פוטומנטה – צילום מארצות הים התיכון

מה המשמעות של לגור לחוף הים התיכון, אזור המאכלס 147 מיליון בני אדם? כיצד הוא ייראה בעוד כ-20 שנה? רשימה זו מציגה את תערוכת פוטומנטה במוזיאון ארץ ישראל המאגדת לראשונה מבטים שונים של צלמים מארצות הים התיכון, ודנה בעבודות נבחרות העוסקות במשתנה ובזמני בעיר.

בשנת 2013 ביקרתי במרסיי, בתערוכה שנקראה בשם “MÉDI-TERANÉES”, התערוכה הציעה דרך פרספקטיבה שונה להסתכל על העיר, מעבר לגבולות המדינה, באמצעות בחינה של ערים הנמצאות במצב גיאוגרפי ואולי גם סוציו-כלכלי דומה. התערוכה ביקשה לראות את מרסיי ביחס לערי חוף לאורך הים תיכון ולחדד מספר שאלות: איך אנחנו מדמיינים את אזור הים התיכון? מה המשמעות של לגור לחוף הים התיכון? כיצד הוא ייראה בעוד כ-20 שנה? האם עדיין יהיה שייך ל-22 מדינות נבדלות? ומה לגבי האוכלוסייה של 147 מיליון איש החיה באזור זה?

בתערוכה הוצגו מוצגים היסטוריים וויזואליים של תרבות החוף בערים הללו לצד סרטים של אנשים צעירים מביירות, איזמיר, טוניס, אלכסנדריה, רומא, איסטנבול, גנואה, מרסיי וערים אחרות המספרות על תפיסת הים-תיכוניות בעיניהן. אוצרת התערוכה דאז יולנדה בקוט Yolande Bacot)  קבעה כי יש לומר “ים-תיכוניות” ברבים, שהרי אין מדובר בנוף אחד, זהות אחת, תרבות אחת, אלא מצרף של מקומות שידע ימים של שקט אך גם אירועים של אלימות ומלחמה. את התערוכה ליוותה דמותו של יוליסס העובר מחוף אחד למשנהו, ללא דרכון, נפגש עם בני המקום ובשיחה איתם מתמקד באירועים שעיצבו את המקומות הללו. הסרטים והמוצגים השונים הרכיבו פאזל של מקומות ואנשים שאולי יום אחד, כפי שהציעה האוצרת, יתגבשו למקום אחד – אוטופיה קוסמופוליטית.

ישראל לא השתתפה בתערוכה. עשור אחר כך, 2022 אצר גיא רז, את הפוטומנטה הראשונה במוזיאון ארץ ישראל. הפוטומנטה היא תערוכת צילום רחבת היקף, שתיערך מעתה אחת לחמש שנים, ואשר מציגה מבטים שונים של צלמים ותצלומים מארצות הים התיכון.  כפי שהוא מספר, “הכל התחיל לפני כ-15 שנה. דמיינתי אירוע של ביחד, לראות מה משותף אצל עמים מן הים התיכון. הגעתי למוזיאון ארץ ישראל עם שני רעיונות, ההיסטוריה של הצילום בארץ (אני מקים אתר אינטרנט שיהיה מסד נתונים של הצילום בארץ), ובמקביל היה לי רעיון לעשות תערוכה של אמנים מארצות הים התיכון. המרחב הזה של המוזיאון התאים, מעין תחליף לעיר. עלתה כמובן השאלה הפוליטית מי ישתף פעולה? יש 21 ארצות ויש ייצוג לכולם. גם אם אין לי צלם או צלמת ממדינה מסוימת, כי פוליטית לא הסכימו, לפעמים גם פחדו, אז מצאנו דרך להתמודד עם זה. ממדינות סוריה, מצריים לבנון ולוב, אין לי צלמים אבל יש דימויים משם. עקפתי את זה בכל מיני רעיונות.”

בתערוכה מציגים 35 אמנים, והיא כוללת 300 הדפסות, ו-13 עבודות וידאו. יש שני אופני תצוגה: התערבות בחללי תצוגות הקבע, ביתני המטבעות הזכוכית והקרמיקה, והקמה של קירות לבנים או אפורים עליהם תלויות העבודות.

“בעצם הרעיון הוא שיטוט במרחב של המוזיאון בין הביתנים השונים, וכל גלריה היא מעין נמל. עוגן. הציר המרכזי של התערוכה הוא הריתמוס, המקצב. בעצם כל מבקר יכול לבחור נתיב תנועה אחר, וכך גם לראות תערוכה אחרת. לכל ביתן יש מעין תת כותרת.”

המפה של הים התיכון היא הלוגו. אגן הים התיכון, ללא גבולות ומסביב ממוקמות הנקודות של המדינות השונות. בכל ביתן מופיעה המפה האילמת הזו ועליה ממוקמות הנקודות של המדינות המוצגות.

על זמניות וחיי היום יום

משלל העבודות המצוינות בתערוכה, תפסו את תשומת ליבי העבודות העוסקות בזמני, במשתנה, בארעי. אלו העבודות הממחישות את הכוח של היום יום והדילמות העכשוויות בתכנון העיר והמרחב ובעיקר את הפגיעות של החיים בעיר.

העבודה ‘Home Again‘ של תיאודור פאפדאקיס מיוון מציגה חלל מגורים באתרים שונים בעיר.  בעבודה, נראה חדר צנוע, חלון, מיטה וכרית, כוננית, מנורה. קיטון. רובינו איננו חיים כך היום. היחידה הצנועה עומדת בניגוד לרקעים מאחור, נוף תעשייה, בתי מגורים רבי מימדים. האם אנחנו צריכים את כל אלה?

המציאות של סביבות מגורים עכשוויות היא רבת-פנים, מורכבת. המושג ‘בית’ (להתגורר במקום) הוא סמל מעמדי, בחירה אידיאולוגית, הזדמנות, טריטוריה, מחסום, מקום שנבנה על ידי בני אדם ולמענם, ולכן נמצא בשינוי ובמאבק מתמידים. העבודה מזכירה וממחישה את הארעיות, הזמניות, הפגיעות של חיי היום יום. מלחמה, קונפליקטים מהומות, הגברת הניכור העירוני, עלייה בכוח וביכולת ההשפעה של קבוצות דתיות, כנופיות עירוניות, גידול אוכלוסין, תרמו להיווצרותן של “פצצות מתקתקות” המתפרצות מדי פעם למצבי אלימות, כמו במהומות ב-1992 בלוס אנג’לס, במהומות בפרוורי פריז ב-2005 ובמהומות באוקטובר 2000 בישראל. הפגיעות של ערים, ממחישה את המתח שבין הצורך בסדר העירוני התכנוני, לארעיות שלו.  

העבודה ‘Postcard from Tel Aviv‘ של הינדה וייס מישראל מציגה מבט אחר. של הזמן הסינכרוני. בעבודה, ניבט המקום, יפו, ציר תנועה, בובת גומי תלויה, שדרת דקלים. קולאז’ נוף מקומי. לא ברור, העין מתעכבת הבנות הרוחצות במים. המים שוטפים את הכל. מזכירים שהכל זמני, פגיע, בר חלוף. אינו מוסדר. הזמן כאן סינכרוני.

העבודה של הינדה, היא הניסיון להתמודד עם המורכבות, הטלאים שממנה העיר מורכבת וגם ההיעדר של הליניאריות של הזיכרון. כיום, לערים מפות זיכרון מרובדות, הממשיכות להיווצר בתהליך אינסופי של ייצור. אנחנו חיים בעידן של עודף מונומנטים. הציניקנים טוענים שהזיכרון הפך לעסק, האופטימיים אומרים שזו דרך לדמיין מחדש את המקום.

והעבודה של תמיר צדוק, ‘חתונה יהודית במרוקו‘ מתבססת על ציור של הצייר הצרפתי דלקרואה באותו השם מ1841. נעשתה לתערוכת יחיד “ניווט בדרכי אבות” ב2014. היא עבודה בעוסקת באירוע, בהתכנסות, ובהיעדר. מה נשאר אחרי האירוע? המבנה. האם האירוע הוא המחולל את המקום או המבנה מחולל אותו?  מישל דה סרטו ואחרים נתנו לך תשובה חד משמעית. היום יום נבנה ונוצר על ידי האנשים והם אלו שמעצבים את החלל באמצעות פרקטיקות יומיומיות ונותנים לו משמעות.

בפברואר 1980 פורסם לראשונה ספרו של מישל דה סרטו ‘המצאת היומיום’. בעבודתו זיהה דה סרטו את הפרקטיקות של חיי היומיום כאסטרטגיות של התנגדות ובחן כיצד הן מאפשרות לאתגר את יחסי הכוח בתוך מסגרות הסדר החברתי הקיים. גישתו היא אנטיתזה לאוניברסליות המודרניסטית של המרחב הגלובלי, אשר היומיום נתפס בה כמרחב של התנגדות לצרכנות ולמסחור המקודמים על ידי כוחות ההון. המאמר “צעדות בעיר”, מתוך הספר המצאת היומיום, ממוקם בין פואטיקה לסמיוטיקה ודה סרטו מנתח בו את חיי היומיום בעיר. באמצעות הדמיון וכלים סמיוטיים מראה דה סרטו כיצד לחיי היומיום יש ערך משלהם, גם בתוך הסטרוקטורות הגדולות של כוח וסדר. הוא מציג את פרקטיקות היומיום בעיר אל מול גישתם התיאורטית והאוטופית של המתכננים והעסקנים של העיר. הוא אינו מסתכל על העיר מלמעלה, מגורד השחקים, אלא דוגל בתובנות הנקנות דרך ההליכה בעיר. לשיטוט בעיר יש היגיון פנימי משלו — בניגוד לסדר העירוני הבהיר שאליו שואפים המתכננים, חוויית השיטוט מאפשרת לקרוא את העיר באופן אישי ומטושטש.¹

ניתן לומר כי גם בתערוכה של הפוטומנטה, הצליח האוצר לאפשר את השיטוט. המשמעות והערך של התערוכה אינה מוגדרת מראש אלא נתונה לפרשנות אישית. 

++

ובחזרה לשאלה המרכזית שעולה מן התערוכה במוזיאון, שנשאלה כבר בתערוכה במרסיי, האם יש מקום לקריאה של אגן הים התיכון כיחידה אחת? איך אנחנו מדמיינים את אזור הים התיכון? האם יש מקום וחשיבות לקריאה זו במקביל לקריאה הפוליטית המסורתית של מדינות וגבולות?

מתכננים ואדריכלים בתחילת המאה ה-21, עסוקים בעיצוב העיר מתוך ראייה רב-תרבותית, של השונה ושל האחר. לא תמיד בהצלחה רבה. התערוכה והעבודות מעוררות מחדש את הוויכוח האוטופי על כל רבדיו, את הצורך לבחון מחדש ערכים אוניברסליים, לנסות להבין לאן פנינו מועדות ולא רק מאיין אנו באים. ברור כי משימה זו אינה יכולה להיענות בכלים התכנוניים והאדריכליים בלבד, שככלי חשיבה יושם בעיקר במישור המקומי בזיקה ללאומי. כיום האוטופי חייב להיות מעוגן בהקשר מורכב יותר של יחסי הגומלין בין המקומי, הלאומי והגלובלי, חשיבה המשכית, ריתמית על זירות מרחביות חדשות, אזוריות, עשויה להיות התחלה.