בעיר הניאו ליברלית שירותי הדאגה והטיפול ניתנים על ידי עמותות אך מודל המימון גרעוני והעמותות אינן יכולות עוד לשאת בעלויות העודפות שעליהן להשלים מכיסן. המסגרת היחידה לצעירים חסרי בית בדרום עומדת להיסגר על הרקע הזה. מה המשמעות של המהלך ומה הוא מספר לנו על עתידן של אותן אוכלוסיות בעיר העשירה בישראל?

העיר תל אביב, כמו ערים גלובליות רבות בעולם וערי מרכז מטרופולין היא המרכז של חסרי הבית בישראל. ישנם חסרי בית בערים רבות בארץ אך הריכוז הגובה ביותר הוא בעיר תל אביב. בשנים האחרונות הנושא עולה לסדר היום הציבורי הרבה בשל מאבק התושבים החדשים שעברו להתגורר בשכונות הדרומיות בעיר, ובראשן שכונת נווה שאנן. התושבים דורשים לטפל ‘בבעיית חסרי הבית’ שמפריעה לאורח החיים שלהם, פוגעת באיכות החיים, ביכולת להסתובב במרחב הציבורי עם ילדים. התושבים דורשים אכיפה מוגברת ושיטור, אך האם אמצעים אלו יהוו פתרון לבעיית חסרות הבית? התשובה היא לא.  גם השוטרים עצמם מודים בכך, כפי שעולה במאמר שפרסמתי לאחרונה המבוסס על ראיונות עם שוטרים בנווה שאנן.1 חסרי בית צריכים מסגרות שיקומיות, פתרונות דיור כמו המודל של ‘דיור תחילה’ שיוציא אותם מהרחוב ייתן להם תנאי חיים מינימליים ויפתור את הקונפליקט והמתח שבין הנוכחות שלהם במרחב לבין התושבים שרוצים רחובות ‘נקיים’ ובטוחים.2

במקום למצוא פתרונות לבעיה, מחריפים אותה. לאחרונה התבשרנו שהמסגרת היחידה לצעירים חסרי בית (לגילאי 18-26) שהופעלה על ידי עמותת עלם בדרום תל אביב עומדת להיסגר. בישראל ובתל אביב קיים מחסור במסגרות שיקום ומענה עבור חסרי הבית וכעת נדמה שגם המעט שישנו עומד בפני סגירה. עמותת עלם שמפעילה את המקום הודיעה שאיננה יכולה לשאת עוד בעלויות המימון של המסגרת. זוהי הודעה כואבת מאד עבור הצעירים חסרי הבית שהמקום היווה מסגרת תומכת ומשקמת עבורם. זוהי הודעה שצריכה לכאוב ולהכעיס גם את התושבים שחיים במקום ושומעים הבטחות מעיריית תל אביב ש’הסוגיה בטיפול’. וזהו גם תמרור אזהרה לעתידם של שירותי הטיפול והדאגה שעוברים הפרטה וצמצום בעשורים האחרונים ואינם יכולים לשאת עוד ולפעול תחת המודלים הנצלניים של מדינה ללא רווחה.

משבר הדאגה בעיר הניאו-ליברלית- מהפרטה לקריסה של ארגוני הטיפול?

במסגרת מחקר הדוקטורט קיימתי ראיונות רבים עם עובדים בארגוני טיפול ודאגה וכן עם צעירים בזנות וחסרי בית.3 אני ממשיכה להיות בקשר עם עובדים בשטח ושומעת את קולות המצוקה של הארגונים , שאינם נאמרים בקול רם בשל המודל המימון אליו הם כבולים ושבו הם חוששים לפגוע. אך רבים מהם טוענים כי המודלים של משרד הרווחה נעשים גרעוניים יותר ויותר ופחות ארגוניים חברתיים וחברות עסקיות מסוגלים לעמוד בעלות הנוספת שהם צריכים להשקיע כארגונים ואינם יכולים לספק שירותים נאותים ומקצועיים במכרזים הקיימים. לכן בכאב גדול הם נאלצים שלא לגשת למכרזים הללו.

בכדי להבין את המצב הנוכחי יש לחזור אחורה כשלושה עשורים על מנת להבין כיצד הגענו למצב שבו עמותות וארגונים הם למעשה היחידים שמספקים ומתחזקים את שירותי הרווחה והדאגה. המעבר ממדינת רווחה לכלכלה ניאו-ליברלית הוביל לצמצום ההשקעה ברווחה והגדלת ההשקעה בשיטור ובאכיפה.4 תחום הרווחה עבר תהליכי הפרטה וביזור, וכיום הוא ניתן בעיקר על ידי ארגוני חברה אזרחית ועמותות למיניהן שמתקיימות מתרומות וחוזים זמניים ודרקוניים עם משרדי ממשלה. תפקיד המדינה והרשות העירונית השתנה מאספקת השירותים הציבוריים בעצמם לפיקוח על שירותים אלה לניהולם ולמימונם. הרפורמות מבוססות כלכלת שוק, שקודמו בשנות התשעים,  יצרו מצב שבו המדינה קונה שירותים מחברות עצמאיות המתחרות זו בזו, והיא זו שמפקחת עליהם. כך התהווה סדר שבו ארגוני צדקה, קבוצות וולונטריות, ארגונים קהילתיים וחברתיים עוסקים באופן מלא יותר באספקת שירותים ציבוריים.5 נוכח שינוי זה הפך שוק השירותים הציבוריים  למבנה ארכיטקטוני מורכב המערב מודלים חדשים, מערכות שונות, הסדרי העסקה והכשרה מורכבים. מודל זה מכונה ‘כלכלה מעורבת של שירותי רווחה’ (mixed economy) הכוללת גופים ציבוריים, חברות פרטיות וארגוני מגזר השלישי. אחרים כינו זאת בביקורתיות ‘שמיכת הטלאים של השירותים הקהילתיים’ על מנת לתאר את המצרף של הארגונים שמספקים שירותי דאגה/טיפול במסגרות פורמליות ולא-פורמליות באמצעות אנשי מקצוע, מתנדבים וארגונים ללא מטרות רווח. יש הרואים בכך הזדמנות לחדשנות בתחומי הרווחה והשירותים החברתיים, שכן ארגונים אלה יודעים להציע שירותים יצירתיים, מקצועיים ומותאמים יותר לאוכלוסיית היעד. ואילו  קולות ביקורתיים מצביעים על כך שהמעבר להעסקה חוזית, זמנית ומורכבת הפכה את המגזר השלישי לחרד, חסר אונים ונטול משאבים, מגזר הנאלץ להתמודד ולפעול תחת היגיון השוק שהשתלט גם על השירותים החברתיים.6 תהליך הביזור של השירותים החברתיים מתעצם עוד יותר באקלים הנוכחי המכונה אקלים של צנע (austerity) וצמצום.7

על כן ארגוני חברה אזרחית, עמותות ומיזמי סיוע הפכו לחלק מרכזי מ’הנוף של הדאגה’ באזורי מצוקה ומרחבים שבהם מתגוררות אוכלוסיות מוחלשות. חוקרים טוענים שיש לראות את צמיחת הארגונים הלא ממשלתיים בסינרגיה להתפשטות הניאו-ליברליזם בסוף המאה העשרים: ככל שההרס שגורם הניאו-ליברליזם מתרחב ומשאיר מאחוריו אוכלוסיות רבות יותר, כך נראה יותר את צמיחתם של ארגונים לא ממשלתיים.8 הארגונים ממלאים את המרחבים שהמדינה מזניחה, ולכן יש להם תפקיד חשוב בשמירת היציבות במרחבים אלה, במניעת ההתדרדרות למצבים של משבר הומניטרי, לאלימות חמורה או לחוסר תפקוד. תופעה זו בולטת במיוחד בדרום תל אביב שבה הריכוז הגבוה ביותר של ארגוני זכויות אדם המסייעים לקהילת מבקשי המקלט והפליטים וארגוני דאגה וטיפול המסייעים לאוכלוסיות הקצה (אנשים בזנות, חסרות בית והתמכרות לסמים). אך כפי שמצאתי במחקר הדוקטורט (צור, 2023), ארגוני הטיפול שמתחזקים את המרחב של דרום תל אביב מתקשים לפעול בעיר הניאו-ליברלית ממספר סיבות:

 1. יוקר המחיה. השכירות המאמירה ומשבר הדיור מוביל לגידול בחסרי הבית ובקושי של אוכלוסיות ממעמד נמוך להשיג ביטחון דיורי. אך גם לכך שארגוני הטיפול בעצמם מתקשים לשרוד ולמצוא מקום ראוי למסגרות שלהם בעיר היקרה בעולם. עיריית תל אביב איננה מסייעת ואיננה מספקת מבנים למסגרות טיפוליות בעיר. המשמעות היא שהם נאלצים לעמוד במחירי השוק אך אינם מתוקצבים בהתאם. תקציב השכירות שמעמיד משרד הרווחה עומד על כ- 11-12 אלף שקלים בחודש לצד תנאים נוקשים למבנים גדולים ומרווחים. משימה שהופכת לבלתי אפשרית, מסגרות שצריכות להכיל לפחות 15 מיטות, חדרי שירותים, מרחבי טיפול, מטבח, מרחבי שהייה משותפים שבהם יוכלו להתרחש התהליכים הטיפוליים, יצירת הקשר, העבודה עם המתנדבים. כל אלה אינם יכולים להתקיים במבנים בסכום המתוקצב והארגונים נאלצים להשלים מכיסם (מתרומות) סכומים כפולים ומשולשים מהסכום שאותו מעמיד המשרד לצרכיהם. תקציב לשיפוץ והתאמה של המבנים לצרכים של המסגרת הוא בכלל חלום רחוק (להאזנה לפרק על מסגרת לצעירים בזנות בדרום תל אביב).

2.  מצוקה של הסקטור הטיפולי. סקטור במצוקה מתקשה לטפל באוכלוסיות במצוקה. מחקרים בעולם מראים שהמעבר להעסקה חוזית, זמנית ומורכבת הפכה את המגזר השלישי לחרד, חסר אונים ונטול משאבים. משמעות היא שעובדי הארגונים מרוויחים מעט ונעשים אנשים פגיעים וחסרי ודאות בעצמם. וכך גם התוכנית עצמן שנמצאות במצב הישרדותי, בקושי כלכלי קיומי להפעיל את השירות באופן כללי ובוודאי ביכולת להתאים אותו למודל והערכים המקצועיים שהם מאמינים בהם. כמו כן מצאתי שההתקשרות החוזית של הארגונים עם המדינה או עם הרשות העירונית מעקרת את היכולת שלהם להתנגד ולבקר את הרשויות שמתקצבות אותם בחוסר ולהפוך לקול פוליטי משמעותי שמסוגל להיאבק במגמות הללו. במובן זה הם נמצאים בעמדה שולית ומוחלשת כמו האוכלוסיות שבהן הם מבקשים לטפל ולהשמיע את קולם. מה שמכונה לעיתים ‘שירותים עניים לעניים’. כך נסיגת המדינה מהטיפול באוכלוסיות שזקוקות לכך נמשכת לא רק באופן ישיר אלא גם באופן עקיף דרך צמצום התקציבים לארגונים שמטפלים בהן.

משרד הרווחה מוציא מכרז חדש לתכנית לצעירים חסרי בית בתל אביב אך לא בטוח שיימצא הגוף שייגש למכרז הזה, כי מדובר במודלים גרעוניים והארגונים כבר לא יכולים לשאת זה ולקחת את זה על עצמם. זהו לא המקרה הראשון שאף ארגון לא ניגש למכרז גם לפני חמש שנים כאשר משרד הרווחה הוציא מכרז למסגרת לבנים צעירים חסרי בית ומסגרת לבנות, עלם זכתה במכרז לבנים ואף ארגון לא ניגש למכרז לבנות והתכנית לא נפתחה.

איפה עיריית תל אביב?

האם עיריית תל אביב צריכה ויכולה למנוע את הסגירה של המסגרת היחידה לצעירים חסרי בית בתל אביב? עיריית תל אביב כרשות העשירה ביותר בישראל, ללא ספק יכולה למנוע את הסגירה. מבחינה כלכלית מדובר בתקציב של פחות ממיליון ₪ בשנה שייתמכו בהצלת חיי אדם. כל נער צעיר שיחולץ ממעגל חסרות הבית חייו ינצלו מחיים של אלימות, מחסור, טראומה ומצוקה מתמשכת. כמו כן הדבר יתרום כאמור גם לתושבי השכונות שמשוועים לשינוי בשכונות שלהם, וגם השוטרים שמייחלים שיהיה להם לאן לשלוח את אותם צעירים.  עיריית תל אביב חנכה לאחרונה מבנה חדש לחסרי בית הממוקם במבואות יפו. הוא מיועד לכלל חסרי הבית ללא הבחנה בין צעירים למבוגרים. אין מניעה שהעירייה במידה ואינה מעוניינת לממן עמותות תספק ותקים מערך שירותים ייעודי עבור חסרי הבית. אך עד כה היא לא הודיעה שהיא מתכוונת לעשות זאת על אף הידיעה על סגירתה של התכנית הנוכחית.

חשוב להבין מדוע אוכלוסיית הצעירים חסרי הבית היא אוכלוסייה ייחודית שדורשת מענה ייעודי. רבים מהם אינם משתמשים בסמים ואלו שכן אינם במצב של התמכרות חמורה אלא בשימוש שהוא חלק מאסטרטגיית ההישרדות שלהם ברחוב. מבחינה פיזית, בריאותית, פסיכולוגית ומנטלית הם שונים מחסרי בית מבוגרים יותר שנמצאים זמן ממושך ברחוב. בראיונות שקיימתי עם צעירים חסרי בית, במסגרת המחקר וכן במסגרת פרויקט רדיו שהקמתי לאוכלוסיות קצה (ביחד עם השותף שלי ניר לייסט), הם עצמם העידו שהם נרתעים ונמנעים מלהגיע ל’גגונים’ שמציעים לינה לחסרי בית בעיר תל אביב. הם מתארים את השהות שם כחוויה מפחידה, אלימה ומאיימת. בין האפשרות לשהות עם מכורים מבוגרים במצב קשה, לבין האפשרות לישון ברחוב, הם מעדיפים את הרחוב. רוב הצעירים חסרי הבית חוו אלימות בבית או בעבר, הם נטולי עורף משפחתי כלומר אין מי שיסייע להם, אין להם רשת של ביטחון מכיוון המשפחה (חלקם חזרו בשאלה, אחרים ברחו בשל נטייה מינית שאיננה מתקבלת בקרב המשפחה, או ברחו מסיטואציות של אלימות ופגיעה) הם הגיעו למצב של חסרות בית בהעדר אפשרויות אחרות. בגיל 18 מסתיימות המסגרות החינוכיות של המדינה, אם זה פנימייה או בית ספר וזו נקודה שבה אנשים נפלטים החוצה, במקרה שלהם אל הרחוב. אחרים התגלגלו לשם עוד קודם לכן בגיל צעיר הרבה יותר. כצעירים ברחוב הם פגיעים יותר ונתונים לניצול. ההתייחסות אליהם כאל אוכלוסייה ייחודית היא משום שהאפשרות לשקם אותם ולהוציא אותם מהרחוב היא גבוהה יותר וגם משום שיש להם מאפיינים וקשיים ייחודיים, הדורשים מענה טיפולי ייעודי.

גם התכנית הנוכחית שעומדת להיסגר הייתה טיפה בים, היא כללה 12 מיטות בלבד אך הצוות הטיפולי וצוות האיתור נתן מענה לבין 80-100 צעירים בשנה, עם רבים נוספים המבקשים להשתלב בתוכנית ונמצאים ברשימת המתנה. המודל הייחודי של עלם כולל עבודת רחוב שמשמעה יציאה לסיורים, איתור וסיוע לצעירים ברחוב. זוהי דרך להגיע אליהם ולא לחכות שהם יגיעו אלייך ובנוסף יש בכך ערך טיפולי וסימבולי בעבודה מול הצעירים שחיים ברחוב. דרך ההכרות איתם והצעת סיוע ראשוני הם מעלים את האפשרות לשיקום בקרב הצעירים ואת המוטיבציה שלהם להגיע למרכז.  במצב הנוכחי נראה כי הצעירים ימשיכו להסתובב ברחובות ולא יהיה שום ארגון מקצועי שיגיע לחפש אותם, לאתר אותן ברחוב ולהושיט להם יד. ובטח שלא יהיה להם לאן להזמין אותם.

  1. Hadas Zur, “Policing Temporality: Police Officers Reflect on the Role of the Police in Gentrifying a High-Crime Neighborhood,” Urban Affairs Review, June 6, 2022, 10780874221096748, https://doi.org/10.1177/10780874221096748
  2. לפרק פודקסט על החסמים של צעירות חסרות בית בזנות בדרך לבית והצורך בפתרונות דיור ייעודיים
  3. הדס צור (2023) “אלימות בעיר של העידן הדיגיטלי”, אוניברסיטת תל אביב
  4. Loïc Wacquant, Punishing the Poor: The Neoliberal Government of Social Insecurity (Duke University Press, 2009)
  5. Rob Macmillan and Angela Ellis Paine, “The Third Sector in a Strategically Selective Landscape – the Case of Commissioning Public Services,” Journal of Social Policy 50, no. 3 (July 2021): 606–26, https://doi.org/10.1017/S0047279420000355
  6. John Clayton, Catherine Donovan, and Jacqui Merchant, “Emotions of Austerity: Care and Commitment in Public Service Delivery in the North East of England,” Emotion, Space and Society 14 (February 1, 2015): 24–32,; Maria Pentaraki, “‘I Am in a Constant State of Insecurity Trying to Make Ends Meet, like Our Service Users’: Shared Austerity Reality between Social Workers and Service Users—Towards a Preliminary Conceptualisation,” The British Journal of Social Work 47, no. 4 (June 1, 2017): 1245–61
  7. Andrew Power and Edward Hall, “Placing Care in Times of Austerity,” Social & Cultural Geography 19, no. 3 (April 3, 2018): 303–13
  8. Aziz Choudry and Dip Kapoor, NGOization: Complicity, Contradictions and Prospects, Illustrated edition (London, UK ; New York, NY: Zed Books, 2013)