“ארטוושינג”?! אמנות בשירות הצמיחה הכלכלית בעיר היצירתית

רשויות עירוניות הכירו ביכולתה של אמנות רחוב ואמנות שוליים למשוך תיירים, להעיר שכונות ולעודד צמיחה כלכלית. לכן הן תומכות ומשתמשות בה. האם זו שעתה היפה של האומנות בעיר? או צורה של ‘ארטוושינג’? ¹

בבסיס המודל של העיר היצירתית (The Creative City)  הרעיון והציפייה מאמנים ואמני רחוב, שיהיו גורם מאיץ בפיתוח הכלכלי של העיר.² הביקורות כלפי המדיניות של העיר יצירתית מתעסקות בשלושה היבטים עיקריים: 1. ספקנות ביחס לאופן שבו העיר היצירתית אכן תורמת לצמיחה כלכלית של העיר, 2. ההשפעות של מדיניות העיר היצירתית  על האמנות והתרבות ו- 3. ההשפעה על שאר קבוצות האוכלוסייה שזקוקות לתמיכה מהרשויות.

נקודת המוצא של העיר היצירתית היא שבעידן הפוסט-תעשייתי מנוף הצמיחה העירוני מושתת על תעשיות יצירתיות. לשם כך ערים צריכות למשוך את המעמד היצירתי, אנשים צעירים, משכילים שעובדים באותן תעשיות. רי’צרד פלורידה שחתום על רעיון זה טוען שהדרך למשוך ולהחזיק את אנשי המעמד היצירתי הוא על ידי מה שהוא מכנה שלושת ה- T’s (Technology, Talent, and Tolerance). חדשנות וטכנולוגיה, כשרון ואווירה של סובלנות ופתיחות.³ המעמד היצירתי נמשך לשכונות “מגניבות” ומתחדשות, סצנות אמנות ואווירה ידידותית לקהילה הגאה.⁴

התיאוריה של פלורידה ספגה ביקורות רבות,⁵ עם זאת ברשימה זו אבקש להתמקד בשימוש שנעשה בזירת האמנות כמנוע לצמיחה עירונית. האם תמיכה עירונית באמנים ואמנות לצורך קידום תדמיתי יכול להשתלב עם אמנים שבחירותיהם המקצועיות לרוב אינן מונעות משיקולים מסחריים? מה המשמעות של מהלך זה על האמנים וכיצד משפיעה מעורבות הרשות העירונית על סצנת האמנות?

האם רשויות הכירו סוף סוף בחשיבותה של האומנות או בערכה הכלכלי? קפה ‘המפעל’ בירושלים (צילום: חנה ג’נטילי)

ניצול ההון התרבותי לטובת ההתחדשות העירונית?

לפי אליזבת סטורם (Elizabeth storm), שחקרה פרויקטים לדיור אמנים ברחבי ארצות הברית, הרשויות המקומיות ויזמים פרטיים מתייחסים לאמנים כקטליזטורים להחייאת הערים ובפרט שכונות חלשות. היא הראתה שהשינוי במדיניות להתחדשות העירונית מתבטא בתקציב שערים מקצות לאמנות ותרבות.⁶ עיריות רבות מעוניינות לקדם ערים יצירתיות דרך תמיכה בדיור של אמנים (Residency). סטורם וחוקרים נוספים רואים במדיניות העיר היצירתית ניצול הון התרבותי לטובת ההתחדשות העירונית.⁷

דרך נוספת להשתמש באמנות ככלי לפיתוח כלכלי היא דרך סיורי גרפיטי שהפכו את אמנות השוליים, הרדיקלית והמתריסה לסחורה חמה, מוגנת ויזומה. סיורי הגרפיטי בשכונת שורדיץ’ בלונדון הם דוגמה לחיבור בין אמנות ונדל”ן. לפי סבינה אנדרון (Sabina Andron) מתן התוקף החוקי לגרפיטי, וההתייחסות החדשה אליו כאל אמנות, לא נובעת רק מהפוטנציאל התיירותי והעלאת הערך הסימבולי של שכונה מתקשה, אלא גם מהערך הכלכלי. כיום אלפי תיירים מגיעים מדי שבוע כדי להשתתף בסיורי גרפיטי וליהנות מאמנות רחוב ובכך מספקים תמורות כלכליות רבות. המטרה הנוספת בהכרה באמנות זו, הינה הצדקת מיזמי הנדל”ן הרבים המחדשים את השכונה המוחלשת. חברות הנדל”ן מזמינות את אמני הגרפיטי לצייר תוכן ספציפי על גבי הגדרות המקיפים את אתרי הבניה הרבים בשכונה, ובכך מנסות למתג את הבניה החדשה כחלק מהווי העירוני. זו היא דוגמא מובהקת לרתימת האמנות על מנת להצדיק שינויים ולהכשיר תהליכים כלכליים פוגעניים כגון ג’נטריפיקציה.⁸

גרפיטי בניו יורק, (Jess Hawsor, Wikimedia)

עידוד פסטיבלים, ירידים ואירועי אמנות, הן דרך נוספת להביא כמה שיותר אנשים וכסף לעיר על חשבון תמיכה באמנים קטנים ובמגוון אומנותי.⁹ רתימת האמנות לצרכים הכלכליים של העיר משפיעה גם על האמנות עצמה, בכך שעיריית לונדון הפסיקה לרדוף אחר אומני הגרפיטי ותמכה בסיורי אמנות רחוב, היצירה האמנותית השתנתה. האמנים התחילו לצייר ציורי קיר מורכבים, במקום כתובות זריזות ופשוטות שייצגו את הגרפיטי בתחילת דרכו. החשיפה העולמית הניתנת לציורי הקיר הגדולים, מעודדת את אמני הרחוב להמשיך וליצור בסגנון זה ולזנוח את הכתובות הזריזות.¹⁰

ומה קורה כאשר האמנות מצליחה בחלקה ומושכת לשכונות מוחלשות את יזמי הנדל”ן וההשקעות הגדולות? לרוב תעשיות האומנות נדחקות החוצה מאזור העשייה שלהן לטובת פרויקטים חדשים של מגורים ומסחר. העירייה מצידה לא מספקת לאמנים חלופה קבועה.¹¹ לפי ג’יימי פק (Jamie Peck), המדיניות היצירתית מסחרה את האמנות והתרבות ואפילו את הערכים הליברליים המקושרים איתה, זו צורה חדשה של כלכלה קפיטליסטית המבוססת על יצירתיות אנושית.¹²

ביקורת נוספת מתמקדת בכך שמשאבים המושקעים באמנות, כפתרון קל ומהיר לחידוש שכונות מוחלשות, על פני פרויקטים מורכבים יותר של חיזוק האוכלוסייה: כמו דיור בר השגה לבעלי הכנסה נמוכה, סיפוק שירותי רווחה ועוד.¹³ ואולי דווקא זוהי שעתם היפה של האמנים ותחייתה של התרבות העירונית שסוף סוף זוכה לתמיכה ומשאבים?

ניתן לטעון כנגד הביקורת, שבעידן הניאו ליברלי ערכו של עולם הרוח והאמנות הולך ומצטמצם. ייתכן שדווקא הגילוי של האמנות כמקור משיכה לתיירים ופעילות כלכלית מציע לאמנים מרחב פעולה ואמצעי קיום ושומר על קיומה של האמנות בעיר.  בירושלים אימצו את מדיניות “העיר היצירתית”¹⁴ ובמסגרתה הם משקיעים במיזם שנקרא ‘המפעל’. האם זה מיסחור האמנות או עידודה?

שעתם היפה של האמנים? מרכז התרבות ‘המפעל’ בירושלים

מרכז תרבות ‘המפעל’ בעיר ירושלים בהחלט מצליח להרוויח ממדיניות העיר היצירתית, במסגרת זו מקצה הרשות העירונית משאבים למיזמי אמנות. ‘המפעל’ הוא בית תרבות ואמנות אלטרנטיבי שהוקם כפרויקט זמני בשנת 2016 ופועל עד היום. הוא הוקם על ידי קבוצת “בית ריק” המורכבת מאמנים מדיסציפלינות שונות המשפצים בתים נטושים בעיר, על מנת להשתמש בהם כחלל אמנותי. ‘המפעל’ הינו פרויקט שונה מפעולותיה הקודמות של הקבוצה, מכיוון שמדובר בפעילות שיזמה העירייה. חברת “עדן- החברה לפיתוח כלכלי בירושלים בע”מ” מספקת להם את המבנה ותקציב שנתי של כ- 360 אלף ש”ח בשנה.¹⁵

מרכז תרבות  ‘המפעל’ נמצא במבנה עתיק מהמא ה-19 שעמד נטוש במשך שנים וכעת מחודש על ידי מיזם תרבות ואומנות (צילום: חנה ג’נטילי)

‘המפעל’¹⁶ הינו גלריה הכוללת אוסף של עבודות אמנות מתחומים שונים, חלל הופעות ומרכז קהילתי. הוא מהווה גם מקום מפגש ויצירה לאמנים לצד חובבנים. לפי דברי נטע מייזלס ממובילי הפרויקט: “זו יצירת אמנות המיוצרת על ידי הציבור הרחב ונמצאת בתהליך בנייה מתמיד”.¹⁷ גילי לוי, פעיל נוסף ב’מפעל’, טוען שמטרת המתחם היא ליצור מקום שיזמין אנשים מכל רבדי החברה הירושלמית, ובמילותיו- “נווה מדבר מהשיח המעייף והאלים של צרכנות, פילוג והפחדה”.¹⁸ ‘המפעל’ מתנהל כאגודה שיתופית, בעלת ועד מנהל המלווה את הפעילות השוטפת ומחליט על פרויקטים עתידיים.

חברת עדן התומכת ב’מפעל’ הינה הזרוע העירונית המטפלת בפיתוח כלכלי, תרבותי והמרחב הציבורי של אזורי המסחר והתעסוקה האסטרטגיים בירושלים. החברה הוקמה על ידי הרשות לפיתוח ירושלים והעירייה, על מנת לקדם תכנית לחידוש והחייאת מרכז העיר באמצעים יצירתיים ומגוונים, וכיום אחראית גם על אזורים נוספים בעיר.¹⁹ העשייה של חברת עדן במרכז העיר מתמקדת בעיקר בפעילות עסקית, תיירות, ומיזמי תרבות.²⁰ נראה שיש כאן ניסיון לתמוך במיזמי תרבות מקומיים ולשמור על מגוון יצירתי.

“זו יצירת אמנות המיוצרת על ידי הציבור הרחב ונמצאת בתהליך בנייה מתמיד” (צילום: נטלי ג’נטלי)

חברי המפעל טוענים שהתמיכה מהרשות העירונית איננה משפיעה על התכנים האמנותיים אך היו תקריות פוליטיות בירושלים שבהן התנגש חופש אומנותי ותמכית העירייה (צילום: חנה ג’נטלי)

מידת השימוש באמנות לשם מטרות כלכליות הינו שנוי במחלוקת. פרויקט כמו ‘המפעל’, ככל הנראה לא היה מצליח להתקיים במשך זמן כה ממושך ללא תמיכתה של העירייה. הרצון של מארגני ‘המפעל’ להיות ‘אי של שפיות’ בתוך תרבות הצריכה הוא מבורך, אבל בגלל אופי השוק הנאו-ליברלי כמעט ואי אפשר לעשות זאת ללא תמיכה מהרשויות. יחד עם כן, אין ספק שעיריית ירושלים וחברת עדן פועלות ממניעים כלכליים. החברה מצהירה על עצמה שהיא פועלת לשם פיתוח כלכלי. היא מייפה את העיר ומעוררת אותה מבחינה תרבותית כדי למשוך יזמים. ההתחדשות העירונית הכרחית להמשך צמיחתה של ירושלים ודרך להתמודדות עם ההגירה השלילית שממנה סובלת העיר. ²¹

בנוגע לסוגיה של השפעת הממסד על הטיב והמגוון האמנותי, נראה שחברי ‘המפעל’ אינם מודאגים. בראיון של גילי לוי למגזין פורטפוליו, הוא הסביר שלמרות התמיכה הכלכלית חברת עדן לעולם לא התערבה בתכנים האמנותיים של ‘המפעל’.  “[…]בכלל, לא ברור מאליו שבגוף עירוני יושבים אנשים שמוכנים ללכת לתהליכי עומק כאלה. ברור שהכי קל לעשות אירועים פומפוזיים, לשחרר את הפוטו־אופ המיוחל של אלפי אנשים ברחוב ולסגור עניין. בעדן יש אנשים קשובים שנותנים עצות טובות ומבחינתנו מדובר בשותפי אמת לדרך. […] בעולם האמנות מתקיים שיח כבד בנושא ׳התמסדות׳ ולדעתי מדובר בשיח מיותר. יצירה טובה נוצרת בתנאים ספציפיים בחלון הזדמנויות חמקמק[…]..²²

נראה כי השחקנים במציאות ביקורתיים וחד משמעיים פחות מאשר הספרות הביקורתית. האמנים פרגמטיים ומנצלים את ההזדמנות בכדי לממש את אמונתם ואולי אף להרחיב את מעגל צרכני האמנות. האם כדברי לוי מ’המפעל’, הצורך של הרשות באמנות כזרז לצמיחה כלכלית אכן ייצר שותפות אמתית לדרך? או שאם ירידת קרנה של ‘העיר היצירתית’, ושל האמנות כמנוע לצמיחה כלכלית, תסתיים השותפות בין העיר לאמנים? הסוגיה  מורכבת וקשורה לנקודת המבט על הנושא ועתידה אינו ברור.