קריאת כיוון עם אדריכל אמנון בר אור

ראיון עם אדריכל אמנון בר אור המתמחה בשימור וחתום על פרויקטים רבים, על הדרכים שהובילו אותו לתחום זה והפרפסקטיבה שלו על חשיבות השימור. לקראת סדרת רשימות שלו בשיתוף עם הפסיכואנליטקאי גבי בונויט על מחיקה וזיכרון במרחב הישראלי

פרופ’ אמנון  בר אור, הוא אדריכל החתום על פרויקטים רבים בתחום השימור, כולל, בית השגרירות הרוסית בשדרות רוטשילד, תחנת הרכבת העותומאנית במנשייה ועוד. עבודתו של בר אור מתרכזת בעבודה תכנונית על שימור מבנים, הכנת תיקי תיעוד, סקרי שימור, וטיפול באתרים ארכיאולוגיים. בשנת 2002 זכה בפרס רוקח על עבודתו בתחום שימור המבנים.

במדינת ישראל, שתחום השימור בה התפתח יחסית מאוחר, נושא זה זוכה לעדנה בעשורים האחרונים הן באקדמיה והן בפרקטיקה. התחזקות של מגמות השימור אינה יחודית לישראל והיא תוצאה של שינוי שיחי בינלאומי העושה שימוש בזיכרון ההיסטורי של המקום ודוגל בחזרה לקנה מידה של העיר המסורתית. השימור כחלק מהחיפוש אחר ה”מקום” וכאנטיתזה לתפיסה של “טבולה רסה” שאפיינה את קום המדינה, מייצגים את הכמיהה לים תיכוני, השורשי, הקהילתי והניטרלי מבחינה פוליטית. החיבור ל”מקום” מלווה בהתנתקות פוליטית וחברתית מהקונפליקטים המעצבים את חיי היומיום של תושבי השכונות. כך מתוכננים פרויקטים המשרתים בעיקר את המנגנונים הכלכליים, האמורים לעודד תיירות וממסגרים את המרחב למענה.  החל משנות התשעים אנו רואים כיצד השדה המקצועי המיר את העשייה המודרניסטית, שביקשה למחוק את הנוף האוריינטליסטי ותיארה את הסביבה העירונית כאתר נטול זיכרון: ערים אשר צמחו מן החול לתפיסות שימור.¹ לגישתם של החוקרים הביקורתיים, שימור מסמן את החיפוש אחר זהות ושייכות ועוסקות בפוליטיקה של טשטוש והשכחה ומסגור מחודש של הזיכרון הישראלי במקום.

אם כך, מה לגבי מגמות השימור בישראל? האם מדובר בסדר יום משמעותי? מה חשיבותו? האם נושא השימור מנוצל פוליטית בישראל? האם תחום השימור יתפתח או יגווע לאיטו? הצגנו חלק משאלות אלו לאדריכל אמנון בר אור שמאמין שהשימור הוא כלי חשוב בהתפתחותה של חברה, באופן שכל זה יכול לסייע להתמודד חוליים וקשיים. הכרה בעבר היא לתפיסתו חלק מתהליך הריפוי והתיקון שלה. קריאת הכיוון להלן היא הקדמה לסדרה של רשימות של פרופ’ בר אור על טראומה ואדריכלות.

איך התגלגלת ומתי לנושא השימור?

בשנת 2013 התפרסם ספרי “זמן שימור” בו אני מבהיר כיצד נחשפתי לנושא השימור בזמן לימודי בפירנצה באיטליה ובעת חזרתי לארץ, לעיר העתיקה של צפת:

“צרופי מקרים הביאו אותי לצפת. במשרד אדריכלים בעיר חיפשו עובד שיתמודד עם פרויקט שקיבלו ממשרד הדתות – למפות ולחקור את בתי הכנסת בעיר העתיקה. מאחר שלימודי האדריכלות באיטליה כוללים שנתיים של לימודי שימור (תאוריה ופרקטיקה), חשבתי שאתאים למשימה. באתי לצפת באוגוסט. כשירדתי מהאוטובוס גיליתי להפתעתי מזג אויר נפלא, דומה במפתיע לזה של פירנצה. שקעתי די מהר במחקר שהלך והתארך. כל סיפור וכל גילוי חיזקו בי את הזהות המקומית, ה”שורשית”, שנבעה מתכני העבודה אך לא מעט גם מעצם חיי שלי במקום.

תריסר שנים חייתי בצפת, שבהן שקעתי יותר ויותר בבועה של התחברות טוטלית לעבר. תוך כדי עבודה הבנתי שחסר לי ידע בשימור. רציתי לנסוע לנפולי ולהמשיך ללימודי תואר שני, אלא שמעבר לארץ אחרת עם משפחה טרייה לא היה פשוט, ולכן החלטתי בסופו של דבר להסתפק בתחליף קרוב – לימודי ארכאולוגיה באוניברסיטת חיפה. לימודים אלו גרמו לי לצלול עמוק יותר ויותר לעיסוק בשאלות הכרוכות בהקשר התרבותי הרחב, ההיסטורי, של החיים בארץ ושל הסימנים שהותירו החיים האלו בנוף. בשלב זה כבר הבנתי שאת העיסוק האדריכלי שלי לא אוכל לנתק מהבנה רחבה יותר של הזמן הארץ-ישראלי ושל מקומי שלי על ציר זמן זה.”

למה שימור חשוב? ולמי?

שימור חשוב מפני שמטרתו לשמר זיכרונות לקבוצות האוכלוסייה הרלוונטיות לשם חיזוק הקהילתיות והקשר למקום. הקונטקסט התרבותי הרחב של קהילה ושל מקום מיוצג ברובדים תרבותיים רבים ביניהם גם רבדים אדריכליים, אורבניים, עיצוביים ומרחביים. על מנת להבין את הקשר תרבותי של קהילה ושל מקום כלשהו יש להבין את ערכי המקום (המוחשיים והבלתי מוחשיים) ולתת את הדעת מה מבין ערכים אלו חשוב לשמר למען הדורות הבאים.

בית החרושת לודג’יה ברחוב נחמני בתל אביב, שימור בר אור גזית אדריכלים (צילום: אבי לוי.)

שימור תמיד מעוגן בהקשרים אידאולוגיים ואפילו לאומיים. זה אינו ייחודי לישראל אלא לכלל מדינות העולם. לכן, שימור הוא כלי פוליטי. מה דעתך?

השימור הוא בהחלט כלי פוליטי (בנוסף להיות כלי תכנוני ואורבני). לכן יש לתת את הדעת לגבי האתרים שנבחרו לשימור ולעיתים אפילו חשוב יותר לתת את הדעת לגבי מה נבחר שלא נבחר לשמר. הבחירות הללו שזורות באופן מובהק באג’נדות  פוליטיות ומייצרות נרטיבים כגון שימור זיכרון השואה וניצולו.

שימור לא רק מסייע בטיפול בטראומות אלא גם מקבע ומייצר סטטיות במרחב. אדם פרטי יכול לשבת על כיסא הפסיכולוג ולנבור בעברו, האם זהו תהליך רצוי עבור חברה? האם זה אינו תהליך של סחרור? ראה את איטליה וערים כמו ונציה וערים נוספות שהשימור רוקן אותם מחיים, ומילא אותם בצריכה תיירותית?

חברה אמורה לדעת להתמודד עם עברה, גם הכאוב ביותר. הרעיון שאפשר למחוק זיכרונות כואבים מהעבר הוא אשליה, מבין ניסיונות המחיקה מבצבצים בסופו של דבר הרבדים המחוקים למחצה אשר מסרבים להעלם. רק מתוך הכרה בעברו של מקום ניתן לבנות לו עתיד. דוגמת ונציה אינה קשורה לתהליכי שימור, אלא כתוצאה של ניהול כושל של גלי התיירות בעיר ואין לקשור בין הדברים.

שימור בישראל זכה לעדנה משמעותית בשני העשורים האחרונים, הוקמו תוכניות אקדמיות וערים רבות מטפלות ומשמרות בניינים בעלי ערך היסטורי ותרבותי. מפרספקטיבה של זמן, מה לדעתך עתיד השימור האדריכלי בישראל?

עתיד השימור כעתיד החברה בישראל. במאמר “טראומה ואדריכלות – פליטות הקולמוס במרחבי מבוכה אדריכליים”, (שמתפרסם בשלושה חלקים באתר אורבנולוגיה)  אנו מציעים הסתכלות שונה על היחס לשימור. המאמר נכתב ביחד עם חברי הפסיכואנליטקאי גבי בוינוט. הטענה שלנו כי עבודת התיעוד, אשר מתוכה מוגדרים “ערכים לשימור”, וה”משמעות התרבותית” של מקום היא הכרחית להבנת הקונטקסט ההיסטורי והתרבותי של מקום. התמודדות עם ההיסטוריה המקומית על כל רבדיה היא מהותית על מנת לתכנן מרחבים אנושיים מוצלחים.