חופי ישראל בערי רפאים, על קו המים. בשנים האחרונות, הפכה מסורת הקמפינג מחופשה של יומיים שלושה לאורח חיים אלטרנטיבי, לתקופת הקיץ. האם ה’זולות’ בחופים מציעות אלטרנטיבה אנרכיסטית? האם הן קריאת תיגר על תרבות צריכת החופשות והנופש בישראל או סתם השתלטות בלתי מתחשבת על נחלת הכלל?
במכוניות עמוסות הם נוסעים אל חוף הים, שם הם פורקים מחצלות, מזרונים, שמיכות וכלי מטבח, מקימים אוהלים ומותחים רשתות צל. המשקיענים מביאים ספות, מאלתרים שירותי שדה ומקלחות, ומשנה לשנה משכללים את מיומנויות המחנאות ואת המאהל שישמש אותם כבית, או נכון יותר כזולה1 (אידלמן, 2014).
האם הזולות הן תופעה חברתית ספונטנית, אנרכיסטית, הטומנת בחובה זרעים של שינוי? זוהי תופעה נטולת פוליטיות, משתתפיה אינם מהפכנים והם אף מנסים לשמור על שקט ואנונימיות כדי ש’יניחו להם לנפשם’. עם זאת, בבסיס התופעה מחאה על תרבות הנופש הבורגנית והקפיטליסטית וייתכן כי היא משקפת חיפוש אלטרנטיבות רדיקליות, דמוקרטיות וברות קיימא החבויות בחברה. האם אכן זוהי מהפיכה שקטה הטומנת בחובה זרעים של שינוי או שמדובר רק בהתמודדות חברתית והגשמה של מאוויים אישיים וחברתיים, עד שיעבור הקיץ…?
בבסיס התופעה מחאה על תרבות הנופש הבורגנית והקפיטליסטית וייתכן כי היא משקפת חיפוש אלטרנטיבות רדיקליות, דמוקרטיות וברות קיימא (צילום: יואב וימן)
הזולות כתופעה חברתית של סדר ספונטני
“בעוד שהישראלי הממוצע בוחר לבלות את חופשת הקיץ במלון באילת או ב’הכל-כלול’ באי יווני, יש כאלה שבוחרים להשתקע מדי קיץ בזולה שהקימו בחוף הים” (אלעזרי, 2016).
ה”זוליסטים” הם המכורים, אלה שבוחרים להשתקע כל קיץ בזולה שהקימו בחוף הים, למשך חודשיים שלושה. אליהם מצטרפים עוד רבים אחרים; אלה המגיעים לתקופות קצרות יותר ומעבירים את הזולה בין חברים ואלה הבאים להתארח בסופי שבוע, נהנים מחוויה אלטרנטיבית לרגע וחוזרים לשגרת יומם. דיירי החוף מגיעים מכל קצוות הארץ ומאפייניהם מגוונים. שכירים, עצמאיים, בעלי משפחות, בודדים, צעירים ומבוגרים. המשותף לכולם הוא האהבה לטבע ולים, חברותיות ונכונות להסתפק במועט ולוותר על פרטיות.
הקמת הזולה אורכת מספר שעות של עבודת צוות והמפרט שלה מגוון. ניתן לראות זולות בסיסיות עם רשת צל וכמה מזרנים לעומת זולות עם מספר חדרי שינה, סלון ומטבח מאובזרים, מרפסת הפונה לים ואף מקלחת ושרותי שדה. שימוש רב נעשה במשטחי עץ, ארגזים, בדים, מחצלות, שטיחים ומזרונים. לאחרונה הופיעו מנורות סולאריות המאפשרות להטעין טלפונים ניידים ואף גנרטורים המאפשרים שימוש במכשירי חשמל שונים. אלתור ויצירתיות זוכים לכבוד ועדנה והשמיים הם הגבול.
מרבית הזוליסטים מתארים שגרת יום דומה לפיה חלק גדול מהזמן מושקע לטובת סידור הזולה והתארגנות לארוחה הבאה. את הזמן שנותר מעבירים הדיירים בשחייה, דיג, קריאה, נגינה ומשחקים. לרוב, הזולה משמשת כמוקד חברתי סוער ואירוח הוא חלק משמעותי בשגרת יומה. הזולה משמשת כבסיס לאירועים חברתיים, ארוחות משותפות ומסיבות על בסיס משפחה, חברים או שניהם.
“הקמנו פה שבט…באנו השתלטנו, הקמנו התיישבות. יש כאן איכות חיים גבוהה. אין זולה יותר יפה משלנו”.
“אצלנו זו מסורת במשפחה. כל שנה בחודש יוני, אנחנו באים לים וחיים בזולה עד ספטמבר”.
“הכרנו חברים בים מזולות אחרות. נוצרה שכונה של זולות של כמה משפחות. אנחנו הולכים אחד לשני ועושים יחד מדורות בערבים” (אלעזרי, 2016)
“בעוד שהישראלי הממוצע בוחר לבלות את חופשת הקיץ במלון באילת או ב’הכל-כלול’ באי יווני, יש כאלה שבוחרים להשתקע מדי קיץ בזולה שהקימו בחוף הים” (צילום: יואב וימן)
לצד הספונטניות והיעדר הסמכות מתפתחות מוסכמות בין דיירי הזולות: “אסור להיכנס עם נעליים”, “שוטפים רגליים בכניסה”, “את הבזנטים מכסים בבקבוקי מים גזורים כדי שאף אחד לא יפצע”, “אין בדלי סיגריות באוהל”, “ממחזרים פלסטיק וזכוכית”, “לא מדברים בטלפון באוהל”, “מותר להזמין עד עשרה אורחים לכולם ביחד וצריך לתאם”, “בשבועיים הראשונים ובסוף השבוע האחרון לא מזמינים אורחים בכלל” (חסיד, 2015).
ברמת השכונה, המשימה להגדיר חוקיות קשה יותר. לדברי כמה מהדיירים שראיינתי: “פשוט אין חוקים ואין עימותים”, “הדברים מסתדרים מאיליהם”, “לא נצמדים אחד לשני וכשמתחיל להיות צפוף, אז מצטופפים קצת וזה לא נורא”, “אם חסר לך משהו, תמיד יהיה ממי לקחת”, “אם מישהו מתכנן לעשות מסיבה הוא יתפוס פינה מרוחקת כדי לא להפריע לאחרים”, “וכולם כמובן אוספים את הזבל”.
מימוש החזון האנרכיסטי?
תיאור האווירה השכונתית, ההרמונית של התחשבות ועזרה הדדית כמו לקוחה מהחזון האנרכיסטי המבוסס על חירות, שוויון, סולידריות וניהול עצמי ומבטל שימוש בכפייה, באלימות, בכוח ובסמכות. האנרכיזם כתנועה חברתית סבל תמיד מדימוי לא הוגן הקושר אותו לאי סדר ואלימות ונותר כתנועת שוליים. גם בקרב תאורטיקנים פוליטיים והיסטוריונים יש לא יותר מסקרנות בסיסית בנוגע לפילוסופיה האנרכיסטית, שנתפסת כלא רלוונטית לחברות מודרניות תעשייתיות או פוסט תעשייתיות. מי שניסה להציג את התפיסה האנרכיסטית באופן שונה, כתפיסה חברתית פרגמטית הצומחת מההווה, מחיי היומיום, היה קולין וורד (וו’ייט, 2007).
וורד דחף לאנרכיה אקטיבית הפועלת לפתרון בעיות ושינוי מבנים חברתיים. אנשים צריכים להגדיל את האוטונומיה שלהם ולהפחית את כפיפותם לאוטוריטות חיצוניות טען, תוך שימת דגש על יחסי הדדיות, שיתוף, שוויון והגדרה חברתית עצמית, המנוגדים לבירוקרטיה המדינית ולחוקי השוק החופשי. במקום לעסוק במהפכה הוא דחף לפעולה ישירה- התארגנות קהילתית לשינוי המרחב הציבורי ודרכים לקיום חברה דמוקרטית אמתית (וו’ייט, 2007).
אם כן האם הזולות בחופי ישראל הם תופעה אנרכיסטית המקדמת ערכים אנושיים של חופש, אוטונומיה, אדיבות וחברותא? האם בהיותה התארגנות קהילתית המשנה את המרחב הציבורי, טמונים בה זרעים של שינוי לקראת חברה דמוקרטית יותר?
ההתפרשות הספונטנית של הזולות במרחב החופי הציבורי, ללא תכנון וללא יד מכוונת, משקפת מקרה של סדר ספונטני מרחבי וחברתי המונע ממאוויים חברתיים אנושיים, רצון בחופש ובחיבור לטבע ומתחברת עם החזון האנרכיסטי. אך מהי טביעת רגלה בחברה ומהו הפוטנציאל שלה לשינוי?
האם ההתארגנות האנרכיסטית בזולות קהילתית טומונת בחובה זרעים של שינוי לקראת חברה דמוקרטית יותר? (צילום: יואב וימן)
האם זולות הן תופעה ביקורתית?
תופעת הזולות אינה פוליטית ואין מאחוריה אידיאולוגיה מוצהרת, משתתפיה לא מגדירים עצמם כמהפכנים ואף מנסים לשמור על שקט ואנונימיות כדי שהרשויות ‘יניחו להם לנפשם’. עם זאת, זוהי תופעה הטומנת בחובה הצהרות ביקורתיות סמויות על אורח החיים העכשווי, המנוכר, מבוסס הרווח, בו קניין וצריכה תופסים מקום של כבוד וערכים חברתיים נדחקים לפינה. זו אמנם תופעה שולית וזמנית אך היא הולכת ומתרחבת, מנצלת פרצות אפשריות בסדר היום התכנוני והחוקתי ואולי אף מסמנת מגמה רחבה יותר.
מניסיונותיי לראיין את תושבי הזולות עולה כי הם לא ששים להתראיין ולהצטלם מחשש שדבר התופעה ברבים יערער את הסטטוס קוו המאפשר את קיומם וכי האידיאולוגיה שלהם מסתכמת במרחב הפרטי/ קהילתי שלהם. לאחרונה הם נחשפו והופיעו בכמה כותרות בודדות, בעיקר בשל התנגדויות שהתעוררו הן מצד הציבור, הטוען לצמצום המרחב החופי ולפגיעה בניקיונו והן מצד הרשויות, הטוענות לתפיסת קרקע ציבורית ופגיעה בערכי טבע. הסיבה המרכזית לצמיחת ההתנגדויות היא תופעת לוואי חדשה של מאהלים מסחריים, מצוידים היטב, הקמים לצד הזולות ומושכרים באלפי שקלים ליממה, לקבוצות המתקשות בהקמה עצמית ומוכנות לקנות את חוויית הזולה הנחשקת. המאהלים המסחריים תופסים מקום בחוף, דייריהם המתחלפים מגיעים בעיקר לסופי שבוע והם מותחים לקצוות את הגבול בין בילוי והזכות להנות ממשאב החוף הפתוח לכולנו לבין השתלטות על נכס ציבורי (גלעד, 2016).
הצהרות ביקורתיות סמויות על אורח החיים העכשווי, המנוכר, מבוסס הרווח, בו קניין וצריכה תופסים מקום של כבוד וערכים חברתיים נדחקים לפינה (צילום: חן חייק, פיקוויק)
החשש הגדול של הרשויות הוא מפני מאהלים שיתפסו מקום על החוף למשך יותר מ–30 ימים, אז מתעורר קושי משפטי גדול הרבה יותר בפינוי2. עד להופעת המאהלים המסחריים, הרשויות לרוב העלימו עין או ביקשו מתושבי הזולות לזוז כמה מטרים על מנת לא לייצר חזקה על מקום. מה גם שהתושבים המקוריים כיבדו את סביבתם, אספו את הזבל ולא נהגו להשמיע מוזיקה בקולי קולות. תופעת המאהלים המסחריים הפרה את האיזון העדין וכיום, הרשויות נקלעות למבוכה ומתלבטות בין אפשור חופש הפרט לבין ההכרח בהסדרת הנכס הלאומי ושמירתו.
המצב החדש אילץ את דיירי הזולות האנונימיים להשמיע את קולם: ‘תנו לנו חופים חופשיים’, ‘תנו לנו להקים אוהלים’ הניחו לנו לנפשנו’, ולראשונה, לפתח סימנים של תנועה חברתית המאותגרת במאבקים ועצומות.
כנראה שלא במהרה נצליח להיפטר מהחיידק הקפיטליסטי הנצמד לכל חלקה טובה, אפילו זו האזוטרית שבחוף הים, המנסה להימלט מזרועותיו… ואולי הקפיטליזם הוא זה המאפשר לדיירי הזולות את הבריחה הנכספת. לתפיסתי, תופעת הזולות בחופי ישראל אכן מייצגת צורת חיים אלטרנטיבית המשקפת את שאיפת הלב של רבים בחברה. אמנם אין לה סממנים של תנועה חברתית אך התבוננות בה וזיהוי הביקורת הסמויה, יכולים ללמד אותנו רבות על יחסי חברה ומרחב, על ערכים של קהילה, שיתוף והדדיות ולהוות השראה לפעולה לקראת צורות מגורים חדשות.
(צילום: יואב וימן)